פרשת שמות. ספר 'שמות'. מתחיל כאן סיפור חדש. חומש שמות שונה לחלוטין מחומש בראשית. עד עכשיו שמענו את סיפורי האבות, קראנו על אישים, על משפחה, על אינדיבידואלים. הם היו לב הסיפור. בבראשית, אלוהים היה אלוהי המשפחה – נוכח באופן אישי, מדבר בחלומות, אך לעיתים נתפס כמי שפועל לפי תוכנית גדולה ומסתורית שמעבר להשגתנו.
כאן, כבר בפסוק הראשון, המיקוד משתנה. מדברים על "בני ישראל", על קבוצה. המעבר הוא הדרגתי אך מהיר, והקבוצה הופכת לקולקטיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". מלך מצרים נותן שם למטמורפוזה הזו: הוא קורא לזה "עם". זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם.
"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה " (שם, 10).
זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם. מכאן והלאה אנחנו כבר לא מדברים על משפחה, אלא על עם. "עם בני ישראל" – בניגוד להצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, לא הפכנו לעם בארץ ישראל, אלא דווקא בגולה. בגלות הראשונה שלנו: גלות מצרים, שהיא גם הגלות היחידה בהיסטוריה של העם היהודי שהיא כולה במקום אחד – בארץ גושן.
והאדמו"ר ר' אברהם מסוכצ'וב אומר שטוב שכך היה:
"בכל הגלויות היו ישראל מפוזרים במקומות שונים, רק בגלות מצרים היו כולם במקום אחד, כי כל הגלויות באו אחר מתן תורה, והתורה מאחדת ומאגדת את ישראל למרות פזוריהם, אך גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, אילו היו מפוזרים במקומות שונים לא היתה להם תקומה חס ושלום"
אבל זהו אינו ההבדל היחיד. לא רק הדמות האנושית משתנה, אלא גם דמותו של אלוהים. בספר שמות אנו פוגשים אלוהים מסוג חדש: אלוהים ששומע, שזוכר, שרואה ויודע. זה אלוהים שאכפת לו.
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב, 25-23)
הרעיון שאפשר להשפיע על אלוהים, להניע אותו לפעולה דרך הצעקה האנושית, אינו מובן מאליו. זהו רעיון המנוגד לדימוי של אלוהים מרוחק שיש לו תוכנית שאין עלינו להבין. הפרשה אומרת לנו שאלוהים הוא "אנושי" במובן העמוק ביותר – יש בו רגש ופוטנציאל להזדהות עם הסבל שלנו. האלוהים של "שמות" הוא אמנם רב עוצמה בהופעותיו – אש, ענן ואפקטים מיוחדים – אך הוא גם אלוהים ש"מזיז לו", ושניתן להזיז אותו. וכאן עולה השאלה הנוקבת שמציב משה: אם לאלוהים כל כך אכפת והוא מסוגל לפעול – למה היה צריך את הסבל?
זו גם השאלה שמשה שואל את אלהים במעמד הסנה, כשהוא שואל אותו מה שמו. הוא לא שאל "מה שמך הפרטי", או "איך לקרוא לך", אלא "איזה מין אלהים אתה? איפה היית היה כל הזמן הזה?"
הרב יעקב ליינר, (האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין) בספרו בית יעקב, כותב בדיוק כך: משה שואל "כאשר אבוא אל בני ישראל לבשר שסוף סוף אתה בא לגאלם הם ישאלוני: ואיפה היה האלוהים אתמול כשמילאו המצרים את מכסת הלבנים בילדי, איפה היה האלוהים כששלשום זרקו את בני ליאור???!! באיזה פנים ואיך יוכלו לפנות אליך, ומה תענה כשישאלו איפה היית עד עכשיו?
והתשובה הידועה אינה חד-משמעית. זו אולי התשובה החידתית ביותר בתורה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, 14).
