מחבר: שרון אבולעפיה

 בכל שנה, ברגעים האחרונים של השנה המסתיימת ורגע לפני הימים הנוראים, אנו פוגשים את פרשת ניצבים. הפרשה נפתחת בתמונה קולקטיבית עצימה.

: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ – מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

המילה "ניצבים" איננה מתארת עמידה פסיבית (בניגוד למשמעות השאולה בעולם הקולנוע). זוהי התייצבות. זוהי נוכחות מלאה ללא פשרות וללא יוצא מהכלל. משה מכנס את כל חלקי החברה – מן ההנהגה הפוליטית והרוחנית ועד לאנשים השקופים ביותר, כולל הגר והזר החי בתוכנו. הברית איננה מיועדת רק לחלק מהעם, לאליטה כלכלית או לפקידי פולחן מקצועיים. היא מבוססת על שותפות מלאה של כולם. אך מיד לאחר המפגש ההמוני, התורה מעבירה את המיקוד מן הכלל אל הפרט, פונה אל כל פרט, ומטילה על כל אחד ואחת מאיתנו את משא האחריות האישית.

אנטומיה של הבחירה – אוטונומיה אישית, אחריות אישית 

במונולוג מודרני, מהפכני ומעצים, משה מכריז:

"כִּי המצווה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

הפסוקים הללו מהווים בסיס למהפכה תרבותית היסטורית. התורה מפקיעה את המונופול על המוסר ועל הצדק מידיהם של המתווכים למיניהם – כוהנים, נביאים, או כוחות בשמיים. "לא בשמיים היא". משמעות הדבר היא שהיכולת והחובה להבחין בין טוב לרע, והכוח לפעול למען הצדק, אינם זקוקים להתגלות או לאישור מממסד חיצוני כלשהו.

הפסוקים הללו מעניקים מצפן לאוטונומיה ולחובה אישית, ערכית ומוסרית. המצוות, במובן הבסיסי ביותר של מחויבות לעשיית טוב, נגישות לכל אדם ומוטלות על כל אדם באמצעות התבונה, המצפון והלב. המקור לסמכות המוסרית אינו נמצא מעבר לים הפיזי או התרבותי או אי שם בעבר, אלא כאן ועכשיו, תמיד.

אברהם יהושע השל – אלוהים זקוק לאדם

כאן מהדהדים דבריו המכוננים של הרב פרופ' אברהם יהושע השל. בספרו "אלוהים מבקש את האדם", השל מזכיר לנו שהתנ"ך אינו ספר שבו האדם מחפש את האלוהים, אלא ספר שבו אלוהים מחפש אחר שותפים אנושיים בעולם. השל כתב:

"אלוהים אינו לבדו בעולם; הוא זקוק לשותפותו של האדם כדי להשלים את מעשה הבריאה. ללא מעשיו של האדם, הצדק נשאר רעיון מופשט, והחסד נותר חלום לא ממומש. האחריות היא תמצית קיומנו".

השל מלמד אותנו שאין לנו את הפריבילגיה לעמוד מן הצד ולצפות שנסים יפתרו את מצוקות העולם. כאשר התורה אומרת "לא בשמיים היא", היא מטילה עלינו את התפקיד להתמודד עם אתגרי המציאות. הבורא הפקיד את העולם בידינו, האחריות היא עלינו, והיא המדד האמיתי לזהותנו הערכית והמוסרית.

משבר האקלים כציווי של "ובחרת בחיים"

לקראת סוף הפרשה אנו שומעים את הקריאה המהדהדת: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

על פניו, זוהי דרישה תמוהה. מי יבחר במוות וברע מרצונו החופשי? אלא שהתורה מבינה את הפסיכולוגיה האנושית. הבחירה ב"מוות" וב"רע" אינה נובעת לרוב מרשעות צרופה, אלא מאדישות, פסיביות והרמת ידיים. קל יותר לזרום עם הזרם, לומר "ככה זה", או להאשים את המערכת, את התעשייה או את הפוליטיקה.

