• 20.10.2017
  • ל׳ בתשרי תשע״ח
  • שבת פרשת נח
  • English

פרשיר לפרשת שמיני

פרשיר לפרשת “שמיני” על חטאם של נדב ואביהוא, האש האלוהית והאש והברוש בשירה של זלדה.

נעם
Fire-tree

שני יסודות  /  זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

פרשת השבוע, פרשת שמיני, מתחילה בחנוכת המשכן ובחגיגות של העם, אך באמצע השמחה מתרחשת תפנית דרמטית:

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.” (ויקרא י’ פסוקים 1-2)

בניו של אהרון מועלים בתפקידם, מקריבים “אש זרה” – שלא מפורט מהי, ומוצאים להורג.

עולה פה שאלה גדולה – מה יכול להיות כל-כך חמור עד שבני אהרון מוצאים להורג קבל עם ועדה, מהי אותה אש זרה?

פרשנים רבים ניסו להתמודד עם העניין הזה, אך אני בחרתי להביא את זו של הרב קוק:  “כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו [… ] ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית.

הרב קוק בעצם אומר שאש זרה היא “תחושת גדלות פנימית”, חוסר יכולת להקשיב לאחר, תחושת התעלות הפוטרת אותך מ”התורה ומעשיה בפרטיות”, כלומר מהפרקטיקה היומיומית.

בשירה של זלדה, “שני יסודות”, ישנם שני גיבורים – הלהבה, האש, והברוש.

הלהבה עוברת את החיים ב”טירוף”, בחופשיות, ומוכנה אפילו לשרוף את “הממסד ששמו תקופות השנה”. היא יוצרת את עולמה, היא בזה לתלות בזמן, בעונות, בחיצון.

ודווקא הברוש, הארוך, ה”יבשושי”, שנישא לשמים בקו ישר וחדגוני ומחובר לאדמה, שותק, אך בלבו יודע מהי ה”אש הזרה” ומהי האש האמיתית שלו. הוא מבין שיש את מה שבחוץ ויש את מה שבפנים, ומישהי כמו אותה הלהבה המרחפת לא תבין.

דמותה של הלהבה מזכירה לי קצת את דמותם של בני אהרון העולים מדבריו של הרב קוק, שבאים עם התלהבות רבה אך לא מכבדים את מה שצוו ועל כך נענשים. הלהבה הזו שיש לה תפיסה מסויימת על החיים אך היא לא יכולה לראות את הברוש ומבטלת אותו.

ואולי השיעור המרכזי כאן הוא לשמור על מידה ואיזון. לשאוף להיות ברוש נטוע שתוכו להבה.

שתהיה שבת שלום!

נעם

בית תפילה ישראלי

התכנסות יום השואה בשיתוף “עלמא” ומכון הרטמן

טבע שבת – סיור בפארק החורשות ביפו

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il