פרשות תזריע – מצורע עוסקות בדיני טומאה וטוהרה ובנגעים שונים הבאים על האדם: בביתו, בבגדיו ובעורו.
כבר בתחילת הפרשה אנו פוגשים את דיני הנידה הקשורים ללידה: ההבדל בין לידת בן ללידת בת מבחינת ימי הטומאה והטהרה וההשהיה של יחסי האישות. כשנולד בן, סופרים שבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה. כשנולדת בת, סופרים ארבע עשר ימי טומאה ועוד ששים וששה בטרם הטהרה.
דווקא ברגע של יצירת חיים חדשים, ברגע של קרבה גופנית עמוקה, מופיעה גם הפרדה. כאילו התורה מבקשת להזכיר לנו שהאינטימיות אינה רצף מובן מאליו, אלא תנועה עדינה של התקרבות והתרחקות, של געגוע וחידוש. בהקשר זה מצאתי לנכון לצרף כאן את שירו של הרב אלחנן ניר "אחרי לידה" שעוסק בגעגוע לאשה ולקיום יחסי אישות.
אחרי הלידה/ אלחנן ניר
כְּבָר חָדְשַׁיִם
וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לוֹמַר לְךָ
כִּי לְפִי הַהֲלָכָה כַּמּוּבָן, וְכוּ'.
אֲבָל רַק שֶׁתֵּדְעִי
שֶׁכְּבָר חָדְשַׁיִם.
וְכָל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת
אֲבָל לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ לְפִי הַהֲלָכָה לוֹמַר לְךָ
שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּינֹקֶת חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
לֹא
מְחַכֶּה לְךָ וְכוּ'
לאחר מכן עוברת הפרשה אל עולם הנגעים: כתמים על קירות הבית, פגמים בבגדים, ולבסוף נגעים בעור האדם עצמו. הנגעים בבית ובבגד מטופלים לעיתים באמצעים חיצוניים: ניקוי, הסרה, ואפילו הריסה, אך כאשר הנגע מופיע בעור האדם, הוא כבר נושא משמעות עמוקה יותר.
חז"ל קישרו את הצרעת ללשון הרע; לפגיעה בקשרים שבין אדם לחברו. מי שמוציא את חברו מן המחנה באמצעות מילותיו, מוצא עצמו מורחק מן המחנה. הבידוד הופך ל"מידה כנגד מידה": האדם יושב לבדו, מחוץ למחנה, ומתבונן. אבל הבידוד הזה איננו רק ענישה. הוא גם עצירה. מרחב שבו ניתן להכיר בכך שמשהו יצא מאיזון, ולהתחיל לחשב מסלול מחדש.
המילה "בידוד" עצמה מעוררת בי תחושה כבדה כמעט מחנק ואי אפשר שלא להיזכר בתקופת הקורונה, שבה כולנו חווינו, כל אחד בדרכו, את הריחוק הזה. במיוחד זכור לי ליל הסדר שבו נאלצנו לשבת עם עצמנו (או לקיים את הסדר בזום) ולא יכולנו להתארח או לארח. אני זוכרת את עצמי מביאה לאמי הקשישה מצרכים לחג, ומשאירה לה אותם ליד הדלת, מחשש שאני עלולה להדביק אותה בקורונה היות ונהגתי להסתובב בחוץ וגם לעבוד עם עוד אנשים במשרד. לא אשכח את הרגע בו הדלקתי נרות חג ופשוט בכיתי מהידיעה שאמי יושבת לבדה בביתה, לא חוגגת ליל סדר, למרות שיכלה כי היו לה את כל המצרכים, ונכנסת למיטה מוקדם כדי לא לחוש בהיעדרו של החג. בידוד הוא עונש קשה, לא רק פיזי, אלא נפשי, קיומי.
והשאלה שמתעוררת בי אל מול פרשתנו, היא לא רק מדוע נדרש הבידוד – אלא מה קורה אחריו, איך חוזרים? איך שבים אל הקהילה, אל המגע, אל הקהילתיות, אחרי שהיינו “מחוץ למחנה”? והאם הקהילה באמת יודעת לקבל חזרה, או שהיא ממשיכה לראות באדם את הנגע שהיה בו… הייתי רוצה להציע זווית נוספת להסתכל על הבידוד. לא רק כעונש , אלא כהזדמנות להודות בחולשה, להודות בכך שחל בי משהו, שאני לא מדויק, שאני זקוק לעצירה. לקחת פסק זמן, להתבונן, לחשב מסלול מחדש.
בימים שבהם נדמה שכולנו קצת “מצורעים”, קצת פצועים, קצת לא מדויקים, נושאים איתנו עקבות של תקופה כל כך מורכבת – יש בבידוד גם קריאה שקטה לפנות פנימה. ואולי כאן מתחבר תחילת הפרשה לסופה: כמו בדיני האישות שלאחר הלידה גם שם וגם כאן, הדרך חזרה אל הקרבה אינה מיידית. היא דורשת זמן, תהליך, ולעיתים גם טקס: טבילה במים, מעבר מסומן, רגע של הכרה. הקרבה האמיתית, כך נדמה, אינה רק להיות יחד, אלא לדעת לעבור דרך המרחק ולשוב ממנו. אולי אפשר לקבל מפרשות תזריע-מצורע מסר כפול: עלינו ללמוד לעצור, להקשיב, לתת מקום למה שנסדק, אבל לא פחות מכך, להיות קהילה שיודעת להשיב אליה אנשים ברוך. קהילה שלא רק שומרת על גבולותיה, אלא גם יודעת לרפא. אני מקוה שנצליח להיות הקהילה הזאת.
