• 2.09.2014
  • ח׳ באלול תשע״ד
  • פרשת כי תצא
  • English

פרשת בהעלותך – משה כסנגור

הפרשה שלנו, בהעלותך, מעלה על נס את עבודת הסנגוריה, ובמיוחד את תפקידו הקשה, כפוי הטובה לעיתים, של הסנגור. משה הוא סנגור מסור מאד, וגם עסוק. – דבר תורה של מורן כרמון בקבלת שבת בהעלותך, 24/5/13

מורן כרמון
cheuram-law[1]

במה שמאיים כבר להפוך למסורת, שוב ביקשתי לחלוק איתכם את הרהוריי על פרשת בהעלותך, היא הפרשה “שלי”. השנה אני מרגישה חגיגית במיוחד, כי מלאו עשור לבת המצווה הכפולה שחגגתי בגיל 24. בשנה שעברה סיפרתי לכם על המעמד המכונן שבו התאפשר לי, אישה חילונית ובוגרת, לחגוג בת מצווה, לקרוא בתורה ולשאת דבר תורה בפני הקהילה שלי. עוד סיפרתי לכם, שבחרתי לקרוא את העליה השישית בפרשת בהעלותך, בשל המשפט שאומר משה על אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה: “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם” (במדבר י”א, כ”ט). ראיתי במשפט הזה הזמנה גם למי שהיה מודר בעבר “מרוח ה’” להתקרב ולקחת חלק. הזמנה פתוחה, לכולם, לכולנו, ששמחתי על ההזדמנות להיענות לה.

מה שלא ידעתי בגיל 24, ואני יודעת כיום, עשור לאחר מכן, זה שישנה סיבה נוספת לכך שהמשפט הזה של משה – שבו הוא מגן על מי שמבקשים לכלוא אותם – הדהד אצלי חזק כל כך. הייתי אז סטודנטית למשפטים, ולא עלה על דעתי, שהנתיב אליו יפנו חיי המקצועיים בשנים שלאחר מכן יהיה עולם הסנגוריה. לא היה לי מושג אז שתפקידי בעולם יהיה להגן על מי שמאשימים אותם – בצדק או שלא בצדק – כי חטאו.

יש הרבה מאד אנשים שלא מבינים למה בכלל צריך סנגורים בעולם. מצדו של הנאשם, זה ברור. כבר מסיפור החטא הקדמון עולה כמה חשוב שיהיה סנגור בתמונה. בספר בראשית (פרק ג’, ט-י”ג) כשאלוהים פונה אל אדם וחווה ועורך להם חקירה נגדית צולבת בשאלה למה אכלו מעץ הדעת, אדם מנסה להרחיק את עצמו מאחריות ומפיל אותה על חווה, ואילו חווה מנסה להסתתר מאחורי גבו של הנחש. אסטרטגיית ההגנה הכושלת שבה נקטו, הניסיון להתחמק ולהרחיק את עצמם מהעבירה, עיצבנו את אלוהים עוד יותר. זאת, בעוד שכל סנגור מתחיל היה מייעץ לשניים, שאם כבר נתפסו בכך שעברו על איסור, עליהם להודות מיד ולהביע חרטה. רק כך יוכלו לנסות להציל את עורם. אבל לאדם ולחווה לא היה סנגור, ואת המחיר הכבד על היעדרו משלמים כל בני האדם מאז ועד היום.

אבל למה כחברה אנחנו זקוקים לסנגורים? סבא שלי היקר למשל, לבו נשבר כשהבין שהנכדה החביבה שלו הולכת לייצג “פושעים”. בעיניו, כמו בעיני רבים אחרים, אין הבדל אמיתי בין עבריינים לבין עורכי הדין שלהם. ובאמת, למה צריך לעזור למי שחטא לחמוק מעונש? לאחרונה נתקלתי בדימוי של סנגורים כבלמים במכונית. אם כך, איזו הצדקה יש לעכב את דהירתה של מכונית המשפט והצדק? מדוע יש לאפשר לבלום את נסיעתה?

תשובה יפה לשאלה זו נותנת לנו התורה בסיפור הבא: אלוהים מודיע כי קול זעקה עולה מסדום ועמורה “וחטאתם כי כבדה”, ולכן הוא מתכוון לכלותה. מה תגובת השומעים? “ויפנו משם האנשים וילכו סדומה” – הנה, מכונית המשפט כבר יוצאת בדרכה אל סדום. ורק אחד, קטן, נותר מאחור: “ואברהם עודנו עומד לפני ה’”. זהו הבלם. הוא מיד מתחיל להקשות: “האף תספה צדיק עם רשע?”, ומיד הוא ממשיך להטיף: “אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט” (בראשית י”ח, כ’-ל”ג).

