• 19.11.2017
  • א׳ בכסלו תשע״ח
  • שבת פרשת תולדות
  • English

חלום על תל אביב

תאור אוטופי של תל אביב מלפני 80 שנה מתאר את בית תפילה ישראלי של היום: “כלי-הזמר האלה הונהגו גם בבתי-הכנסת; ובהיותם ישראליים במקורם, לא חל עליהם האיסור של חיקוי לגויים. נשקה האמנות את הדת. בתי-הכנסת בנויים רצפות-שיש, וספסלי-שיש לישיבה, והם בלי גגות והכוכבים מציצים אליהם.
… מן המנגינות החדשות, שב ויחי הסידור, ונעשה חביב על העם. אף נעשו תוספות לתפלות. כמו שלפנים נכנסו בהן משירי בן-גבירול והלוי, כן נכנסו בו עתה משירי המשוררים הגדולים אשר בימינו…”

אברהם רגלסון
Tel Aviv 1935

“אבא” – אמרה הבחורה, בת הט”ז, בבית אחד בעיר נום אשר באיזור-הקרח בצפונה של אלאסקה – “ספר לי על דבר תל-אביב”.  היא היתה בעלת פנים סגלגלים-יהודיים, ומהתגעגעה על בני-עמה שאינם מצויים תחת מאורות-הצפון, הגתה בתולדות-ישראל מאת גרץ בתרגום אנגלי, ובאנציקלופדיה היהודית, הוצאת פילאדלפיה.  היא שמעה ממציאות העיר תל-אביב, ושאלה לפרטים מאת אביה, שהיה מוחזק אצלה ידען בעניני יהדות.

האב הפסיק את הראדיו מנגן, סגר את מאורות החשמל בקנים היוצאים מן הכותל, והניח את האחד שבעמוד-המנורה על יד כורסתו.  הבת התקפלה על המרבד לרגליו, והרימה פניה אליו מתוך הקשבה.  הוא סיפר:

“תל-אביב שוכנת על חוף ים-התיכון, והיא העיר הישראלית הראשונה, תפארת האומה.  באים אליה פליטים מכל העולם.  כבוא פליטים – אך ירדו מן הספינה – יקדמו זקני-העיר את פניהם בברכה, וישאלו אותם למלאכתם ומה כסף הביאו אתם. והיה אם העולה לארץ עשיר הוא, וענו זקני-העיר ואמרו לו:

“באת, נפשך בכפך, מגלויות ורדיפות. ראה שלא תחלל את העיר המוכנת לתת לך מנוחה, ולא תביא טומאה אל ארץ מקלטתך, בכספך: לא תעביד בו את אחיך כעבד, ולא תעשה בו מסחר באדמת-הקודש.  יוכנס הכסף אשר הבאת אתך לאוצר-הלאום, ורק אוצר-הלאום יקנה קרקעות, בשביל שלא יעלה מחירן.  הן רבּים הפּליטים  הבּאים, ואנחנו צריכים לרוב אדמה בשבילם, ואיך נרכשנה אם יום-יום יאמיר מחירה מהתחרות הקונים? וכסף-חוק יושב אליך מאוצר-הלאום כפי צורך מחיתך ומחית משפחתך, ותמיכת קרוביך אשר מחוץ-לארץ, עד שתנוח מייסוריך וטלטוליך, ונכנסת אל מחנה העובדים”.  ואם עני הוא הבּא, ידאגו זקני-העיר לו ולמשפּחתו לתת להם דירה, מרפּא ומזון, עד הצטרפם גם הם אל שורות העובדים.  כי העיר תל-אביב, כולה עובדים:  אין עשיר ואין עני בה.

גם הפקידים לעובדים ייחשבו, ומשרתי העם, וכן הם רואים את עצמם.  לא יגער פּקיד בּאיש, אשה או ילד, ולא ינהג מעשה-שררה, כי רק עובד בין עובדים הוא. ופקיד הגבוה במשרה אינו מקבל שכר גבוה מפקיד הנמוך ממנו, כי על כן כולם משמשים לעם, איש איש לפי כשרונותיו.

