מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת שופטים
איך שומרים על השערים שלנו?
מאת: ריבי דרור
רשת שופטים – איך שומרים על השערים שלנו?
פרשת שופטים נפתחת בציווי: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״ (דברים ט״ז, י״ח).
מדוע מצווה התורה שיהיו גם שופטים וגם שוטרים? מה ההבדל ביניהם, ומדוע אין די באחד מהם?
רש״י מסביר: ״שופטים — דיינים הפוסקים את הדין; ושוטרים — הרודין את העם אחר מצוותם״. השופט מקשיב, בוחן את העדויות, מפרש את החוק ומכריע מהו הדין. השוטר מופקד על הוצאת ההכרעה מן הכוח אל הפועל. השופט קובע מה נכון לעשות; השוטר דואג שהדבר אכן ייעשה.
מדרש תנחומא מנסח זאת באופן חד: ״רבי אלעזר אומר: אם אין שוטר, אין שופט״ (מדרש תנחומא, שופטים ב). כלומר, אם אדם חויב בבית הדין אך מסרב לקיים את פסק הדין, אין בידי השופט לעשות דבר בלי השוטר שיוציא את הדין לפועל. צדק שאין לו דרך להתממש במציאות עלול להישאר רעיון יפה וחסר אונים. חברה אינה יכולה להסתפק בחוקים ראויים ובפסקי דין צודקים; היא זקוקה גם לכוח שישמור עליהם ויאכוף אותם.
אבל דברי המדרש מעוררים גם את השאלה ההפוכה: אם אין שוטר – אין שופט : מהו שוטר שאין מעליו שופט?
שוטר שאינו כפוף למשפט הוא כבר לא מי שמוציא לפועל הכרעה שנבחנה ונשקלה. הוא נעשה לכוח שקובע בעצמו את גבולות פעולתו: על מי להגן, את מי לעצור, כלפי מי להפעיל כוח ומאיזה עוול להתעלם. ללא שופט, ללא ביקורת וללא חובה לנמק ולהצדיק את מעשיו, השוטר עלול לחדול מלשרת את החוק ולהפוך בעצמו לחוק.
אולי משום כך התורה אינה מסתפקת במילים ״שופטים ושוטרים״, אלא מסיימת: ״ושפטו את העם משפט צדק״. שמירת הסדר אינה התכלית, וגם האכיפה אינה התכלית כשלעצמה. התכלית היא הצדק. חברה יכולה להיות מסודרת וממושטרת מאוד ובכל זאת להיות בלתי צודקת. התורה מבקשת שהכוח ישרת את המשפט, ושהמשפט ישרת את הצדק.
את רעיון השופטים והשוטרים אפשר לקחת גם פנימה, אל נפש האדם. השל״ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוביץ, שחי במאות ה־16 וה־17, קורא את הפסוק לא רק כציווי על בנייתה של חברה, אלא גם כהוראה לעבודת הנפש. הוא מפרש את המילים ״בכל שעריך״ כרמז לשבעת השערים שבפניו של האדם: שתי העיניים, שתי האוזניים, שני נקבי האף והפה. אלה השערים שדרכם אנחנו פוגשים את העולם, קולטים מראות וקולות ומוציאים מתוכנו מילים. עליהם עלינו לשים: שופטים ושוטרים.
כמה נכונים דבריו לימינו. עלינו לשמור על העיניים ולא להאמין לכל מה שמראים לנו, במיוחד בעידן הבינה המלאכותית. עלינו להשגיח על האוזניים, שלא יהיו כרויות לדברי שקר ונאצה. גם האף, על שני נחיריו, מזכיר לנו לעצור ולנשום לפני שאנחנו עונים, צופרים או מתלהטים בוויכוח — להאט ולנשום. ובהמשך לנשימה, עלינו לשמור גם על פינו: על הדיבורים, על ההכללות ועל הצעקות.
אם נמשיך את המשל של השל״ה, אפשר להבחין בין שני כוחות פנימיים שונים. השופט הפנימי הוא הכוח שמתבונן, מקשיב ומבחין. הוא שואל מה נכון להכניס אל הנפש ומה ראוי להוציא ממנה; לאילו קולות אני רוצה להקשיב, כיצד המראות שאני צורך משפיעים עליי, ומה עלולות לחולל המילים שאני עומד לומר. השוטר הפנימי הוא הכוח שמציב גבול ומוציא את ההכרעה אל הפועל. הוא עוצר מילה פוגעת לפני שנאמרה, מונע מאיתנו להיסחף אחר קול מסית או שקרי ועוזר לנו להתרחק מדבר שכבר הבנו שמזיק לנו.
אנחנו זקוקים לשניהם. שופט פנימי ללא שוטר יכול להגיע לתובנות עמוקות ולהחלטות מוסריות נפלאות, שאינן מצליחות לשנות דבר בחיים. אנחנו יודעים מה נכון ובכל זאת חוזרים שוב ושוב לאותם דפוסים. אבל גם שוטר פנימי ללא שופט הוא מסוכן. הוא עלול להפוך לקול קשוח ואוטומטי שאומר: אסור לך, אל תעז, שתוק. הוא עשוי לאכוף בתוכנו חוקים שמעולם לא בחרנו בהם, חוקים שנולדו מתוך פחד, בושה או ניסיון לרצות אחרים. גם בתוך הנפש, הכוח זקוק לשיקול דעת, לביקורת ולחמלה.