אלו דברים מדהימים, לכאורה מובנים מאליהם, ובכל זאת הם אינם אינטואיטיביים: יש להפריד בין צדיק לבין רשע, ואם לא נפריד, לא יהיה משפט ולא יהיה צדק. כל מי שיצא לו להיות בבית משפט בתיק פלילי יודע שמדובר בהצלחה לא שכיחה: סנגור שמצליח להגיע לאוזניו, שלא לומר להגיונו וללבו, של השופט. אבל אברהם, הסנגור המבריק, הצליח ואלוהים, השופט הגדול, מסכים שאם יימצאו 50 צדיקים בסדום, לא רק שאותם צדיקים יינצלו, אלא שבזכותם תינצל העיר כולה. ואכן: מדוע יש לשפוט את העיר רק בשל רשעיה, כשאפשר להכיר דווקא בצדיקיה ובזכותם להצילה? אברהם לא מסתפק בכך, וממשיך במשא ומתן מול אלוהים, אשר מסכים להציל את העיר גם אם יימצאו רק 45 צדיקים. ואפילו אם רק 40. וגם ל-30 הסכים. וגם ל-20, ולבסוף גם ל-10. עשרה צדיקים בלבד היו מצילים את סדום, והכל בזכות הסדר הטיעון המצוין אליו הגיע אברהם. בסופו של דבר, גם עשרה לא נמצאו וסדום נחרבה, אולם בזכות אברהם זכינו זכיה כפולה: ראשית, הצדיקים המועטים שנמצאו בסדום שרדו, וזו בפני עצמה הצלה גדולה. שנית, זכינו בתפישת עולם הומניסטית המבהירה מהו משפט ומהו צדק.

חשבו עכשיו על 50 הצדיקים בסדום לא כעל מספר אנשים, אלא על “אחוזי צדיקות” אצל אדם אחד. אם יש איש שהוא עצמו גם וגם, נניח 50% צדיק ו-50% רשע, האם יש להרשיעו או לזכותו? ומה צריך להיות עונשו? ואם 45% רשע? ואם 10%? התהיות האלה מתאפשרות רק במקום שבו ישנם בלמים, במקום שבו יש הליך אמיתי של עשיית משפט.

הפרשה שלנו, בהעלותך, מעלה על נס את עבודת הסנגוריה, ובמיוחד את תפקידו הקשה, כפוי הטובה לעיתים, של הסנגור. משה הוא סנגור מסור מאד, וגם עסוק. יש לו לקוחות רבים. בפרשת בהעלותך בלבד הוא מסנגר על העם בפני האל, כשלאלוהים נמאס מהתלונות של העם והוא משלח בהם אש; והוא מסנגר על האל בפני העם, כשלעם נמאס לאכול כל הזמן רק מן והוא דורש גם בשר; הוא מגן על אלדד ומידד שמתנבאים במחנה בנפרד מן היתר, ומוכיח את יהושע שמבקש ממנו לכלוא אותם; ואף מתחנן בפני אלוהים שירפא את אחותו מרים, שלקתה בצרעת לאחר שריכלה עליו ועל ציפורה אשתו.

אין פלא שבשלב מסוים הוא נשבר ופונה לה’: “לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, ואם ככה את עושה לי, הורגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי” (במדבר י”א, י”ד-ט”ו).

העם התאונן רע באוזני ה’, וה’ כועס ומבעיר בהם אש. אחרי שמשה מתפלל לה’, האש שוקעת. ומיד לאחר מכן העם חוזר לסורו, ושוב מתאונן: מי יאכילנו בשר? משה כבר יודע מה עומד לקרות. העם שוב הכעיס את ה’, ושוב ה’ יכה בו, ושוב ייאלץ משה לצאת להגנתו של העם. הוא מקדים תרופה למכה, ובטרם יכה ה’ את העם שדורש לפתע בשר, הוא מודיע לאלוהים שאין לו כוחות יותר. לפי פירוש רש”י, תש כוחו של משה כשהראה לו אלוהים את הפורענות שהוא עתיד להביא על העם, ולכן ביקש ממנו שיהרגנו תחילה. עוד פירש רש”י, שכשמשה אומר “ואל אראה ברעתי” מדובר בטעות סופר, והיה צריך להיות כתוב “ואל אראה ברעתם” – כלומר, ברעה שתיפול על העם.