בדורנו, הבחירה המוסרית הזו מקבלת משמעות פיזית וקיומית חסרת תקדים מול משבר האקלים. במובן הבסיסי ביותר, האנושות בוחרת מדי יום ב"מוות וברע" דרך תרבות של צריכת יתר, זיהום והתעלמות מהעתיד. פרשת ניצבים  מציבה לנו מראה "ובחרת בחיים"! 

הבחירה בחיים בדורנו היא, בין היתר, הבחירה באקולוגיה מוסרית, תוך הבנה שכל פעולה קטנה שלנו היא חלק מההתייצבות המוסרית שלנו. אין לנו את הרשות לומר "מה אני כבר יכול לעשות?". פרשת ניצבים אומרת לנו בפירוש –  השינוי קרוב אליך מאוד, הוא נמצא בהחלטות היומיומיות שלך.

חזרה מהפרט, אל הכלל – "הנגלות לנו ולבנינו"

נקודת חיבור מרתקת בין הכלל אל הפרט נמצאת בפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

באופן מסורתי, חז"ל פירשו פסוק זה כבסיס לרעיון הערבות ההדדית, שכולנו אחראים זה לזה. אולם בהסתכלות אחרת, ניתן לקרוא אותו כך. "הנסתרות", הדברים שאינם בשליטתנו, הם מעבר לנו ושייכים לבורא. אבל "הנגלות", המעשים הגלויים שלנו במרחב, אלו שייכים לנו ולבנינו עד עולם.

מה שנעשה היום ישפיע על הדורות הבאים. אם נמשיך להתעלם מהמשבר, נותיר אחרינו עולם שבור. אחריות אישית איננה מסתכמת בדאגה לרווחה הפרטית. אחריות אישית היא המנוע של תיקון עולם במובן הרחב  – תיקון חברתי ותיקון סביבתי.

Just do it – ניצבים, ערב ראש השנה 

עוד שנה מסתיימת. חודש אלול הוא חודש חשבון הנפש, אך פרשת ניצבים מזכירה לנו שחשבון הנפש אינו יכול להתבסס ולהתבוסס רק ב-אשמנו, בגדנו, אלא מחייב אותנו לפעולה אקטיבית.

קול השופר משמיע לנו את זעקתה של האדמה, את קריאתו של בורא המבקש את האדם, ואת הציווי של פרשת ניצבים. אין לחכות למנהיג שיגאל אותנו, אין לצפות שהשינוי יגיע ממקום אחר או בהתערבות משמים. הכוח לתקן את עצמנו, לתקן את סביבתנו ולתקן את החברה בה אנו חיים הוא של כל אחד ואחד.

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד – בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". 

האחריות עלינו, יחד ובכל יום מחדש,  לבחור בחיים, בטוב ובצדק . 

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר… וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כ״א, י״א–י״ג).

פרשת כי תצא פותחת במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". לכאורה, פתיחה לפרשה על מלחמה ועל ניצחון. אבל מיד מתברר שהתורה מתעניינת גם בשאלה אחרת: מה קורה לאדם כשהוא נמצא בעמדת כוח – ומה המלחמה עלולה לעשות לו.

דין אשת יפת תואר קשה לקריאה בעיניים מודרניות. אבל דווקא משום כך מעניין לראות כיצד חז״ל קראו אותו. רש״י, בעקבות הגמרא בקידושין, כותב: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה אינה מניחה שמי שנלחם בצד הצודק יהיה ממילא מוסרי. היא מכירה בכך שבתוך מלחמה, דווקא כאשר הכוח בידינו, גם היצרים והגבולות משתנים – ולכן נדרש ריסון.

הרמב״ם הולך צעד נוסף. במורה נבוכים הוא מתעכב על החודש שבו השבויה בוכה את אביה ואת אמה. הוא כותב שאין מונעים ממנה את הבכי והאבל, "כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה", ומוסיף: "ומפני זה חמלה התורה עליה". בתוך מציאות אלימה מאוד, התורה מפנה לפתע מקום לצערה של האישה מן הצד המובס.

יש משהו מטלטל בפרט הקטן הזה. החייל רואה בתחילה "אשת יפת תואר" – דמות בתוך קהל השבויים. התורה מכריחה אותו לעצור. יש לה אב ואם. יש לה עבר. יש לה אובדן. יש לה אבל. לפני שהיא נעשית חלק מסיפורו, היא אדם בעל סיפור משלה.

