• 18.08.2017
  • כ״ו באב תשע״ז
  • שבת פרשת ראה
  • English

פרשיר לפרשת תזריע-מצורע

פרשיר לשבת תזריע-מצורע. והפעם על שירו של אברהם חלפי, “כבול אני אל גופי”, ועל הוקרת תודה לגוף.

נעם
פרשיר תזריי

ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ–נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ.  ד וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן–וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא י”ג 2-4)כבול אני אל גופי אברהם חלפי

פרשת השבוע, שהיא למעשה שתי פרשות שנוהגים לקרוא ביחד (“תזריע” ו”מצורע”) עוסקת בדיני טומאה שונים. טומאת יולדת, טומאת נגעים וצרעת, טומאת נידה.

זוהי פרשה העוסקת בצדדים הפחות חיוביים של גוף האדם, ובעצם חושפת בפנינו ומזכירה לנו עד כמה אנחנו תלויים בגוף הפיסי, וכמה אין לנו שליטה עליו.

כותב אברהם חלפי בשירו “כבול אני אל גופי” שהוא כמו “פרומתאוס”. עפ”י המיתולוגיה היוונית, פרומתאוס היה טיטאן, סוג של אל, שיצר את האדם. פרומתאוס אהב את יצירתו ואף העניק לאדם את האש, ושילם על אהבתו מחיר כבד. זאוס שראה שפרומתאוס מעדיף את האדם העניש את בני האדם בכל מיני עונשים ופרומתאוס הגן עליהם. זאוס הדיח אותו ושלחו להרים נידחים, כבל אותו לסלע גדול, ובכל יום הגיע עיט לנקר בגופו.

חלפי מדמה את האבן הזו של פרומתאוס לגוף שלו עצמו. הוא – אולי נפשו או רוחו – כבול אל גופו כמו אל סלע. והגוף הזה שאליו “כבולים” מעורר פחד בדיוק משום שאינו נשלט (ועל מגוון הדרכים שבהן יכול הגוף להפתיע אפשר לקרוא בהרחבה בפרשה שלנו).

הוא חש “מגורש מביתו”, כי הרי החיים זמניים והגוף מזכיר לנו זאת כל הזמן. ובסוף הוא גם מאחד בין “פרומתאוס”, אולי הנפש, אל שברא אדם ויצר אש, ל”אבן”, הגוף, ואומר שפרומתאוס, כבול אל עצמו. הוא מאחד בין הדואליות שיצר בין גוף לנפש ומזכיר כי הן לא ניתנות לניתוק.

חלפי מציג תחינה לגוף שהוא כמו שעון מתקתק, תחינה להישאר בבית הזה שלנו.

השיר הזה בהקשר לפרשה המציגה את תחלואות והפרשות הגוף בצבעים מפורטים מזכיר לי שה”בית” שלנו אינו מובן מאליו. העובדה שאנחנו תושבי קבע בתוך גופנו שלנו. ובהקשר לשבוע התודה שאנו מציינים עכשיו,  בין יום הזכרון ליום העצמאות, אני בוחרת להודות גם לגוף שלי על שהוא מתפקד בלא ידיעתי, ומאות פועליו הקטנים בדמות תאים ואנזימים וחיידקים פועלים ופועלים כדי שהנפש תשכון בשלווה יחסית. זה הזמן להודות לגוף, זה הזמן להיזכר שהדבר הזה אינו מובן מאליו.

שתהיה שבת שלום,

נעם

פרשיר – פרשת ויקרא

עושים סדר בליל הסדר – הכניסה חופשית!

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.com