אבל הפסוק אינו עוסק רק בשעריו של האדם היחיד. הוא נע בין שלושה מעגלים: היחיד, השבט והעם. תחילה נאמר ״תיתן לך״, אחר כך ״לשבטיך״, ולבסוף: ״ושפטו את העם משפט צדק״.
התורה אינה נשארת אצל האדם הממנה וגם לא אצל השבט שבתוכו פועלים השופטים. היא מסיטה את המבט אל הכלל: ״ושפטו את העם״. המשפט אינו אמור לשרת את מי שמינה את השופטים, וגם לא רק את האינטרסים של השבט שאליו הם משתייכים. לנגד עיניהם צריכה לעמוד טובתו של העם כולו.
הפסוק מכיר בכך שעם ישראל אינו עשוי מקשה אחת. לכל שבט זהות משלו, מסורת משלו, הנהגה משלו וצרכים משלו. התורה אינה מבקשת למחוק את ההבדלים האלה, אבל היא גם אינה מאפשרת לכל שבט להפוך למדינה לעצמו. השופטים והשוטרים ממונים ״לשבטיך״, אך תפקידם הוא לשפוט ״את העם משפט צדק״. התורה מכירה בזכותנו להיות שבטים, אבל דורשת שמערכת המשפט תהא מושתת על העם.
המתח הזה נוכח מאוד בחברה הישראלית. אנחנו חברה המורכבת משבטים שונים. קבוצות שונות חיות בתוך מערכות נפרדות של חינוך, הנהגה, סמכות ופרשנות. יש בכך גם עושר רב, וחברה משותפת אינה צריכה למחוק את הזהויות השונות שבתוכה. השאלה היא מה קורה כאשר קהילה או הנהגה רואה את עצמה כפופה רק לחוקים ולסמכויות שלה, אף שהיא חלק ממדינה משותפת והחלטותיה משפיעות על הציבור כולו.
השאלה הזאת מתעוררת בחריפות ביחס לקבוצות ולציבורים שונים בחברה הישראלית — מקהילות המבקשות לשמר מערכת נפרדת של סמכות ושל חוק ולא לראות את עצמן כפופות להכרעות המשותפות, ועד להנהגות קיצוניות ושוברות חוק, הנוהגות באלימות כלפי מיעוטים כאילו הללו אינם זכאים להגנת החוק.
אי אפשר גם להסיט את המבט ממשפטו הפלילי של ראש הממשלה, המתנהל בארץ כבר שנים. אין זה המקום לקבוע את אשמתו או את חפותו; אבל עצם עמידתו של בעל השררה לפני בית המשפט מחזירה אותנו לדיוק שמציע "הכלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, שחי גם הוא במאות ה־16 וה־17, שאומר ״שופטים ושוטרים תיתן לך״ – על עצמך! מי שבידיו הסמכות נדרש למנות שופטים שיוכלו לשפוט גם אותו, והוא ישמע למרותם. ״שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם״. המנהיג אינו נמצא מעל לחוק ואימת החוק צריכה לחול על כולם.
כל עוד מדובר באורח חיים, במסורת ובזהות קהילתית, כפי שבא לידי ביטוי למשל בחברה החרדית, יש חשיבות רבה לחירותו של כל שבט לשמור על ייחודו. אבל כאשר ההחלטות נוגעות לחלוקת המשאבים, לנשיאה בנטל, לביטחון ולעתידה של המדינה, אי אפשר לראות רק את צורכי השבט. הזכות להיות שבט אינה פוטרת מן האחריות להיות עם.
וכאן נפגשים חלקיו השונים של הפסוק. כאשר המשטרה נעשית נאמנה לבעל השררה יותר מאשר לחוק, וכאשר נעשה ניסיון להחליש את מערכת המשפט כדי למנוע ממנה להציב גבול לכוח השלטוני, נשמט המגרש המשותף שעליו אמורים להיפגש השבטים כולם.
אין פירוש הדבר שכל שופט תמיד צודק או שכל שוטר מושחת. פירוש הדבר שחברה משותפת זקוקה למערכת חוק שאינה שייכת לשבט מסוים ואינה כפופה למי שמחזיק ברגע נתון בכוח. בלי מגרש משותף, כל שבט ממנה לעצמו שופטים ושוטרים, מפרש את הצדק לפי צרכיו, והעם הופך לאוסף של קבוצות כוח המתחרות זו בזו.
הפסוק מתחיל ב״לך״, עובר דרך ״לשבטיך״, אך נבחן בסופו של דבר ביכולתו לראות את ״העם״. השמירה מתחילה בשערים שלי, אבל אינה יכולה להסתיים רק בי או בשבט שאליו אני שייך. כדי שנוכל להמשיך להיות עם, אנחנו זקוקים לשופטים ולשוטרים, לגבולות ולחוקים — אבל מעל הכול, אנחנו זקוקים למגרש משותף שעליו אפשר עדיין לבקש יחד משפט צדק.
ריבי דרור
ריבי היא רבה בקהילת בית תפילה ישראלי, מתגוררת בפרדס חנה ואם לשתי בנות.
