• 16.09.2019
  • ט״ז באלול תשע״ט
  • שבת פרשת מטות
  • English

על השראתו של ביאליק על בית תפילה

מתוך הרצאה בבית ביאליק במלאות שמונים ל”עונג שבת” של ביאליק, ינואר 2007

רני יגר

כעת אני רוצה לספר קצת על הניסיון שלי בקהילה חדשה ששמה בית תפילה ישראלי ופועל  במרכז ת”א. לובה אליאב שיושב כאן איתנו הוא גם משתתף קבוע בקבלות השבת שלנו. השם מעיד על עצמו : חיבור בין הזמן הותיק, היהודי “בית תפילה” והזמן החדש – הישראלי, המודרני. אנחנו פועלים כבר כשנתיים וחצי והיום משתתפים בקבלות השבת שאנו עורכים כמאה איש ועוד כ-20 ילדים כאשר מרבית המשתתפים הם אנשים שבוודאי היו מוגדרים בכל סקר כחילוניים ויחד עם זה מה שאנחנו עושים הוא במובהק תפילה ולא רק לימוד. מובן שנשאלת השאלה מה משמעותה של התפילה לאדם החילוני,האם יש מי ששומע ומהי משמעות הדבר? מסתבר שלמרות השאלות ואולי בגללן אנשים רבים מגיעים.

יש לנו סידור שמושתת באופן ברור על הסידור המסורתי אבל באופן עקרוני הוא נתון בתוך מעטפת המאפשרת הוצאה והכנסה של דפים כדי לומר שיש לנו הכרח לדינאמיות.  מבחינתנו מובן מאליו ששירה עברית כרוכה בין דפי הסידור הזה כמו לכה דודי. בקבלת השבת האחרונה למשל הוספנו כחלק ממזמורי השבוע את דצמבר של אלת.רמן ווילנסקי. והנה שוב חזרה למוטיב אחדות הזמן המקום והעלילה: משום שלשיר את “דצמבר” בדצמבר, בת”א, בשבוע שלאחר הגשם הופך את המשפט “עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל” לניסוח של רגע בחיים ששלנו כאן ומצמיד אליו מבט מתפעל שהוא חוט התפר של החוויה החילונית-דתית שלנו.

bialik

ח”נ ביאליק

אחד הדברים הקבועים בסידור הוא ציטוט המופיע על הכריכה מתוך מכתבו של ביאליק לחיים אומסנקי מגניגר (1930): “חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה”.

אין זה מפתיע שקפצנו כמוצאי שלל רב על השורות הללו משום שביאליק בגדלות כתיביו ניסח עבורנו כמעט שמונים שנה קודם את קווי המתאר העקרוניים שלפיהם אנחנו פועלים.

מתוך הציטוט הזה אני רוצה לעמוד על כמה נקודות דמיון ושוני בין המעשה שלנו לבין זה של ביאליק:

דמיון והליכה בעקבות ביאליק: “עונג שבת”- בפרק האחרון של הלכות שבת במשנה תורה מנסח הרמב”ם את ארבעה מושגי יסוד של עולם השבת: ” ארבעה דברים נאמרו בשבת – שניים מדברי תורה ושניים מדברי סופרים והם מפורשים ע”י הנביאים….שמור וזכור שבתורה, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג”. כאמן המילה אני יכול להניח שאין זה מקרי שמסיבת השבת של ביאליק קיבלה את השם “עונג שבת” משום שנקודת המוצא לאירוע הזה אינה החובה של מהסוג שדוחפת את האדם האורתודוכסי להגיע לבית הכנסת. אין זה אומר שלא רוצים, ונראה ברור שגם ביאליק רצה לכונן מושג חובה חדש, לצאת ממה שהוא קרא “דור שכולו מימרות ופיזמונים” אל תחושת חובה, אבל נקודת הראשית של המהלך הזה אינה בעולם החובה. ובאמת – השאלה הראשונה והדרמטית שהיינו צריכים לשאול את עצמנו מדוע שאדם יצא מן הבית ביום שישי לאיזשהו בניין? מה איבד שם? ודווקא בתוך ההוויה הישראלית שיש בה פרהסיה יהודית ומי שמקטרג על תל-אביב בהקשר הזה ילך נא ויבלה בניו יורק (שזה כמובן דבר אדיר ולא עונש) אבל מן הבחינה היהודית יראה מה זה כששבת לא יורדת, כשהעיתון של סופ”ש והמוסף יוצאים ביום ראשון, כשאין ברדיו שירים לשבת..אבל כל הפרהסיה הטבעית הזו היא דבר שמאפשר ליחיד לא לעשות בעצמו מעשה שבתי כי זה הרי ממילא שם.

