• 22.09.2018
  • י״ג בתשרי תשע״ט
  • פרשת ניצבים
  • English

מילות פרידה מעלי מוהר, כסלו תשס”ו, דצמבר 2006

השחר העולה הבוקר על תל-אביב הביא עימו פרידה מעלי מוהר, יוצר שהעלה את מילותיו הפלאיות אל האויר והנחית אותן כמו טייס מיומן אל תוך חיינו. לא הזדקקנו לפרידה ממוהר כדי להתבסם מכישרונו והעצב על הפסקת כתיבתו נראה מובן. ובכל זאת ראוי להגיד משהו על התגובה העמוקה שחולל מותו בקבלת...
רני יגר

השחר העולה הבוקר על תל-אביב הביא עימו פרידה מעלי מוהר, יוצר שהעלה את מילותיו הפלאיות אל האויר והנחית אותן כמו טייס מיומן אל תוך חיינו.

לא הזדקקנו לפרידה ממוהר כדי להתבסם מכישרונו והעצב על הפסקת כתיבתו נראה מובן. ובכל זאת ראוי להגיד משהו על התגובה העמוקה שחולל מותו בקבלת השבת שלנו בבית תפילה ישראלי. הנה כמה מחשבות:

עלי מוהר

א. “מהנעשה בעירנו” היה טור אגדי.  במונחי הזמן של העידן הרב ערוצי נוכחותו בחיינו מאז שנת 1984 היא תופעה כמעט יחידה במינה שרק חייו הפוליטיים של שמעון פרס מהווים לה אתגר אמיתי. עבורי, כמו עבור רבים אחרים אני מניח, לא רק תוכנו של הטור היה חשוב. עצם הופעתו הסדורה והקריאה בו בכל יום שישי הגדירו טקס קבוע: סיום השבוע ופתיחת זמן ההרהור של שבת – זמן שגם בעיר ללא הפסקה יש בו רוגע. שמו של הטור, כפי שהעיד עליו מוהר עצמו, כלל התרסה מסוימת נגד הטרנד, וה-IN וביקש במודע להיות מעין מזכרת ל”דבר לילדים”. כך הפך ה-OUT היחסי הזה שנברא בטור, מעין שבת קטנה בתוך “העיר” הגדול שטוף הידיעות והתחקירים. מקומו של “מהנעשה בעירנו” בראש הגיליון הכניסה למידות מוגדרות את כל המהומה שאחריו כאומרת – רבותי, עם כל הכבוד, עכשיו סוף שבוע וזהו “ארמון הזמן” שלנו.

דווקא הטור הארכאי לכאורה, שהעלה על ראש שמחתו את הקטנות והגדולות שבחיינו, הוא זה ששם בפרופורציה את הפוליטיקאים הנפוחים, את הסלבס כוכבי השביט ואת שאר האופנות שעירנו הקדושה מרבה להצמיח.

ב.      “וזה כל מה שיש”:  אין זה מקרי שרבים מאיתנו הזכירו ביום שישי את יכולתו של עלי מוהר לתפוס את נושאי ה”ג’מבו” של החיים כמו אהבה ופרידה ואת תהפוכות המציאות בארץ כאילו היו עפיפון קשור בחוט אל ידו של ילד בחוף. לפני שנים דיברה לאה גולדברג על “האומץ לחולין” והנה כאן לא הייתה חילוניות לוחמנית, מהסוג הנדמה כתמונת ראי של הפנאטיות הדתית. לא אומץ מוכרז של מטפסי בריקדות היה כאן אלא פיכחון שנבנה בעדינות. לא מטאפיזיקה אוטופית אלא “בית קפה קטן, כיסא, פסנתר, פסנתרן” (הלוא הוא יוני רכטר שנפח חיי צליל במלים של מוהר). האחיזה העדינה-חזקה, של הילד בעפיפון ידעה להתמסר להנאת המשחק וליופיו אך הייתה בה מודעות לתלות ההכרחית של הרגע ברוח הים המשתנה חליפות. “רק הרגע החולף לא חוזר, יפה, כואב”. מתוך כך נוצר המבט על קסם החיים.