בהמשך הפרשה חוזרת התורה אל המחנה הצבאי ואומרת: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ – וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ״ג, י׳). הרמב״ן מפרש את הפסוק באופן חריף במיוחד. לדבריו, במחנות היוצאים למלחמה החטא מצוי, ואפילו "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". לכן, דווקא שם, מזהירה התורה: "ונשמרת".

זו מחשבה לא פשוטה: המוסריות איננה תכונה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו פעם אחת ולסמן עליה וי. גם אם אנחנו מאמינים בצדקת המלחמה, וגם אם אנחנו גאים – ובצדק – בשאיפה לצבא מוסרי, הרמב״ן מזכיר שמלחמה עצמה עלולה להקהות גבולות. אולי דווקא מי שרוצה להיות מוסרי צריך להמשיך לבדוק את עצמו.

ובתוך אוסף המצוות הגדול של הפרשה מופיע גם הציווי על השבת אבידה: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ״ב, ג׳). בפשט מדובר כמובן בשור, שה או אבידה של אחיך. אינני רוצה להפוך את הפסוק לסיסמה שאינה שייכת להקשרו. ובכל זאת, המילים האלה נשארות איתי: לאמן את העיניים שלא להסתכל הצידה.

אני קורא את הפרשה השנה מהולנד, ולכן פוגש את המלחמה גם דרך עיניים אחרות. לצד קולות חד־צדדיים ולעיתים אף אנטישמיים, אני שומע גם דאגה כנה לתוצאות האנושיות הקשות בעזה. לא תמיד נוח לי להקשיב לקולות האלה. חשוב לזכור את שבעה באוקטובר, את חמאס, את החטופים ואת הצורך של ישראל בביטחון; כל אלה חלק הכרחי מן הסיפור.

ובכל זאת, אולי פרשת כי תצא מבקשת ממני לא למהר לסיים שם את השיחה, ולשאול: האם בתוך הוויכוח אנחנו עדיין מסוגלים לראות גם כאב שאינו שלנו?

לקראת סוף הפרשה התורה חוזרת אל מי שנמצא בשולי הכוח: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" (דברים כ״ד, י״ז–י״ח). הקטגוריות המקראיות אינן זהות כמובן למציאות הפוליטית של ימינו. ובכל זאת, העיקרון מסקרן: הזיכרון של הסבל שלנו איננו נשאר רק זיכרון. התורה הופכת אותו למקור של אחריות כלפי מי שנמצא עכשיו בעמדה חלשה.

והפרשה מסתיימת בזיכרון אחר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". ומה מודגש במעשה עמלק? "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ". אינני מבקש להשוות בין עמלק לאף צד בסכסוך של היום. השאלה שמעניינת אותי היא אחרת: מה עושה לנו הזיכרון של היותנו פעם עייפים, נחשלים וחסרי הגנה, כאשר אנחנו עצמנו נמצאים בעמדת כוח?

את מה שקרה אי אפשר לשנות. אבל את השאלה מה עושים מכאן עדיין אפשר לשאול. האם אפשר להחזיק יחד את הצורך בביטחון ישראל ואת הרצון שלבני אדם שחיים מעבר לגבולותינו יהיה עתיד של כבוד ותקווה? האם אלה בהכרח שני רצונות סותרים?

פרשת כי תצא מתחילה בשאלה כיצד יוצאים למלחמה. נדמה לי שהיא משאירה אותנו עם שאלה קשה יותר: כיצד יוצאים ממנה. איך חוזרים הביתה אחרי שנים של פחד, אובדן, כעס וכוח – ונשארים בני אדם שמסוגלים לראות גם את סיפורו של מי שאינו אנחנו.

אולי זו משמעות נוספת שאני שומע השנה במילים הפשוטות והקשות של הפרשה:
"לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"

רשת שופטים – איך שומרים על השערים שלנו?
פרשת שופטים נפתחת בציווי: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״ (דברים ט״ז, י״ח).
מדוע מצווה התורה שיהיו גם שופטים וגם שוטרים? מה ההבדל ביניהם, ומדוע אין די באחד מהם?