לכן יש חשיבות רבה כ”כ למושג עונג – משום שכדי שהאדם או הגברת האלה יצאו מן הבית המקום שאליו הם הולכים צריך להציע איזה עונג מיוחד, חוויה שלא ניתנת להחלפה במשהו אחר. שמואל אבנרי קרא לזה ” איך עונג שבת חשמל את הישוב” – אז כן בדיוק זה. החשמל הזה הוא שצריך להיות שם. אז – והיום.

“חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם מעט משלכם” –  אני מוצא במיוחד בקבלת השבת שהמבנה שהשאירו לנו מקובלי צפת הוא פשוט גאוני – שישה מזמורי תהלים המיצגים את ימי השבוע ובסופם הפיוט לכה דודי עם המטפורות הנפלאות שלו, המתארות את כניסת השבת כרגע המפגש בין האוהב וכלתו. (אגב, מחברי התפילה הזו עצמם נקטו בעיקרון העונג כשהעמידו את האהבה במרכז הריטואל של קבלת השבת עם ידיד נפש מצד אחד ולכה דודי בצד השני ובכך שבעצם שיבצו ששה מזמורי תהלים שכולם שיר הלל לבריאה ולבוראה. ציור שלם, שאגב מן הבחינה ההלכתית הוא רק עונג ואין בו כשלעצמו שום חיוב ושם מטבע של תפילה שאדם יוצא בו ידי חובה).

“אנחנו לוקחים את התבנית הזו של אבותינו ומשבצים בתוכה, בתוך הימים לא רק שירה עברית שעוזרת לנו מאוד לבטא את הרגש והמחשבה אלא גם מילים אישיות של חברי קהילה על ימי השבוע שלהם עצמם. ברגעים הטובים של המנהג הזה מתרחש מפגש, כמעט אינטימי, בין היום השלישי הקוסמי ובין יום שלישי הפרטי שבא לידי ביטוי בתוך היחד הקהילתי.”

אנחנו לוקחים את התבנית הזו של אבותינו ומשבצים בתוכה, בתוך הימים לא רק שירה עברית שעוזרת לנו מאוד לבטא את הרגש והמחשבה אלא גם מילים אישיות של חברי קהילה על ימי השבוע שלהם עצמם. ברגעים הטובים של המנהג הזה מתרחש מפגש, כמעט אינטימי, בין היום השלישי הקוסמי ובין יום שלישי הפרטי שבא לידי ביטוי בתוך היחד הקהילתי.

“העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי”: התעכבות קטנה על תעשו – אני מוצא שכל התופעות שאני מתאר הן יוזמה מלמטה, התגייסות לעשייה של אנשים ולא ארגון מלמעלה של משרד החינוך, עיריה וכו. העזרה מן הגופים הללו ניתנת, במקום שהיא ניתנת ויבורכו על כך, אחרי שנוצר הדבר מכוח יוזמה פרטית שמנסה לענות על צורך.

ח”נ ביאליק

בעניין האמונה: ישנה אמירה מפורסמת של ר’ בונם מפשיסחה על הכתוב “ואני תפילה” – שדוד עמד לפני הקב”ה אחרי שלושה ימים שלא אכל ובגדיו קרועים כלום היה צריך עוד להגיד לו מבוקשו? הוא עצמו היה בבחינת תפילה”. אני חושב שבחלק גדול מהקהילות שאני מתאר, בוודאי בניגון הלב ובבית תפילה ישראלי – יש אמונה. שואלים אותי לפעמים אם באים אלינו אנשים שמאמינים באלוהים – וקודם כל אני לא בודק בכניסה אבל הייתי אומר שחלק בוודאי שכן וחלק בוודאי שלא ( מיכאל).

