• 20.08.2017
  • כ״ט באב תשע״ז
  • שבת פרשת ראה
  • English

זה שאין לנקוב בשמו – פרשת אמור

את האיסור לומר את שמו המפורש של השם, כולנו מכירים היטב. גם חילונים גמורים, שאינם שומרים ולו מצווה אחת, נמנעים מלנקוב בשם המפורש. מכל האיסורים הרבים שנדחו והופרו, דווקא האיסור הזה חל במלוא עוצמתו, עד היום.

מורן כרמון
By: Jose Gonzalez

מתוך בורות איומה התנדבתי לשאת דבר תורה על פרשת השבוע, היא פרשת “אמור”. כשמה כן היא: רוב הפרשה עוסקת באמירה. מהי האמירה? אלוהים מורה למשה לומר לכהנים הלכות שונות שנוגעות לאופן שבו ישרתו אותו ולאחר מכן הנחיות לגבי שבת וחגים. זו פרשה שכמעט אין בה פעולות ואין בה עשיה. בקיצור, לא בדיוק פרשה שמזמינה לדרוש בה.

כשסוף סוף יש קצת אקשן, הוא קורה בקשר לדבר הפוך. אם הפרשה כולה עוסקת באמירות, האקשן נוגע דווקא למשהו שאין לומר, משהו שאסור באיסור חמור לומר, וזה שם ה’.

הפרשה מספרת על איש מבני ישראל אשר נקב בשם ה’ ועונשו היה שנרגם למוות באבנים. בקריאה ראשונה ניתן בטעות לחשוב שהעונש הוא בגין קללה שהאיש קילל, ככל הנראה את יריבו, אולם בהמשך מופיעה ההבהרה – האיסור הוא על נקיבה בשם.

(ויקרא כ”ד,ט”ז) וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה: כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח–בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת.

את האיסור לומר את שמו המפורש של השם, כולנו מכירים היטב. גם חילונים גמורים, שאינם שומרים ולו מצווה אחת, נמנעים מלנקוב בשם המפורש. מכל האיסורים הרבים שנדחו והופרו, דווקא האיסור הזה חל במלוא עוצמתו, עד היום.

קוראי הסדרה “הארי פוטר” בוודאי זוכרים שהאויב הגדול והמר של הארי פוטר ושל הקוסמים הטובים הוא לורד וולדמורט, אבל איש לא העז לכנות אותו בשמו. במקום זאת הוא כונה בפי כל “זה שאין לנקוב בשמו” – “he who must not be named”. אחד ממעשי המרדנות הראשונים של הארי פוטר היה להחזיר לוולדמורט את שמו. להוריד אותו ממעמדו הקדוש, שהושג באמצעות ההימנעות מנקיבה בשמו, ולתת לו שם, ובכך גם דמות, תכונות ופגיעות. בכך ביקש הארי פוטר לאותת כי ניתן להביס את וולדמורט, שהוא אינו בלתי מנוצח.

האם זו הסיבה שאין לנקוב בשמו המפורש של האל? העובדה שנקיבה בשם למעשה מקטינה אותו, הופכת אותו לפגיע? בדברי פרשנות לפרשת אמור שפירסם בעיתון הארץ, כתב יעקב מאיר: “שם איננו מלה ככל המלים. כאשר אדם הולך ברחוב שקוע במחשבות ומישהו נוקב בשמו, מיד נוקבת המלה את בועת מחשבותיו והוא מתעורר מחלומותיו. השם הוא מלה הקושרת את האדם אל המציאות. היא אינה מתארת את המציאות כמסמן, אלא היא חלק מן המסומן עצמו, כמו הכיל השם בתוכו משהו מנשמתו של האדם הנושא אותו. גם הנקיבה בשמו המפורש של הקב”ה קושרת אותו אל המציאות. היא נוקבת את המסך המבדיל בינו לבין העולם הזה וכך מעירה מרבצם את כוחותיו הסמויים ומגייסת אותם לטובת הנוקב. במקרה זה הם מאפשרים לו לקלל כך שלקללה תהיה אחיזה במציאות. הנקיבה בשם תופסת משהו מהקב”ה, כך שלא נותרת לו ברירה אלא למלא את רצונו של הנוקב. לכן אסור לנקוב בשם זה.”

אני רוצה להציע כיוון אחר. לילדים אני לפעמים מפזמת את שירה של לאה גולדברג, ערב מול הגלעד, מתוכו אצטט שני בתים:

“אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.”

הטלה אבד לכבשה, והיא פועה בוכה בדיר. יש להניח שהיא רוצה לקרוא לו. אך אין לו שם. כל עוד היה צמוד אליה, לא היה שום צורך לתת לו שם. אין מקום לשמות בסימביוזיה העוצמתית, הראשונית, שבין האם לבנה שרק נולד.

אך הבן אבד, התרחק. הסימביוזה נקטעה. פתאום נוצר הצורך לקרוא לו. להוא, שהיה עד לפני רגע כה מוכר, אך לפתע יש להסתכל עליו בעיניים חדשות, מרוחקות. ומתוך המרחק נולד הצורך בשם. כשהטלה שב אל חיק אמו, הוא מיד מתנחם בה, שוכב ונרדם. אבל היא עודנה ערה: קודם כל אוספת אותו לחיקה, אולם אחרי שהוא נרדם היא עושה שניים: ראשית, מנשקת אותו, מסמנת אותו שוב כשלה, ושנית, קוראת אותו בשם. השם הוא ההכרה בכך שהם אינם אחד. קרבה המכילה בתוכה את האפשרות לריחוק.

זו ידיעה מכאיבה. השבוע חזרתי לעבודה אחרי חצי שנה של חופשת לידה, ובמפגש הראשון עם התינוקת שלי, נעמקי, אחרי שנעלמתי לראשונה בחייה למשך מספר שעות גדול כל כך, ראיתי בעיניה את התדהמה הזאת. הידיעה שההשגחה הזאת, השגחתה של אמא, יכולה להיעלם לפתע, שיכול לקרות שבר מערער כל כך בחייה, אפילו אם באותן שעות בילתה היטב תחת השגחתו הקרובה של האבא האהוב שלה. ואמנם נעמי קיבלה את שמה מיד לאחר לידתה, אך גם אני חשתי בכך שהריחוק בינינו, הצורך שלי לדמיין אותה במוחי באותן שעות ארוכות ובלתי נסבלות במשרד, שהוא מציאות חיינו, הוליד אצלי את הקיום שלה מחדש, בנפרד ממני.

הקריאה בשמו המפורש של האל, יש בה משום ההכרה הזאת – ההכרה בנפרדות, בכך שהאל אחד הוא והעם אחד הוא ואין ביניהם סימביוזה. דווקא בסיומה של פרשה שכל עניינה הנחיות כיצד לשרת את האל, מי רשאי לעשות כן ומי לא, איזה עולות יש להעלות קורבן – ואגב, בהמשך לדברים שאמרתי קודם, אחד מן האיסורים המנויים בפרשה הוא לשחוט עגל ואמו באותו היום – רשימה ארוכה של הוראות מדוקדקות שיש בה כדי להרחיק מן הלב, בסופו של דבר מבקש ה’ להזכיר את הקרבה הרגשית בינו לבין העם. כפי שהורים אינם אוהבים שילדיהם מכנים אותם בשמותיהם הפרטיים, אלא ב”אמא” ו”אבא”, כך גם האל אינו רוצה להיקרא בשם המפורש בפי ילדיו. הוא רוצה לשכון בלבותיהם.

העובדים הזרים שבמצרים -פרשת שמות תשע”א

על סדר הפסח עם ניצולי השואה

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.com