רש״י מסביר: ״שופטים — דיינים הפוסקים את הדין; ושוטרים — הרודין את העם אחר מצוותם״. השופט מקשיב, בוחן את העדויות, מפרש את החוק ומכריע מהו הדין. השוטר מופקד על הוצאת ההכרעה מן הכוח אל הפועל. השופט קובע מה נכון לעשות; השוטר דואג שהדבר אכן ייעשה.

מדרש תנחומא מנסח זאת באופן חד: ״רבי אלעזר אומר: אם אין שוטר, אין שופט״ (מדרש תנחומא, שופטים ב). כלומר, אם אדם חויב בבית הדין אך מסרב לקיים את פסק הדין, אין בידי השופט לעשות דבר בלי השוטר שיוציא את הדין לפועל. צדק שאין לו דרך להתממש במציאות עלול להישאר רעיון יפה וחסר אונים. חברה אינה יכולה להסתפק בחוקים ראויים ובפסקי דין צודקים; היא זקוקה גם לכוח שישמור עליהם ויאכוף אותם.

אבל דברי המדרש מעוררים גם את השאלה ההפוכה: אם אין שוטר – אין שופט : מהו שוטר שאין מעליו שופט?
שוטר שאינו כפוף למשפט הוא כבר לא מי שמוציא לפועל הכרעה שנבחנה ונשקלה. הוא נעשה לכוח שקובע בעצמו את גבולות פעולתו: על מי להגן, את מי לעצור, כלפי מי להפעיל כוח ומאיזה עוול להתעלם. ללא שופט, ללא ביקורת וללא חובה לנמק ולהצדיק את מעשיו, השוטר עלול לחדול מלשרת את החוק ולהפוך בעצמו לחוק.

אולי משום כך התורה אינה מסתפקת במילים ״שופטים ושוטרים״, אלא מסיימת: ״ושפטו את העם משפט צדק״. שמירת הסדר אינה התכלית, וגם האכיפה אינה התכלית כשלעצמה. התכלית היא הצדק. חברה יכולה להיות מסודרת וממושטרת מאוד ובכל זאת להיות בלתי צודקת. התורה מבקשת שהכוח ישרת את המשפט, ושהמשפט ישרת את הצדק.

את רעיון השופטים והשוטרים אפשר לקחת גם פנימה, אל נפש האדם. השל״ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוביץ, שחי במאות ה־16 וה־17, קורא את הפסוק לא רק כציווי על בנייתה של חברה, אלא גם כהוראה לעבודת הנפש. הוא מפרש את המילים ״בכל שעריך״ כרמז לשבעת השערים שבפניו של האדם: שתי העיניים, שתי האוזניים, שני נקבי האף והפה. אלה השערים שדרכם אנחנו פוגשים את העולם, קולטים מראות וקולות ומוציאים מתוכנו מילים. עליהם עלינו לשים: שופטים ושוטרים.

כמה נכונים דבריו לימינו. עלינו לשמור על העיניים ולא להאמין לכל מה שמראים לנו, במיוחד בעידן הבינה המלאכותית. עלינו להשגיח על האוזניים, שלא יהיו כרויות לדברי שקר ונאצה. גם האף, על שני נחיריו, מזכיר לנו לעצור ולנשום לפני שאנחנו עונים, צופרים או מתלהטים בוויכוח — להאט ולנשום. ובהמשך לנשימה, עלינו לשמור גם על פינו: על הדיבורים, על ההכללות ועל הצעקות.

אם נמשיך את המשל של השל״ה, אפשר להבחין בין שני כוחות פנימיים שונים. השופט הפנימי הוא הכוח שמתבונן, מקשיב ומבחין. הוא שואל מה נכון להכניס אל הנפש ומה ראוי להוציא ממנה; לאילו קולות אני רוצה להקשיב, כיצד המראות שאני צורך משפיעים עליי, ומה עלולות לחולל המילים שאני עומד לומר. השוטר הפנימי הוא הכוח שמציב גבול ומוציא את ההכרעה אל הפועל. הוא עוצר מילה פוגעת לפני שנאמרה, מונע מאיתנו להיסחף אחר קול מסית או שקרי ועוזר לנו להתרחק מדבר שכבר הבנו שמזיק לנו.

