מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת פנחס
בְּרִית שָׁלוֹם ותיבת האוצר
מאת: אסטבן גוטפריד
חברנו הרב שי זרחי מקהילת ניגון הלב אוהב לספר סיפור מטאפורי על הפרויקט הציוני. הוא אומר שכשבאנו לבנות את הארץ, באנו עם מטען עצום, מזוודות גדולות ונורא כבדות שהלכו וטפחו במשך הדורות, וכשהגענו עם כל המטען הענק הזה לתחתית ההר, לא יכולנו לסחוב את כולו למעלה – ועלינו בלעדיו, וכך בנינו מדינה.
עבר זמן, והיום אנחנו בתקופה אחרת. עכשיו סוף סוף יש לנו את הזמן והרצון לרדת למטה אל תחתית ההר, לפגוש את תיבת האוצר שזנחנו, ולחפש מתוכה את מה שאנחנו צריכים בשביל להמשיך ולבנות את חיינו כאן למעלה, על פסגת ההר.
תיבת האוצר הזו היא שלנו, תמיד הייתה. אבל לא הכל בה נחוץ לנו. התפקיד שלנו הוא לברור ולבחור מתוכה את מה שחיוני לנו להמשך הדרך.
כי יש במורשתנו הכל מכל כל. יש קנאות ויש מתינות, יש יהירות ויש צניעות, יש הסתגרות ויש פתיחות, יש את הערכים הפרוגרסיביים ביותר שידעה התרבות האוניברסלית, ויש נקמנות, קנאה, שנאת האחר, וקטנוּת.
פרשת השבוע היא על שמו של אחד הקנאים והפנאטים המפורסמים ביותר שבתורה, פנחס בן אלעזר בן אהרון. בשביל לעצור מגפה לנוכח חוסר המעש של המנהיגים, הוא מחליט להרוג
את זמרי ואת האישה המדינית. אלהים "מתגמל" כביכול את מעשהו ונותן לו "ברית שלום".
יש מי שקורא את זה כפרס על הקנאות, ויש מי שמפרש את "ברית שלום" בדיוק להיפך: היות וזה מעשה קנאי פנאטינקיצוני – אז הוא זקוק ל"ברית שלום" של אלהים כדי להתמתן.
וכך זה לא פרס לקיצוניות אלא קריאה למתינות.
חז"ל עוד מוסיפים ואומרים שפנחס הוא בעצם אליהו הנביא, וכך גם הם מצטרפים למבקרים את מעשהו של פנחס: מתוך ההדגשה שאליהו לא רק נענש וננזף על קנאותו, אלא גם
הפכו אותו לזקן חביב ופייסני, המביא שלום לעולם ומבקר בבריתות, בשמחות ובסדרי פסח.
"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ״ה, י״ב). המחאה נגד הפסוק הזה נמצאת כבר בספר התורה עצמו. עיינו היטב בספר תורה ותראו כי במילה "שלום" פה, האות ו' מופיעה קטועה – דבר נדיר מאוד בתורה. נראה שהיה מישהו בעולם של בעלי המסורה (סימני המסורה מגיעים אלינו מהמאות הח׳ והט׳) שביקש למסור לדורות הבאים את המסר שה"שלום" הזה לא היה לגמרי שלם.
עבור בני הדור שלנו, פנחס הוא מהדמויות הקשות ביותר בעולם המקרא. המסורת שהוא נולד מחדש כאליהו הנביא מצביעה אולי על כך שכבר בימי קדם הבינו כי גיבור זה חייב
"מייק-אובר". אליהו בא להודיע על הגאולה האחרונה לכל בני האדם. ההתנקמות השבטית צריכה להיגמר טרם תוכל גאולה זו לבוא לעולם. אליהו יבוא לא רק "להשיב לב אבות אל
בנים ולב בנים אל אבותם", אלא גם לב מדיין אל בני ישראל ולב ישראל אל בני מדיין.
זו דוגמה את מאינספור דוגמאות שהיהדות איננה דבר אחד, אלא שהיא נוצרת במפגש שבין המקורות, הערכים שלנו, הזמן והמקום. לכן אין דבר יותר מסורתי מאשר לחדש.
ולכן כשאנו שומעים על אנשים או רבנים המרשים לעצמם לפלג, להסית, לצאת בבוטות ולפגוע באוכלוסיות שלמות, "בשם היהדות" — כדאי לנו לזכור שלצד כל אלה, או מול כל אלה, צמחה תמיד וצומחת כאן שוב יהדות אחרת: מתונה, מכילה, אוהבת, מחבקת ודמוקרטית. יהדות שמעדכנת את ערכיה, כפי שעשתה במשך אלפי שנים – לזמן ולמרחב, יהדות שהולכת יד ביד עם הדמוקרטיה וערכי מגילת העצמאות ולא בסתירה אליה.
יש כאן מאבק על דמותה של החברה, על דמותה של היהדות, על דמותנו.
ומה שמעניין במאבק הזה הוא שהקו המפריד בין המחנות אינו עובר היכן שחשבנו שהוא עובר. כי אין זה מאבק בין דתיים לחילונים, לא שמאל וימין, גם לא בין אורתודוקסים לליברלים.
אלא בין אלה הסבורים שיש רק דרך אחת ואין בלתה, וזו דרכם, ובין אלה המאמינים שסובלנות, הכלה וריבוי הקולות הם נשמת אפה של היהדות. החלוקה הזו אינה
החלוקה הקונבנציונלית, ולאחרונה אנחנו רואים שהיא גם מאפשרת יצירת קואליציות ושיתופי פעולה פוריים, יצירתיים ומעוררי תקווה.
המאבק חשוב מאין כמוהו, אבל הדרך שלנו ושל שותפים רבים אחרים להיאבק היא בבנייה וביצירה של יהדות מחברת ואוהבת, בבניית קהילות החוגגות, לומדות ועוסקות בתיקון החברה מתוך מחויבות עמוקה למורשתנו.
פועלנו יחד כאן, במסגרת בית תפילה ישראלי היא חלק מהמאבק הזה שבו כולנו לוקחים חלק, ורק הוכחה לכך שיש תקווה ליהדות הישראלית.
שבת שלום.
הרב אסטבן גוטפריד
רב ומנכ"ל בית תפילה ישראלי, ונמנה עם מייסדיו. מתגורר בתל אביב, נשוי לרותי ואב למאיה וטובי.