חודש: שנת הכספים

"ולא תקיא הארץ אתכם"
(בהשראת מאמרו של אבי שגיא: גירות, גלות וריבונות-עיונים בעקבות המסורת המקראית)
בפירושו לפסוק הראשון בתנ"ך: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" שואל רש"י מדוע נפתחה התורה בפסוק זה ולא במצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל: "החודש הזה לכם" (שמות י"ב ב)
ותשובתו: שֶׁאִם יֹאמְרוּ הַגּוֹיִים לְיִשְׂרָאֵל, לִסְטִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת 7 גּוֹיִים (כלומר ארץ כנען) מְשִׁיבִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו.. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
האם תהליך זה הוא הפיך(חלילה)? כלומר נטילת א"י מידי ישראל ומסירתה לאחרים? ואם כן מה עלולים להיות הגורמים והתנאים לכך?
המקרא משיב על כך בכמה מקומות, בין היתר בפרשת השבוע שלנו.
הסיבות שבשלהן נטל הקב"ה את ארץ כנען מידי שבעת העממים הן בעיקרן: העבודה הזרה שבה לקו ובראשה הקרבת בנים (קורבן אדם) למולך, גילויי עריות וההתנהלות החברתית-מוסרית שלהם.
ומשום כך הציווי והאזהרה המרכזית "כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח ג) אלא: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'" (ויקרא י"ח ה)
מהי ההתנהלות הנדרשת והראויה?
פירוט עקרונותיה המרכזיים מצוי בפרק י"ט בספר ויקרא, פרק שהפך לקאנוני בתרבות היהודית. בראשו העקרון המוביל: "קדושים תהיו כי קדוש אני" ולאחריו פירוט ההתנהגויות הראויות למימוש עקרון זה,שעיקרן בין אדם לחבירו, רגישות מוסרית וחמלה ודאגה גדולה לחלשים בחברה (עיוור,חירש,יתום ואלמנה וגר).
מימד מיוחד נודע ליחס לגר – גר במקרא: קבוצה אתנית שאינה מישראל וחיה בקרב ישראל). 36 פעמים מנו חז"ל איזכורים ליחס לגר בתורה. רק עליו מוסבת הדרישה "ואהבת לו כמוך" (מקבילה לצווי" ואהבת לרעך כמוך"): "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך"
והטעם לכך: " כי גרים הייתם בארץ מצריים אני ד' אלוהכם" (וי קרא י"ט ל"ג-ל"ד).
זכרה של יציאת מצרים והחובה לזכור את העבדות והשעבוד במצריים היא התשתית ומקור ההשראה לסידרת הצוויים כלפי הגר היתום והאלמנה-השוליים החברתיים החלשים של החברה.
מדוע הפך היחס לגר לאבן בוחן מרכזית בהתנהלות המוסרית הראויה?
המסורת המקראית מכוונת את עם ישראל לארצו. ארץ ישראל היא ביתו של העם, אבל גם בתוך ביתו הוא נתבע להתנסות תמידית בחוייה של גירות בארצו. וכל-זאת למה? מתוך החשש לפיתוח יחס של אדנות.
הזכרון ההסטורי של העבדות והגירות במצריים הוא התשתית לפיתוח תודעה של הצורך בהתמודדות מתמדת עם סכנת הכוח והאדנות הרובצת לפתחו של מי שחי בארץ כמרחב שהוא שולט בו ללא מצרים.
עם ישראל אינו עם ילידים, אדון הארץ ובעליה המוחלטים ולא ייעשה לכזה.
הארץ היא מתנת האל לאברהם ולזרעו בתנאים מסוימים. לא האדם הוא הריבון ומשום כך אל לו לפתח תודעת אדנות "ולא תאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החייל הזה"
לפיכך טורח האל להזהיר את עם ישראל ולידעו, כי כדרך שהביאם לארץ כך הוא יכול לכלותם. הדרך להתמודד עם פתויי האדנות היא על ידי פיתוח דיספוזיציה של תודעת גירות ושל קיום על תנאי במקום הזה.
ונחתום בדבריו של שמשון רפאל הירש המוסבים על פסוקים ויקרא י"ח כ"ד-כ"ח בפרשתינו:
"מאז בחירת אברהם וארצו, אין ארץ ישראל סובלת את השחתת יושביה. פריחת ארץ זו תלויה בפריחתם המוסרית של יושביה-הנולדים בה, ניזונים מפירותיה ומתעשרים באוצרותיה..בשלימות האדם ובחירותו המוסרית תימצא שלימות גם לארץ. הארץ קיפחה את תכלית קיומה אם החברה שעליה השחיתה דרכיה וקיפחה את תכלית קיומה. משום כך אוכלוסייה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית אין לה עתיד בארץ זו… וכדרך שהגוף מקיא חומר זר שבקרבו-כן תקיא הארץ את יושביה".
קשה לכתוב את הדברים הללו מבלי לחשוב על גודל התהום הפעורה ביו עמדת המקרא לבין המעשים הנעשים לילה לילה וגם לעין השמש על ידי אנשי "טירור הגבעות " ביהודה ובשומרון. אילו המתימרים לפעול בשמה של היהדות ולממש את ציוויי המקרא עושים פלסתר את המורשת של כולנו.
שורות אילו נכתבות בלא מעט כאב ובדאגה גדולה דוקא ימים ספורים לאחר שחגגנו 78 שנים לרבונותינו ועצמאותינו המחודשת בארץ מולדתינו.
שבת שלום 