במובן זה “ואני תפילתי” – אנחנו תפילתנו. לכן היא כוללת גם הבעה של אמונה וגם הצהרות של כפירה בבחינת תפילת כופר כפי שניסח את זה אברהם חלפי. בכל מקרה הצורך הנפשי שאני מזהה בכל התופעות שאנו מדברים אודותן הוא הצורך במקום שיש בו אמונה במובן של אמון בתהליך –  שלא תהיה בו התחייבות אפריורית לקבל או לפרוק מעליך את המסורת, את מושגיה וגם את אלוהים אלא אפשרות להתנסות במפגש הזה באופן יצירתי ללא סינדרום הקרפיון” שדגים אותך להניח תפילין בנתב”ג ומחר תמצא את עצמך מונח על שולחן השבת כקרפיון בבמאה שערים.

שפה: שאלת הלשון העסיקה כמובן את ביאליק ביותר והוא ביקש שהעברית תהיה לא רק לשון חול אלא גם לשון קודש. “יש גלגול בלשון: הרבה נשמות עוברות איה אחרי רעותה וכל אחת מניחה את רוחה במילה הזאת, וכל הרוחות מתדבקות במילה” (“על קודש וחול בלשון” – תרפ”ז,דברים שבע”פ כרך שני, קכח). אני מזהה בתוך התופעה שאני מדבר עליה עניין גדול מאוד בשפה הזו. יש לנו יתרון עצום בזה שאנחנו ילידי הלשון אבל מצד אחד דווקא זה גורם לא פעם לניכור מול רבדי השפה המסורתית משום שאתה עומד מול משהו שהיית אמור להכיר אותו ובעצם אתה לא מזהה אותו בכלל. קראנו השבוע את פרשת ויגש שבה יוסף עומד מול אחיו והם לא מזהים אותו אז הייתי שבאופן מטאפורי יש לישראלים רבים חוויה כזו בשעה שאנחנו עומדים מול רבדי עברית מסורתיים – אתה עומד מול המוכר אבל לא מזהה בו את אחיך והניכור גדול מאוד. חלק גדול מהאנשים שבאים לקבלות השבת מן הסוג שאני מתאר באים במודע כדי להיפגש עם השפה העברית, לפעמים להתעמת אבל כדי ליצור קשר מחודש, לעשות מה שביאליק קרה לחלל “מי שנטע כרם יחללנו” – חלול של גאולה, של פדיון”. הייתי אומר ברמת הדוגמא יצירת הקישור בין מעריב שהוא עיתון ערב לבין מעריב שהיא תפילה.

ואל תתחכמו הרבה – זה כמובן החלק הכי לא פשוט להגדרה אבל לא סתם ביאליק שם אותו בסוף ה”מתכון” כי הוא מה שהסבתות היו אומרות במתכונים – “ככה” ועושת תנועת יד שמשמעה את צריך לעשות ואז תבין. האזהרה הזו של ביאליק היא הדבר שלפעמים כל האמת של ההתרחשות תלויה בה והיא קובעת אם להיות או לחדול. הקושי הוא שאתה לא יכול להבין להימנע מראש מהבור בלי ללכת בדרך, בלי לעשות את הדבר.

הביטוי התחכמות נוגע בדבר נוסף שראוי לעמוד עליו- לא רק הנכונות להיכנס לתוך הקלחת ולחדול מהאשמות “הממסד הדתי גנב לנו ואכל לנו ושתה לנו” אלא שיש פה מהלך אנטי-ציני מובהק! ואני לא מדבר לא  על רצינות תהומית ולא על כבדות חסרת הומור, על פאתוס – מכל זה אני חושב שאנחנו מנסים להתרחק כמו מאש אבל בו בעת מנסים להיות חכמים בלי להתחכם, להיות מודעים למה שאנחנו עושים – להצלחות ולנפילות אבל בלי חמיצות כלפי הניסיון עצמו, כלפי המחויבות לתרבות.

הזרם הרביעי – יהדות חילונית בישראל

קבלת שבת בשקיעה התל אביבית

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2019
  • בניית אתר: felix007.co.il