למוהר, צבר עדין שכמוהו, הייתה היכולת להיות מוקסם מן העולם. כשרון כזה הוא לדעתי, אחד היסודות המזינים את התנועה בין דתיות לחילוניות המאפיינת את הקהילה שלנו.

למוהר, צבר עדין שכמוהו, הייתה היכולת להיות מוקסם מן העולם. כשרון כזה הוא לדעתי, אחד היסודות המזינים את התנועה בין דתיות לחילוניות המאפיינת את הקהילה שלנו. בדרכו המיוחדת נסח עבורנו עלי מוהר את ההשתאות מן היופי של העולם על פינותיו הקטנות והגדולות יחד עם הכרה בזמניותו.

החיבור בין יופי וזמניות מצוי בליבה של אמנות אחרת – המוסיקה וזו אחת הסיבות להתאמה העמוקה שנוצרה בינה לבין רבים כל כך ממלותיו של עלי מוהר. שהרי גם במוסיקה היופי הרגעי של צליל אחד טומן בחובו את היעלמותו ההכרחית אל הדממה, אל צליל אחר.

ואחרי הכל, וכדי שלא נשקע תחת כאבי הבטן שכרוכים לפעמים בחיים, ידע מוהרנו גם לומר בחיוך ש “הרצינות היא ממני והלאה אני חי כמו חתול מעופף”. רק כדי שלא נשכח שוב את הפרופורציות.

עלי מוהר

ג.        “תפילה תל-אביבית”:  את הקטע היחסית-לא-מוכר הזה שמעתי בהופעה של מוהר ורכטר ולאחריו הקריא עלי את השיר הנפלא של אביו, יחיאל- “תקווה”. השילוב בין שניהם היה כה מרגש שלא התאפקתי, שלחתי אליו מייל לכתובת “העיר” וביקשתי את מילות השירים. בלי הרבה גינונים, התנהגות אופיינית – יאמרו המקורבים, העביר לי את הטקסטים. החזרתי לו תודה ולאחר כמה שבועות שלחתי שוב מייל קצר כדי לספר ששירו הפך לחלק מקבלת השבת שלנו. התשובה: “עלו והתפללו, עלי” הזכירה לי את קריאת הנוער העובד והלומד “עלו והגשימו”. אכן עלינו והתפללנו. שוב שוב חזרנו אל המילים של התפילה התל-אביבית שכל כך מתאימות לנו ועכשיו מחכות למנגינה…

ד.       “על הקיר תמונה”: על הקיר בבית החינוך בצפון ע”ש א.ד. גורדון שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (כן ,כן – זה היה השם!) הייתה באמת תמונה אפורה של איכר חורש את האדמה. אני לא בטוח אם שמי השרב היו חיוורים או שפשוט לא נמצא מי שיחדש את צבעם של שמי התכלת שהיו שם פעם. כך או כך, התמונה כבר לא שם. בית החינוך בצפון נדד מרחוב לסל 7 למבנה אחר בקצה רחוב הירקון. אבל כל פרט בשיר הזה מוכר לי. אני חושב שבאיזה מגירה נמצאת אפילו המחברת של המורה רחל ינחל שלימדה על החצב עם בוא הסתיו. זו הייתה תפילת הגשם שלנו – ילדים קטנים מתל-אביב שיודעים שעכשיו הגיע הזמן ליורה.

 ה.      “לך ישר, לך לבד, אל תפחד” – לכל אחד מאתנו יש לפעמים שיר שמלווה אותו כמו פסקול של מחזמר. השיר הזה הצליח לא פעם לעזור לי להתרומם, ללכת קדימה, לא לעשות יותר חישובים. במקומות מסוימים זה נקרא להאמין- בעצמך, בבני אדם אחרים, אולי בעוד דברים. טוב שעלי מוהר היה איתנו כאן כדי לתת לנו מילים להצליח גם בזה.

“ויעלו בית-אל וישאלו באלוהים”

הרב האוניברסלי – יום הולדת 100 לאברהם יהושע השל (1972-1907)

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il