פרשות תזריע – מצורע עוסקות בדיני טומאה וטוהרה ובנגעים שונים הבאים על האדם: בביתו, בבגדיו ובעורו.

כבר בתחילת הפרשה אנו פוגשים את דיני הנידה הקשורים ללידה: ההבדל בין לידת בן ללידת בת מבחינת ימי הטומאה והטהרה וההשהיה של יחסי האישות. כשנולד בן, סופרים שבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה. כשנולדת בת, סופרים ארבע עשר ימי טומאה ועוד ששים וששה בטרם הטהרה.

דווקא ברגע של יצירת חיים חדשים, ברגע של קרבה גופנית עמוקה, מופיעה גם הפרדה. כאילו התורה מבקשת להזכיר לנו שהאינטימיות אינה רצף מובן מאליו, אלא תנועה עדינה של התקרבות והתרחקות, של געגוע וחידוש. בהקשר זה מצאתי לנכון לצרף כאן את שירו של הרב אלחנן ניר "אחרי לידה" שעוסק בגעגוע לאשה ולקיום יחסי אישות.

אחרי הלידה/ אלחנן ניר

כְּבָר חָדְשַׁיִם

וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לוֹמַר לְךָ

כִּי לְפִי הַהֲלָכָה כַּמּוּבָן, וְכוּ'.

אֲבָל רַק שֶׁתֵּדְעִי

שֶׁכְּבָר חָדְשַׁיִם.

וְכָל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת

אֲבָל לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ לְפִי הַהֲלָכָה לוֹמַר לְךָ

שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּינֹקֶת חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי

לֹא

מְחַכֶּה לְךָ וְכוּ'

לאחר מכן עוברת הפרשה אל עולם הנגעים: כתמים על קירות הבית, פגמים בבגדים, ולבסוף נגעים בעור האדם עצמו. הנגעים בבית ובבגד מטופלים לעיתים באמצעים חיצוניים: ניקוי, הסרה, ואפילו הריסה, אך כאשר הנגע מופיע בעור האדם, הוא כבר נושא משמעות עמוקה יותר.

חז"ל קישרו את הצרעת ללשון הרע; לפגיעה בקשרים שבין אדם לחברו. מי שמוציא את חברו מן המחנה באמצעות מילותיו, מוצא עצמו מורחק מן המחנה. הבידוד הופך ל"מידה כנגד מידה": האדם יושב לבדו, מחוץ למחנה, ומתבונן. אבל הבידוד הזה איננו רק ענישה. הוא גם עצירה. מרחב שבו ניתן להכיר בכך שמשהו יצא מאיזון, ולהתחיל לחשב מסלול מחדש. 

המילה "בידוד" עצמה מעוררת בי תחושה כבדה כמעט מחנק ואי אפשר שלא להיזכר בתקופת הקורונה, שבה כולנו חווינו, כל אחד בדרכו, את הריחוק הזה. במיוחד זכור לי ליל הסדר שבו נאלצנו לשבת עם עצמנו (או לקיים את הסדר בזום) ולא יכולנו להתארח או לארח. אני זוכרת את עצמי מביאה לאמי הקשישה מצרכים לחג, ומשאירה לה אותם ליד הדלת, מחשש שאני עלולה להדביק אותה בקורונה היות ונהגתי להסתובב בחוץ וגם לעבוד עם עוד אנשים במשרד. לא אשכח את הרגע בו הדלקתי נרות חג ופשוט בכיתי מהידיעה שאמי יושבת לבדה בביתה, לא חוגגת ליל סדר, למרות שיכלה כי היו לה את כל המצרכים, ונכנסת למיטה מוקדם כדי לא לחוש בהיעדרו של החג. בידוד הוא עונש קשה, לא רק פיזי, אלא נפשי, קיומי.