אנחנו זקוקים לשניהם. שופט פנימי ללא שוטר יכול להגיע לתובנות עמוקות ולהחלטות מוסריות נפלאות, שאינן מצליחות לשנות דבר בחיים. אנחנו יודעים מה נכון ובכל זאת חוזרים שוב ושוב לאותם דפוסים. אבל גם שוטר פנימי ללא שופט הוא מסוכן. הוא עלול להפוך לקול קשוח ואוטומטי שאומר: אסור לך, אל תעז, שתוק. הוא עשוי לאכוף בתוכנו חוקים שמעולם לא בחרנו בהם, חוקים שנולדו מתוך פחד, בושה או ניסיון לרצות אחרים. גם בתוך הנפש, הכוח זקוק לשיקול דעת, לביקורת ולחמלה.

אבל הפסוק אינו עוסק רק בשעריו של האדם היחיד. הוא נע בין שלושה מעגלים: היחיד, השבט והעם. תחילה נאמר ״תיתן לך״, אחר כך ״לשבטיך״, ולבסוף: ״ושפטו את העם משפט צדק״.
התורה אינה נשארת אצל האדם הממנה וגם לא אצל השבט שבתוכו פועלים השופטים. היא מסיטה את המבט אל הכלל: ״ושפטו את העם״. המשפט אינו אמור לשרת את מי שמינה את השופטים, וגם לא רק את האינטרסים של השבט שאליו הם משתייכים. לנגד עיניהם צריכה לעמוד טובתו של העם כולו.

הפסוק מכיר בכך שעם ישראל אינו עשוי מקשה אחת. לכל שבט זהות משלו, מסורת משלו, הנהגה משלו וצרכים משלו. התורה אינה מבקשת למחוק את ההבדלים האלה, אבל היא גם אינה מאפשרת לכל שבט להפוך למדינה לעצמו. השופטים והשוטרים ממונים ״לשבטיך״, אך תפקידם הוא לשפוט ״את העם משפט צדק״. התורה מכירה בזכותנו להיות שבטים, אבל דורשת שמערכת המשפט תהא מושתת על העם.

 
המתח הזה נוכח מאוד בחברה הישראלית. אנחנו חברה המורכבת משבטים שונים. קבוצות שונות חיות בתוך מערכות נפרדות של חינוך, הנהגה, סמכות ופרשנות. יש בכך גם עושר רב, וחברה משותפת אינה צריכה למחוק את הזהויות השונות שבתוכה. השאלה היא מה קורה כאשר קהילה או הנהגה רואה את עצמה כפופה רק לחוקים ולסמכויות שלה, אף שהיא חלק ממדינה משותפת והחלטותיה משפיעות על הציבור כולו.

השאלה הזאת מתעוררת בחריפות ביחס לקבוצות ולציבורים שונים בחברה הישראלית — מקהילות המבקשות לשמר מערכת נפרדת של סמכות ושל חוק ולא לראות את עצמן כפופות להכרעות המשותפות, ועד להנהגות קיצוניות ושוברות חוק, הנוהגות באלימות כלפי מיעוטים כאילו הללו אינם זכאים להגנת החוק.

אי אפשר גם להסיט את המבט ממשפטו הפלילי של ראש הממשלה, המתנהל בארץ כבר שנים. אין זה המקום לקבוע את אשמתו או את חפותו; אבל עצם עמידתו של בעל השררה לפני בית המשפט מחזירה אותנו לדיוק שמציע "הכלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, שחי גם הוא במאות ה־16 וה־17, שאומר ״שופטים ושוטרים תיתן לך״ – על עצמך! מי שבידיו הסמכות נדרש למנות שופטים שיוכלו לשפוט גם אותו, והוא ישמע למרותם. ״שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם״. המנהיג אינו נמצא מעל לחוק ואימת החוק צריכה לחול על כולם.

כל עוד מדובר באורח חיים, במסורת ובזהות קהילתית, כפי שבא לידי ביטוי למשל בחברה החרדית, יש חשיבות רבה לחירותו של כל שבט לשמור על ייחודו. אבל כאשר ההחלטות נוגעות לחלוקת המשאבים, לנשיאה בנטל, לביטחון ולעתידה של המדינה, אי אפשר לראות רק את צורכי השבט. הזכות להיות שבט אינה פוטרת מן האחריות להיות עם.