ובתי ספר של חובה יש לעולם חדשים, בהם הם מתאמנים בעברית, שלא תיהפך שפת העיר והארץ לבליל-לשונות מכוער.  ומשום פשטות חיי התושבים, היתה השפה רעננה ותמה כשפת-התנ”ך, ואומר זר בל יבוא בה.

מה עושה בכספו אוצר-הלאום אשר בתל-אביב?  חלק ממנו – לקניית קרקעות למען בנות דירות ומוסדות-צבור, ועשות גנים לעם; וחלק – לקניית צרכי חיים לאדם ובהמה אשר בה.  את הצרכים קונים עד תכלית-האפשרות ממשקי-החוות אשר לישראל בארץ, כדי להרבות עובדי אדמה, שלא תהיה העיר נעוצה בבלימה; ומה שחסר – כי לא כל מאכל בארץ יצמח, ולא יספיק הכפר העברי לפרנס ביום אחד את המוני-העולים, – יקנו, ראשית, משאר עם-הארץ, ושנית, מארצות-חוץ.  ומארץ-חוץ אין קונים עד שתתחייב אותה ארץ לקנות בה במדה ממלאכת הישוב העברי, אם מעשי-שדה ואם מעשי-חרושת.  למשקי-החוות העבריים, יש משלמים בכסף ויש משלמים ברהיטים, מכשירים, כלי-בית ומלבושים, מהנעשים בבתי-החרושת אשר בגבולות העיר.

בתי-החרושת נבדלים מעל בתי-הדירה ברובע מיוחד.  ותנאי אחד יש גם לבתי-החרושת וגם לבתי-הדירה: אשר חלקת עשב וצמחים תהיה סובבת את הבית לכל עבר לפחות בקוטר אורך הבית עצמו.  בית שהוא מאה אמה לאורך, מאה אמה לכל צדדיו יש גנת עשב ופרחים.  ואם בן שתי-קומות הבית יוכפּל השטח אשר מסביב לו – עד שהעיר כולה טבולה בירק וצבעי-פרחים וריחותיהם.

הרחובות הראשיים רחבים הם, והם עשויים שורותיים שורותיים, רצוא ושוב: שתי שורות למכוניות וכלי-נוע, שתים  לאופניים, שתים לסוסים, לחמורים ולגמלים; וכל כלי רכב או מסע שומר שורתו וכיוונו, שלא יתנגשו זה בזה, ולא יפריע האטי למהיר, וימנעו אסון.

ולאורך הרחובות, על יד המדרכות, עצים נטועים, עץ אחד לשתי אמות, או פחות או יותר, לפי טיב העץ; עד שלעיר – מראה יער רענן.  ומה נאוו התושבים במלבושיהם הפשוטים, רובם בבד לבן ומיעוטם בבד כחול או אדום, בצאתם לטייל בין העצים בערוב היום אחרי השתטפם מזיעת העבודה.

וחוף הים מגבול יפו ועד נהר-הירקון, ושני עברי הירקון ימינה ושמאלה – עשויים גן צבורי גדול, עבות ועשיר.  ובכל לילה מנגנת תזמורת על במה אצל הירקון דרומה, שליש ניגונים קלאסיים, שליש ניגוני ישראל, ושליש ניגונים מזרחיים מעם הארץ.  והשטים בסירות עונים בזמר.

שקט, שקט בעיר בלילות.  והעובר בין חצרות השיח והפרח הנותנים ריחם בטל-הלילה, ישמע תמיד קול המיה ונגינה.  כי אנשים מלומדים מצאו והחיו את כלי-הזמר הישראליים העתיקים – נבל ומינים ועשור ושושנים ועלמות – והצעירים שוקדים עליהם.  אף נמצאו מחבּרי מנגינה לכלים העתיקים-המחודשים שהם כל-כך מתאימים לאוויר-הארץ.

