• 13.12.2017
  • כ״ה בכסלו תשע״ח
  • שבת פרשת וישב
  • English

פרשיר – פרשת אמור

בפרשת השבוע, פרשת “אמור”, מופיע הפסוק הידוע: “עין תחת עין, שן תחת שן”. בעזרתו של יהודה עמיחי בשירו “ילדי נודף שלום”, ויובל נוח הררי, עולות מחשבות על מלחמה ושלום.

Hands on a globe --- Image by © Royalty-Free/Corbis

יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.  יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.  יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.  כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.  כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת

פרשת “אמור” ממשיכה בעיסוק בקדושה, ומתחילה באיסורים שונים על כהנים – למי מותר להם להינשא, איסור טמאה למת, ועוד.

לאחר מכן ממשיכה הפרשה בפירוט מועדי ישראל והמצוות המיוחדות לכל חג.

ובסוף הפרשה מופיעים כמה פסוקים הנוגעים בדיני מכה אדם ומכה בהמה, ובתוכם האמרה הידועה “עין תחת עין, שן תחת שן” (ויקרא כ”ד י”ז-כ”א).

עם ה”בהמה”, בעלי-חיים, החוק די ברור – אם מכים “נפש” בהמה, כלומר – הורגים אותה, משלמים בבהמה אחרת. אך באלימות בין אנשים יש עקרון של מידה כנגד מידה – מום בעד מום, שבר בעד שבר, שן תחת שן, והרג תחת הרג. יש פה מעגל של אלימות שלא נדמה שיש ממנו מוצא, משום שכל פגיעה כזו יוצרת מעגל כעס חדש ואלימות מתמשכת וסכסוך שמתחיל אך סופו לא ברור.

בהקשר זה, הבאתי את שירו של יהודה עמיחי, “ילדי נודף שלום”. ילדי נודף שלוםבשיר הוא אומר שמילדו עולה “ריח של שלום”, ואפשר לדעתי להזדהות עם התיאור המופשט הזה של ריח ולהרגיש אותו עולה בנחיריים. ילדים נודפים ריח של שלום. “כל האנשים היו ילדים שנדפו שלום”. ומצד שני הוא מתאר מציאות של מלחמה תמידית, “ארץ קרועה כבגדים”, “אבות קשים ובודדים”, “דממה חשוכת בנים”. בסופו של השיר מאשים עמיחי את אלוהים :

בניגוד לרחם ולאם המגוננים על הילד, העולם ובראשו אלוהים אינם מספקים לילד שלום, אלא מלחמה. למען האמת, בהקבלת השיר לפרשה המסקנה לא מעודדת.

הרי גם בפרשה יש ציווי אלוהי של “עין תחת עין” – של מעגל אלימות שאינו נפסק.

ובכל זאת אני רוצה לקחת את השיר למקום חיובי – ילדים הם נודפי שלום. ריחות סבון ושלום עולים מהם. כולנו ילדים נודפי שלום. וכנראה גם המלחמה טבועה בנו.

אבל באנושות חל שינוי. יובל נוח הררי כותב בספרו “ההיסטוריה של המחר” (דביר, 2015) שהאנושות עד המאה ה-21 התמודדה עם שלוש בעיות עיקריות: רעב, מגפות ומלחמות. ואומר ש”המלחמות הולכות ונעלמות מהעולם.” מדוע? משום ש”בעשורים האחרונים התרחש בעולם שינוי טכנולוגי, כלכלי ותרבותי עמוק, שהביא למהפכה תודעתית מהותית ביחס למלחמה. הנשק הגרעיני הפך מלחמה בין מעצמות להתאבדות קולקטיבית, והכריח את המדינות השולטות בעולם למצוא דרכים אלטרנטיביות לנהל סכסוכים. בו-זמנית, הכלכלה הגלובלית השתנתה מכלכלה מבוססת משאבים לכלכלה מבוססת ידע. בניגוד לעבר, מקור העושר העיקרי בעולם של ימינו אינו משאבים חומריים כגון שדות חיטה, מכרות זהב, בארות נפט או נתיבי תחבורה – אלא ידע. ובעוד שאפשר לכבוש במלחמה משאבים חומריים כגון זהב או נפט, ידע אי-אפשר לרכוש בכוח הזרוע. לכן תועלת המלחמה ירדה”.

השינוי הטכנולוגי שינה גם את מהות המלחמה.

יש בטכנולוגיה גם נזק, זה בטוח, אבל אולי במובן מסוים היא “רחם” ומגוננת על האדם מפני אכזריות האדם, ואולי אף מסייעת לאלוהים לשלוט בטבעו הפראי של האדם, בציווי של “עין תחת עין” ו”נפש תחת נפש”.

ומה בישראל, כחלק מהמזרח התיכון שבו עדיין מתחוללת מלחמה “בסגנון הישן”, על משאבים? מקווה שגם אנחנו חלק מאותו מהלך אנושי שמתאר הררי.

שתהיה שבת של שלום!

נעם

שבת תודה בבית בן-גוריון

פרשיר – בהר

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il