וכאן נפגשים חלקיו השונים של הפסוק. כאשר המשטרה נעשית נאמנה לבעל השררה יותר מאשר לחוק, וכאשר נעשה ניסיון להחליש את מערכת המשפט כדי למנוע ממנה להציב גבול לכוח השלטוני, נשמט המגרש המשותף שעליו אמורים להיפגש השבטים כולם.

אין פירוש הדבר שכל שופט תמיד צודק או שכל שוטר מושחת. פירוש הדבר שחברה משותפת זקוקה למערכת חוק שאינה שייכת לשבט מסוים ואינה כפופה למי שמחזיק ברגע נתון בכוח. בלי מגרש משותף, כל שבט ממנה לעצמו שופטים ושוטרים, מפרש את הצדק לפי צרכיו, והעם הופך לאוסף של קבוצות כוח המתחרות זו בזו.

הפסוק מתחיל ב״לך״, עובר דרך ״לשבטיך״, אך נבחן בסופו של דבר ביכולתו לראות את ״העם״. השמירה מתחילה בשערים שלי, אבל אינה יכולה להסתיים רק בי או בשבט שאליו אני שייך. כדי שנוכל להמשיך להיות עם, אנחנו זקוקים לשופטים ולשוטרים, לגבולות ולחוקים — אבל מעל הכול, אנחנו זקוקים למגרש משותף שעליו אפשר עדיין לבקש יחד משפט צדק.

כמה מעניין שנפל בחלקי לעסוק דווקא בפרשה הזאת העוסקת בברכות ובקללות. 

שמי העברי הוא ברכה, ועד שלמדתי את הפרשה הזאת, לא הבנתי עד כמה הוא קשור לרעיון של החיים בארץ ישראל! 

אנו קוראים בספר דברים, פרק י"א: 

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃ אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ (דברים י"א כ"ו-כ"ח) 

מכיוון שברכה וקללה הן רעיונות מופשטים, שלפעמים קשה לנו להתמודד איתם, אלוהים מבקש לנטוע את הרעיונות האלה בצורה מוחשית ואומר שכאשר נגיע אל הארץ יהיה מעמד של נתינת ברכה וקללה על שני הרים: 

"וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל" (כ"ט) 

שני ההרים האלה נצבים זה מול זה, הם מקיפים את העיר שכם וכאשר מביטים בהם מלמעלה רואים הר אחד המכוסה בעצים – הר גריזים – והר אחר שהוא צחיח לחלוטין וללא צמחייה, והוא כמובן הר עיבל. מה ששוב מראה בצורה מוחשית את הברכה: כהר ירוק ומלבלב ואת הקללה כהר צחיח שלא מצמיח טוב…  

שכם היא משמעותית בהיסטוריה היהודית והיא עתיקה כמו ירושלים וחברון אך מה שחשוב לטעמי הוא שקבר יוסף נמצא בשכם וששני ההרים ניצבים למולו. יוסף חווה בחייו גם ברכה וגם קללה ומזכיר לנו עד היום שכל מעשה שאנו עושים יכול להוביל לברכה או לקללה –  אין אפשרות שלישית… הידיעה הזאת אמורה לסייע לנו לנהוג בדרך שאלוהים מצפה מאיתנו.  

האפשרות לנטוע רעיונות מופשטים בתוך מציאות מוחשית מתממשת גם כאשר אנו "עושים עלייה". 

"כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃ וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כׇּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם"
(ל"א-ל"ב) 

אלוהים רוצה שנתיישב בארץ הזאת ונציית לחוקיו באמצעות לימוד מתמיד שלהם. כיהודייה ליברלית, אני מפרשת את המשפט הזה כקריאה "להתאים ללא הרף את החוק למציאות הסובבת אותנו". אל לנו לעבוד אלוהים אחרים, אלא להתרכז בחוקים שלנו ולקיים את מצוותינו. אכן, קל הרבה יותר לעשות זאת בישראל מאשר בגלות! נוסף על כך, חוקים רבים קשורים לענייני חקלאות, ואפשר לקיים אותם רק בארץ השייכת לנו. 