אבל אני חושבת, שהבלבול פה, בין העם לבין משה, הוא אולי טעות, אבל לא טעות סופר, אלא טעות במהות. למשה קרה מה שקורה לפעמים לסנגורים: הם מזדהים יותר מדי עם הלקוח שלהם. מה שמביא את משה להתפרק זה לא הקושי שלו להגן על העם – תפקיד הסנגור הוא טבעי לו, ואחרי החלק הזה בפרשה הוא ממשיך להגן בקלות, גם על אלדד ומידד וגם על מרים. מה שקשה למשה הוא הכשלון הידוע מראש, שהוא מנת חלקו של כל סנגור. כשהוא יודע שהלקוח שלו – העם – עומד להיענש בחומרה, משה כבר לא יכול לעמוד בכך. הוא יותר מדי מעורב: הרעה של העם הופכת להיות הרעה שלו.

לכן גם הפתרון של אלוהים, שמנסה לפייס את משה וממנה שבעים זקנים שיתנבאו אף הם ויקלו על משה, לא באמת יכול להועיל, ולא בכדי הניסיון הזה כשל והתורה מספרת לנו שהתנבאותם היתה חד פעמית “ולא יספו” (י”א, כ”ה). סנגוריה היא דחף פנימי. מי שהוא סנגור בנפשו לא יוכל לחמוק מכך. משה לא יכול להימלט מייעודו ולא להתחלק בו עם אחרים.

אלדד ומידד היו שניים מבין הזקנים שיועדו להתנבא, אך בניגוד לכל השאר, לא עשו זאת באוהל, אלא נשארו במחנה. יהושע בן נון קרא למשה לכלוא אותם, אבל משה הגן עליהם. בעל הטורים פירש, שתוכן הנבואה היה שמשה ימות ויהושע יהיה זה שיכניס את העם לארץ כנען, ועל כך התעורר כעסו של יהושע. תגובתו של משה “המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם” יפיפיה במיוחד נוכח פרשנות זאת. משה לא רק שאינו מתנגד לדין שנגזר עליו בנבואת אלדד ומידד, אלא הוא מקבלו באהבה ומייחל לכך שיימצא לו תחליף בקלות – כמנהיג וכנביא. תגובתו מעידה הן על אצילותו והן על מקצועיותו: כסנגור מיומן הוא יודע, שמגיע הרגע שבו נגמרים כל הטיעונים וניסיונות השכנוע, הערעורים והבקשות לעיון חוזר, ולאדם אין ברירה אלא לקבל עליו את הדין ולהשלים עם גורלו.

השאירו תגובה

  • * שדה חובה

  1. מורן שלום,

    יפה שאת רואה בעבודה שלך לא פחות מאשר שליחות, ומבצעת אותה במסירות כפי שעולה מהדברים שכתבת.
    אלא שתפיסת העולם כפי שאני קוראת אותה מדברייך אינה עולה בקנה אחד עם תורת ישראל. ההנחייה לסניגור לגרום לנאשם להודות ולהביע חרטה נוגדת את עקרונות המשפט העברי המצווה להסתמך על ראיות אובייקטיביות: “על פי שניים או שלושה עדים יקום דבר” ומאוחר יותר “אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע” באור רש”י: “קרוב פסול לעדות” – כול אלה מורים לנו שהודאת נאשם אינה יכולה לשמש כראייה בדין. וטוב שכך. מערכות המבוססות על הודאות ועל עסקות טיעון מייצרות סוג של אינקוויזיציה מודרנית. הן מבטלות את הפרוצדורה המשפטית, ובלית משפט אין שום טעם לדבר על צדק.

    מיכל ריזל 31 במאי 2013
  2. מיכל שלום,
    תודה רבה על התגובה המחכימה והמעניינת.

    מסכימה איתך לגמרי שמערכת משפט מבוססת הודאות עלולה להוביל להרשעתם של חפים מפשע, וזה אכן המצב עם כ-99% הרשעה בישראל, רובם כתוצאה מעסקאות טיעון. יפים מאד הדברים שהבאת מן המקורות בהקשר זה. סנגורים שעושים את מלאכתם כנדרש לעולם לא ייעצו ללקוח להודות במקרה שיש לו סיכוי טוב לזיכוי.

    המצב אצל אדם וחווה קצת שונה, שהרי במקרה שלהם כן היו “ראיות אובייקטיביות” – אלוהים רואה ושומע הכל, הלא כן? הוא אינו שופט בשר ודם המחוייב לדיני הראיות וסדרי הדין. במקרה כזה, בו נתפסו אדם וחווה “על חם”, וניתנה להם הזדמנות להודות ולהביע חרטה, הם טעו כשהחמיצו אותה.

    מורן כרמון 2 ביוני 2013

ביקורי לילה – תיקון ליל שבועות בבית תפילה

דרשת בת מצווה – פרשת שלח לך

דרשת בת מצווה – פרשת שלח לך

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.com