• 24.06.2017
  • ל׳ בסיון תשע״ז
  • שבת פרשת קרח
  • English

אשר שיברת – ישר כחך ששיברת! – פרשת כי תישא

העם עסוק בעגל הזהב, אלהים זועם, משה מרגיע אותו ומחלץ ממנו מחילה לעם, מייד אחר כך זה מתהפך: משה רואה את העגל ומשבר את הלוחות. מה תגובתו של אלהים, ומה ניתן ללמוד ממנה? – מחשבות על פרשת כי תישא.

  • פרשת השבוע
  • אשר שיברת – ישר כחך ששיברת! – פרשת כי תישא
moses

39 ימים אחרי מעמד הר סיני, אחרי שכל העם ראה את הקולות , וענה פה אחד “נעשה ונשמע”, משה נמצא על ההר, והעם מאבד את סבלנותו את אמונתו באחת:

” וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ”

אהרון נענה – יש אומרים שבכפייה, יש האומרים שהיה זה מהלך מתוכנן מתוחכם לעמוד בראש המשימה כדי שיוכל כביכול לשלוט בהתפתחויות…ואולי לטרפד אותה…  על כל פנים –  העם בונה את עגל הזהב, ומכריז: “אלה אלהיך ישראל”.

הקונטרסט העצום שבין מעמד הר סיני הניסי, מסתורי, הנשגב, שעליו כתוב “ויראו את אלהי ישראל” – ההתגלות האלוהית קולקטיבית, לבין חטא העגל הוא בלתי נתפס. לכאורה היינו מצפים שהחוויה המיסטית האולטימטיבית, והחיים במדבר האפופים בניסים גלויים יהוו תעודת ביטוח לכפירה  כה מרחיקת לכת.  אבל צפיות לחוד ומציאות לחוד.

בהמשך הסיפור, אלהים מדווח למשה על מה התרחש בזמן הTETE A TETE  שלו עם משה, ואומר לו

“לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”

 והוא מבקש לחסל את העם שזה עתה הוציא ממצרים “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל”

משה מתפלל, מתווכח ומסנגר על בני ישראל,  “שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ” –

ואלהים מתרצה:

“וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ”. 

ומשה, מרוצה מהשיגו אחרי שהצליח לשנות את דעתו של אלהים, יורד עם הלוחות…

“וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם–מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת”

אבל אז הוא רואה במו עיניו את  הבגידה של עמו. משה, שרק לפני רגע  השתמש בכל הלהט ובכל הטעונים היעילים כדי להגן על ישראל מול כעסו של אלהים, לא מצליח לכבוש את כעסו שלו, ובאקט אימפולסיבי, משבר את הלוחות:

“וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר”.

משה הצליח להרגיע את כעסו של אלהים, אבל אלהים לא היה שם כדי להרגיע את כעסו של משה.

עד שבא המדרש ומשלים את התמונה באופן נועז ומבריק, כשהוא מספר שאלהים מחזק את ידו של משה:

“אשר שברת – אמר לו הקב”ה למשה: יישר כחך ששברת” (בבא בתרא י”ד ע”ב).

רש”י אפילו חותם את הפירוש שלו לתורה כולה, באיזכור מדרש זה. בפירושו לפסוק האחרון של דברים  שאומר

“ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל”,

הוא מקפיד להסביר שה”יד החזקה” של משה לא היתה מכוונת לעשר המכות, או לקריעת ים סוף, לא! היד החזקה שהפעיל משה היתה כששיבר את הלוחות, כביכול האובייקט המקודש ביותר שאפשר להיעלות על הדעת. “לעיני כל ישראל” – הוא מוסיף – “שנשאו ליבו של משה לשבור את הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר “אשר שיברת, יישר כוח ששיברת”.