והשאלה שמתעוררת בי אל מול פרשתנו, היא לא רק מדוע נדרש הבידוד – אלא מה קורה אחריו, איך חוזרים? איך שבים אל הקהילה, אל המגע, אל הקהילתיות, אחרי שהיינו “מחוץ למחנה”? והאם הקהילה באמת יודעת לקבל חזרה, או שהיא ממשיכה לראות באדם את הנגע שהיה בו… הייתי רוצה להציע זווית נוספת להסתכל על הבידוד. לא רק כעונש , אלא כהזדמנות להודות בחולשה, להודות בכך שחל בי משהו, שאני לא מדויק, שאני זקוק לעצירה. לקחת פסק זמן, להתבונן, לחשב מסלול מחדש.

בימים שבהם נדמה שכולנו קצת “מצורעים”, קצת פצועים, קצת לא מדויקים, נושאים איתנו עקבות של תקופה כל כך מורכבת – יש בבידוד גם קריאה שקטה לפנות פנימה. ואולי כאן מתחבר תחילת הפרשה לסופה: כמו בדיני האישות שלאחר הלידה גם שם וגם כאן, הדרך חזרה אל הקרבה אינה מיידית. היא דורשת זמן, תהליך, ולעיתים גם טקס: טבילה במים, מעבר מסומן, רגע של הכרה. הקרבה האמיתית, כך נדמה, אינה רק להיות יחד, אלא לדעת לעבור דרך המרחק ולשוב ממנו. אולי אפשר לקבל מפרשות תזריע-מצורע מסר כפול: עלינו ללמוד לעצור, להקשיב, לתת מקום למה שנסדק,  אבל לא פחות מכך, להיות קהילה שיודעת להשיב אליה אנשים ברוך. קהילה שלא רק שומרת על גבולותיה, אלא גם יודעת לרפא. אני מקוה שנצליח להיות הקהילה הזאת.

פרשת שמיני פותחת ברגע של שיא: היום השמיני לחנוכת המשכן. לאחר שבעה ימי הכנה, מופיעה אש מן השמים ומאשרת את עבודת האדם. זהו רגע של חיבור בין שמים וארץ, בין יוזמה אנושית לבין אישור אלוקי. אך דווקא בתוך רגע השיא הזה מתרחש שבר גדול: נדב ואביהוא ״מגדילים ראש״ ומקריבים "אש זרה אשר לא ציווה אותם" ומתים באש שיצאה מלפני ה'. המעבר החד בין התעלות רוחנית לאסון, מטלטל את הקורא, אך הוא גם מחדד עיקרון יסוד: במקום שבו יש קדושה, יש גם גבולות; ולמנהיג יש אחריות כבדה, לא רק כלפי התפקיד וגבולותיו, אלא כלפי הציבור כולו, כי הוא מייצג את הציבור כולו.

בתחילת הפרשה אנו פוגשים את אהרן ברגע מכונן: כניסתו לתפקיד הכהן הגדול. אך במקום התלהבות או ביטחון, התורה מרמזת על היסוס: ״קרב אל המזבח" -משה צריך לקרוא לו, לזרז אותו. חז״ל מתארים את אהרן כמי ש"בוש וירא לגשת". מדוע? אפשר להבין זאת בכמה מישורים:

יראת הקודש: המפגש הישיר עם השכינה מעורר רעד טבעי; זיכרון חטא העגל – אהרן נושא בתוכו תחושת אשמה עמוקה ושואל את עצמו האם הוא ראוי להיות זה שמכפר על העם; וגם המעבר הפסיכולוגי בלהיות "מספר 2", שותף ויועץ למשה (אבל בלי אחריות ציבורית), לסטטוס המנהיג הרשמי ״הכהן הגדול״.

ויש כאן גם ממד נוסף: מנהיגות אמיתית מתחילה מהכרה בעומק האחריות. אהרן מבין שהתפקיד איננו רק כבוד אלא שליחות כבדה כלפי העם. הוא זה שצריך לעמוד בין העם לבין הקב״ה, לכפר, לייצג, לשאת. כאן מתערב משה ואומר לו: "לכך נבחרת!" לא משום שאתה מושלם, אלא משום שאתה מוכן לשאת אחריות.