התשובה האניגמטית "אהיה אשר אהיה" ככינוי העצמי של אלוהים יצרה פרשנויות אינספור. אני רוצה להציע שתי פרשנויות שמדברות אל לבי:
- אהיה אשר אהיה – אני יכול להיות כל דבר, כי אני נמצא בכל זמן ומקום, ואין שום דרך להגדיר אותי במונחים הקיימים, אין דרך לשים אותי בשום מגירה, כי אני ההוויה עצמה, המשתנה כל הזמן. שמי אינו שם אלא פועל, המעיד על שינוי מתמיד, אלסטיות וחמקמקות.
- יש כאן בעצם לא תשובה אחת אלא שתיים: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"; ו "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." – השם הראשון "אהיה אשר אהיה" זהו שמי האמיתי. כלומר, אני אעשה מה שאני יכול, אבל אני לא מבטיח כלום. חשוב לי מאוד, זה בנשמתי, גם הבטחתי, גם שמעתי את הצעקה, ואני יודע שזה מה שצריך לעשות, אבל אני לא יכול להבטיח… אהיה אשר אהיה… אני מאוד אשתדל…
כמובן שזה לא מספיק למשה. הוא יודע שאם הוא מגיע לבני ישראל עם שליחות כל כך לא חד- משמעית, אין לו סיכוי להצליח; ולכן אלהים מתקן את עצמו. בעצם, לא בדיוק מתקן את עצמו, רק אומר לו שכלפיהם יציג אותו לא כ"אהיה אשר אהיה" אלא כ"אהיה" – הוא יהיה שם ויהי מה. תמיד נוכח, תמיד על המשמר… תמיד אתכם… למרות ששמו האמיתי הוא "אהיה אשר אהיה"- זאת המציאות האלוהית. למעשה, ניתן אולי לומר שאלוהים ומשה "עובדים" על בני ישראל. הם יודעים את האמת, אבל זהו הסוד של שניהם, כי העם צריך את התקווה, צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא יהיה שם; ובסופו של דבר גם אלוהים וגם משה מבינים שהאמונה בהצלחת משימת הגאולה חיונית להצלחתה וכי בלעדיה לא יזכו לשיתוף פעולה מהגורם החשוב לא פחות – העם – שזה עתה נוצר ככזה. הוא יודע שאין משמעות ל"אהיה אשר אהיה" ללא אמונה ב"אהיה". לכן זהו איננו שקר ממש, אלא סוג של שקר לבן.
האלהים שמשתקף מבעד לפרשנות זו הוא אלוהים שניתן להזדהות אתו, אלוהים שמאוד רוצה לעזור אבל לא תמיד יכול. זהו אלוהים מאוד אנושי. דימוי כזה מאפשר לי לרצות להידמות לו בתכונות האנושיות שאני בעצמי משליך עליו: כי הוא ידידותי, הוא נגיש, הוא אכפתי, הוא מאוד רגשי ויש לו את הכוונות הכי טובות.
ואולי אפשר להציע קריאה נוספת לתשובה הכפולה של אלוהים לשאלה המשמעותית כל כך של משה. ייתכן, שלא מדובר בתשובה אחת אמיתית למשה ותשובה אחרת – פחות קשה – לעם, אולי התשובה האמיתית היא בקומבינציה של שתי התשובות. "אני – אומר אלוהים – גם "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה". "אהיה אשר אהיה" היא התשובה לשכל, לראש, התשובה היחידה האפשרית כשאנו מנסים לעמת את האלוהים שלנו עם המציאות הלא מושלמת שבה אנו חיים. זו התשובה הפילוסופית המורכבת. "אהיה" היא התשובה ללב, לרגש. אלוהי "אהיה" מציע לנו נחמה, תקווה. אין פה פליטת פה ותיקון. יש פה שני מרכיבים הכרחיים לאדם. יש פה פרדוקס הכרחי.
בימים קשים כמו אלה בהם אנו נתונים כעת, אנחנו זקוקים אולי יותר מתמיד לאלוהי ה"אהיה", אבל מכירים ומבינים, ולא יכולים שלא לדעת שהמציאות מורכבת, וכל מה שנוכל לקבל מאלוהים זה "אהיה אשר אהיה": "אני לא מבטיח כלום… אני מאד אשתדל… מה אני יכול לעשות? אני בסך הכול אלהים…"