המשמעות היא לא רק לומר שאין קדושה בשום עצם מצד עצמו, שהקדושה נמצאת רק במעשי אדם, בהתיחסות שלנו, במשמעות המקודשת שאנו נותנים לדברים, למקומות, ולרגעים… אלא הרבה  מעבר לכך, יש פה אמירה מאוד נועזת שאומרת שלפעמים יש צורך לשבור את החוקים – שלעיתים צריך לשבור את התורה, או לשנות אותה, כדי לשמור את מהותה.

כפי שכתוב בתהילים: “עת לעשות לה’ – הפרו תורתך”  לפעמים, מאורעות הזמן ותמורותיו, או חוסר ההתאמה  מחייבים שבירת לוחות.

לפני שבוע קראנו במגילת אסתר משהו דומה: כשהיא הולכת לחדרו של המלך בעצתו של מרדכי היא אומרת: “ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת”. הפשט הוא שהמלך הוא אחשוורוש, אבל במדרש המלך הוא מלך מלכי המלכים, והכוונה היא שלפעמים יש לבוא “אל המלך”, אל הקב”ה – “אשר לא כדת”, לא על פי ההלכה המקובלת.

אז איך יודעים מתי צריך לשבור את הלוחות? ומי רשאי לשבר את הלוחות? ומי מבטיח לנו שבכל שבירה נזכה מהקב”ה ל”ישר כוח ששיברת”! כפי שזכה משה?

וכמובן שבמסר החתרני הזה יש סכנה של כאוס, ולכן יש מי שיגיד שאלו החלטות של גדולי ישראל, שרק יחידי סגולה רשאים לשבור את הלוחות, או לשנות הלכות – ולרוב זה לא קורה, מחוסר יכולת, מחוסר אומץ אולי של מנהיגות דתית.

הרב קוק התיחס לנושא וכתב ” (ערפילי טוהר פיסקה ל’): “לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא העניין על ידי התפרצות… בדורות בהם היה נביא, הוא היה אומר מה לעשות, אולם כאשר אין נביא, ואין את ‘הגדול’ האמיץ שיורה כן, הרי ש”בא העניין על ידי התפרצות”, היינו על ידי שבירת הכלים, מעין שבירת הלוחות, על ידי אנשים מלמטה, אולי אפילו כאלה שאינם מאמינים בתורה”

הרב קוק מתייחס בדבריו לחלוצים החילונים, “אשר פעלו  לכונן בית יהודי ומקלט מדיני, שלא על פי דרך התורה. אנשי התורה והרבנים אף התנגדו להם, אך בפועל עינינו הרואות, כי הקב”ה בכבודו ובעצמו, הסכים להם. ממש כאילו אמר “אשר שברת – יישר כחך ששברת”.

על אותו משקל הייתי אומר שמה שאנו רואים בשנים האחרונות במה שקרוי ה”תנועה להתחדשות יהודית במרחב החילוני”, שאנחנו בבית תפילה חלק משמעותי ממנה הוא מעין שבירת הלוחות– כפי שהרב קוק מתאר…   זו התפרצות מלמטה…

השבוע הרב יוסף קנפסקי (אורתודוקסיה מודרנית) כתב בעיתון יהודי אמריקאי  שנאומה של רות קלדרון בכנסת עשוי להפוך לאחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהיסטוריה היהודית מזה 300 שנה!

לא פחות.

הלוחות שמשה שיבר היו הלוחות מעשה ידי האל. הלוחות השניים, אלה שמתקיימות עד היום, הם לוחות מעשה ידי אלהים והאדם גם יחד. “פסל לך שני לוחות אבנים כבראשונים” – מצווה אלהים למשה. קך את הלוחות הראשונים ששיברת, ועכשיו תפסל את הלוחות השניים, כמעשה אומנות משותף של אלהים והאדם.

מי יתן ונדע לפסל לוחות, שנדע מתי לשבור אותם, ומה לעשות עם שברי הלוחות.

וכל העם רואים את הקולות – פרשת משפטים

תפילת העיר הלבנה

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.com