ומול אהרון השקול והמחושב (יש יאמרו הססן) עומדים בניו נדב ואביהוא – הסוסים הדוהרים. הדור השני שמקבל עליו מנהיגות לפעמים בלי להבין את מחירה האמיתי. הם בני כהן גדול, מלאי תשוקה לעבודת ה'. אך דווקא התשוקה הזו מובילה אותם לחריגה: "אש זרה אשר לא ציווה אותם". חז״ל מציעים הסברים שונים: שתיית יין, גאווה, פסיקה עצמאית אך המכנה המשותף ברור: פעולה ללא אחריות מספקת למסגרת ולציבור. הם פעלו מתוך רצון להתקרב, אולי אפילו להעצים את החוויה הרוחנית. אבל הם לא שאלו את השאלה המרכזית שמנהיג חייב לשאול: מה המשמעות של הפעולה שלי עבור המערכת? עבור העם? מה תכלית המנהיגות שלנו? הם ראו את עצמם במרכז ולא את התפקיד.

כאשר מנהיג מבלבל בין תפקידו החברתי לשיקוליו האישיים הוא פוגע באמון הציבור, ביציבות המערכת, ובאמון במנהיגות עצמה. אנו רואים במדינת ישראל את המחיר הנורא שאנו משלמים כאשר מנהיגים טועים בהבנת אחריותם לכלל ומערבבים את שיקולי טובתם האישית.  זה כמובן קורה בממשלת ישראל אבל לצערי גם קורה הרבה גם בצה״ל ובמקומות אחרים המבוססים על מנהיגות. מפקדים ומנהלים מסירים מעל עצמם אחריות בתואנה ש״הם לא אשמים״.. האשמה מחייבת הוכחה. האחריות נתונה בהגדרת המנהיגות. כשאנו דורשים ועדת חקירה ממלכתית, אנו דורשים המנהיגים שלנו לאפשר לאנשים אחרים לבחון את תפקודם ואת אחריות על מנת ללמוד ולתקן ולא בהכרח על מנת להעניש.

אבל, ברגע המשבר מתגלה משה כמנהיג שלם.

הוא לא רק מפרש את האירוע ולא רק מנהל אותו. הוא מבין שהוא אחראי על העם כולו: על הבנת האירוע, על שמירת האמון במערכת, על המשך התפקוד התקין של המשכן, ועל שמירת מקומו של אהרן כמנהיג. משה אינו מחפש אשמים; הוא לא שואל "מי אשם", אלא שואל "מה נדרש עכשיו כדי להחזיק את הציבור".

וזו נקודה קריטית:

מנהיגות אמיתית אינה עוסקת רק באמת הפנימית, אלא גם בהשפעה על הציבור. מנהיג חייב לשאול: האם הפעולות שלי מחזקות את הציבור או מערערות אותו? האם הן יוצרות יציבות או כאוס?

לסיכום: מהפרשה עולים שלושה אתגרים מרכזיים:

1. ההיסוס של אהרון להנהיג : האם אני ראוי? האם אני מסוגל לשאת את האחריות כלפי הציבור?
2. הפיתוי של בני אהרון ליזום ללא גבולות: הרצון להשפיע, לחדש, אך בלי לקחת בחשבון את ההשלכות הרחבות.
3. יכולתו של משה לשאת אחריות מערכתית להחזיק אנשים, מערכת וציבור גם יחד, במיוחד ברגעי משבר.

מנהיגים תמיד פועלים תחת לחץ, ביקורת, ורצון מתמיד להראות יוזמה. אך הפרשה מזכירה לנו אמת פשוטה ולא נוחה:

מנהיגות אינה זכות – היא אחריות לציבור.

האחריות הזו מחייבת:

– לשקול כל פעולה לא רק לפי הכוונה אלא גם לפי התוצאות הצפויות.

– להבין שיוזמה שאינה מתואמת או לא מבוקרת עלולה לפגוע באמון הציבור.

– לדעת להבחין בין אשמה לאחריות: לא להיתקע בחיפוש אשמים, אלא להתקדם לבחירה מודעת ולתיקון.

– ולזכור שכל החלטה נבחנת לא רק ברגע אלא בהשפעתה על המרקם החברתי כולו.

אחריות היא בחירה לבחור לפעול באופן שמשרת את הכלל, גם במחיר אישי.

יוזמה אמיתית אינה רק אומץ לפעול -אלא החוכמה להבין מתי לפעול ואיך.

מנהיגות של ימינו נדרשת לאזן בין ענווה ליוזמה, בין גבולות לחופש ובעיקר לזכור:

המנהיג אינו פועל עבור עצמו. הוא נושא על כתפיו ציבור שלם.

מנהיגות היא משא וגם מסע.

שבת שלום