כלי-הזמר האלה הונהגו גם בבתי-הכנסת; ובהיותם ישראליים במקורם, לא חל עליהם האיסור של חיקוי לגויים.  נשקה האמנות את הדת.  בתי-הכנסת בנויים רצפות-שיש, וספסלי-שיש לישיבה, והם בלי גגות והכוכבים מציצים אליהם.  רק בעונת הגשמים הקצרה, שתי כנפי-פלדה המקופלות בצדי הבנין, מורמות ועושות כפה מלמעלה.  מן המנגינות החדשות, שב ויחי הסידור, ונעשה חביב על העם.  אף נעשו תוספות לתפלות.  כמו שלפנים נכנסו בהן משירי בן-גבירול והלוי, כן נכנסו בו עתה משירי המשוררים הגדולים אשר בימינו.  תחת זה, נוהגים לדלג על פרשות-קרבנות, אם כי עדיין מדפיסים אותן מחמת הידור קדמונים.  ובשר בהמה שחוטה לא יבוא אל העיר; כי כלל מקובל על התושבים: כיחס האָדם אל הבהמה, כן יחס האָדם אל האָדם.

ובכל שכונה בעיר, הבנין היותר גדול הוא בית-הספריה.  בתי-הספריה מאוחדים ברשת אחת, והם שואלים ומשאילים זה לזה, ונותנים ספרים הביתה לכל נפש.  וכמו שלפנים, ספר שנפל היו מרימים אותו בנשיקה, כן עתה מחונך הצבור מילדות לכבד ספר ולשמרו, שלא יתלכלך ולא יתמעך בשימושו, כי עשוי הוא להחכים את הרבים.  בספריות – ספרים גם בעברית וגם בשאר לשונות.  ויש מאמצים מצד המוסדות הלאומיים להעביר את כל הרכוש המדעי והספרותי של לשונות זרות לתוך כלי עברי נאה.  לא לשם רווחי עסק נעשים התרגומים, כי אם מתוך אחריות לדורות הבאים.

חוף הים נשמר בתכלית הנקיון; ובתים להתלבשות, מקלחות ונוחיות בשר ודם יש שם, לפרקי-מקום קבועים, הכל בחנם, לשמור על הצניעות ועל טוהר-הגוף.  וכל מקום שיש שם כנופיה של מתרחצים בים ושוחים בו, סירה כחולה-לבנה שטה ביניהם, היא סירת-מצילים מחישה עזרה בעתה”.

שאלה הבת: “והאם יש בעלי-מום פֹּרופיסיונאליים ופושטי-יד בתל-אביב?”

– “חלילה מעם ד’ שיביישו את עצמם, ואת חברם הנצרך, במתן-צדקה בראש-חוצות.  אלא בתי-אולפן יש בעיר, בהם ילמדו גידם ופיסח ועיוור וחלש, מלאכה לפי כוחם.  ומי אשר לא יוצלח לעבודה ממום גדול שבו, או מילדות או זקנה, תפרנסנו העיר בכבוד, ולא ייראה בחוצותיה אומלל מופקר לחסדי עוברים ושבים”.

–  “והאם יש תאבי שלטון ושואפי כבוד בתל-אביב?”

– “כל איש ואשה בתל-אביב, רק עבודת הלאום לנגד עיניהם תמיד.  ולא יתפוס איש משרה להנאתו וטובתו – כי שכר אחד למנקה-הרחובות ולשר-העיריה.  ומפּני שהעבודה קשה ומשום ענוותנות שבאנשי-העיר, הכל בורחים מן השלטון.  בחירות כלליות ישנן, בהן ישתתף הדר בעיר שנה אחת, כגר כאזרח, כעובד כבטל-שלא-ברצונו; ואיש אשר ייבחר לשלטון, לא יתכחש לבוחריו כי אם יקבל עליו את מלאכת הצבור ויעשינה באמונה”.

– “וקנאת-סופרים יש שם?”

– “איך תעלי בדעתך דבר שכזה, וכולם אהבת-הלאום תפעמם?  עושים הסופרים וכן כל האמנים, מתוך רגש של שותפות בעבודה קדושה.  ישמח איש על נצחון חברו ביצירה כעל שלו, ויצטער על כשלון-חברו כעל שלו.  איש את ידי אחיו יחזק בעבודה.  ומשתקפים בשיריהם וסיפוריהם יפי העיר, ושמי ארץ-ישראל, וגבעותיה והרריה, וימה, והצומח אשר בה, ורינת עובדיה בשדה ובבית החרושת, ושמחת אמהות בריאות בהריון ובצמיחת תינוקות.  שבט אחד הם הסופרים עם כל העובדים הבונים את בית ד’ על אדמתו בצדק ולתפארת”.

נסיון גלריה

נסיון גלריה

תפילה תל אביבית

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il