אחד הנושאים המרכזיים בפרשת ראה הוא ריכוז הפולחן: כלומר, שאת עבודת הקורבנות יש לקיים במקום המיועד לכך, “המקום אשר יבחר ה׳”. כחלק מאותו מאמץ לרכז את הפולחן, יש גם ציווי לעקור את מקומות הפולחן של עובדי האלילים, תושבי הארץ: 

"אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּד֠וּן אֶֽת־כׇּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן׃ וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא׃ (י"ב ב-ג) 

הדבר נשמע אכזרי למדי, אך אני מאמינה שאלוהים מבקש מאיתנו לעקור את עבודת האלילים שכוללת גם הקרבת קורבנות מזעזעת של בני אדם, כפי שמתואר בהמשך הפרשה, כדי שנוכל להתמקד במצוותיו ולא להיות מושפעים מן העמים האחרים. עלינו למלא את חובותינו ולכבד את כל החוקים שנתן לנו… אלוהים רוצה שנחיה חיים טהורים בארץ שנתן לנו, שנהנה מן המזון שאנו אוכלים, שנעבוד במשך כל השבוע ונשמח בשבת. 

מאחר שאני מרבה לנסוע בעולם, אני יכולה להבטיח לכם שאין מקום בעולם שבו אני יכולה לנוח בשבת כפי שאני נחה כאן! אני מרגישה שהארץ כולה נחה ומנסה לשכוח את הקשיים,
הכאבים והדאגות. התחושה שאני חלק מן הרוב היא תחושה נפלאה, שכמובן מעולם לא יכולתי לחוות בשווייץ, ארץ מולדתי. עצם החיבור לאנשים שאיננו מכירים, רק מפני שהם חיים כפי שאנו חיים ומרגישים כפי שאנו מרגישים, מעניק לנפש אנרגיה עצומה, שלוות נפש ושקט הפותחים שער אל הנחמה שבהרגשה שאנו נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון.  

הישיבה בארץ היא דבר יקר ביותר ועלינו לשמור על יכולת זאת. בפרשה נאמר: 

"כִּֽי־יַכְרִית֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם׃ הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי" (י"ב, כ"ט-ל) 

הפסוקים ממשיכים להזהיר שלא נעשה כפי שהעמים האחרים עושים: אנחנו צריכים לשמור על עצמנו מהאכזריות של אויבנו ולא ללכת בדרכם. ולא פחות חשוב – עלינו להעריך את מה שיש לנו: את היהדות, את הארץ ואת כל מה שהשגנו בעמל רב, כי אין לנו ארץ אחרת. 

שבת שלום 

תקציר הפרשה
בפרשה השלישית בספר דברים משה ממשיך את נאומו ועוסק בנושאים שבליבה של האמונה היהודית. אם עם ישראל ישמור את מצוות התורה, יקיים האל את הברית ויברך את עם ישראל בצאצאים, בגידולים, בצאן ובבקר, בבריאות ובשלטון על אויבינו. משה מתאר את כיבוש הארץ כתהליך הדרגתי ומעודד את העם שלא לחשוש. משה מזהיר מגבהות לב כחטא שעלול להביא לאובדן ולגלות. העם שומע על חטאיו הקודמים: חטא העגל ושבירת לוחות הברית, חטא המרגלים וארבעים שנות הנדודים במדבר. למרות החטאים, ה׳ ממשיך לבחור בעם ישראל ומצווה
עליו לדבוק בתורה. „והיה אם שמוע תשמעו”, החלק השני של קריאת שמע, לקוח מפרשת עקב. לבסוף מקבל עם ישראל הבטחה לאריכות ימים ולירושת הארץ בשלום ובביטחון.

שלוש פרשיות צורפו יחדיו ליצירת „קריאת שמע”: פרשת "שמע” מספר דברים, פרשת "והיה אם שמוע”, שבפרשתנו, ופרשת ציצית מספר במדבר. שתי הפרשיות הראשונות כתובות בכל מזוזה ונכללות גם בתפילין. ועדיין, אני מבולבל בכל פעם שאני שומע או קורא אותן.

"וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ” מפרשת ואתחנן מצווה על אהבה ומסירות מוחלטת, ללא סיבה וללא תכלית. אין כאן ניסיון לתת שכר על המצווה או להסביר אותה. לעומת זאת, בפרשת השבוע נכתב: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י”, ניתן הסבר הגיוני וברור על שכר המצוות, וגם איום על מה שיקרה אם לא נקיים אותן.

ישעיהו ליבוביץ מפרש, על פי הרמב״ם, את אהבת האל ללא תנאים כעבודת השם לשמה, ואת יראת האל מתוך רצון לקבל פרס או מתוך פחד מעונש כעבודת ה׳ שלא לשמה. הפער הגדול בין שתי הגישות, המופיעות בתוך קריאת שמע ובסמיכות בדברי משה, אינו יכול להיות מקרה או טעות.

ייתכן שיש מקום לשתי הגישות: יש יהודים שישמרו מצוות למען שכר, ויש שיעבדו את ה׳ מתוך אהבה טהורה. לחלופין, ייתכן שהגישות מתפצלות לאורך הזמן: לפעמים אדם רואה את הבקשה האישית לשכר כשלב ילדותי של האמונה ויכול לעבוד את ה׳ בכל מאודו, אך לעיתים הוא צועק לשמיים לעזרה אישית וספציפית, ואף מתמקח ונודר נדרים בתמורה לשכר.

ייתכן שעבודה שאינה לשמה היא האמונה היומיומית, ואנו משתדלים להגיע לרמה הגבוהה יותר של אמונה ללא תנאי. אם בין אדם לחברו ואם בין זמנים או רמות שונות של אמונה, שתי הגישות מתקיימות זו לצד זו, סותרות זו את זו, ואולי דווקא משלימות זו את זו.

בהמשך אנו קוראים: "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ”.
וכאן מזדקקים שלושת העקרונות של חיינו היהודיים: יראה, אהבה ועבודה.

שבת שלום.

השאלה מדוע משה רבנו, גדול הנביאים, האיש שהוציא את עם ישראל ממצרים, הוריד את התורה מהר סיני והנהיג את העם במשך ארבעים שנה אינו זוכה להכניס את העם לארץ ישראל היא שאלה שרבים עסוקים בה. האם זו רק תוצאה של חטאו לכאורה כשהטיל ספק או שזו שאלה עם תשובה ״רציונלית״ יותר.

 
אני עוסק במנהיגות רוב חיי הבוגרים – מלמד, חוקר וגם מנהיג בעצמי לפעמים. אני רוצה להציע את נקודת המבט של המנהיגות.
ייתכן שהתורה מנסה לומר לנו שמנהיגות איננה רק תכונה של אדם, אלא התאמה בין האדם לבין המשימה העומדת בפניו ובפני הדור. פרופ׳ מיכה פופר, חתן פרס ישראל למדעי הניהול בשנת 2026, ומורי ורבי, כתב הרבה מחקרים וספרים העוסקים לא במנהיג עצמו אלא במצב החברתי ובמונהגים. בשנים האחרונות ליווה פרופ׳ פופר את ההתעוררות האזרחית של ינואר 23 ולאחרונה הוציא את ספרו ״כשהציבור קם- התעוררותה של הישראליות במיטבה״. הספר מתעד ומנתח את התנועה החברתית העצומה הזו ומציע גם דרכי פעולה להמשך.

ונחזור למשה. הוא המנהיג שהעם היה זקוק לו כדי לצאת מעבדות לחירות. הוא היה מהפכן, הוא שבר את הסדר הישן והתייצב מול פרעה. הוא עיצב זהות לאומית חדשה, העניק לעם חזון וערכים והפך אוסף עבדים לעם בעל ייעוד. זו הייתה מנהיגות של שינוי עמוק, של השראה ושל יצירת מציאות חדשה.
לאחר ארבעים שנה במדבר, המשימה השתנתה.
האתגר אינו עוד לשכנע אנשים שאפשר לחלום על ארץ ישראל. האתגר הוא לבנות אותה. לכבוש, לחלק את הארץ, להקים מוסדות, לנהל מחלוקות, להנהיג שבטים שונים וליצור שגרת חיים של עם חופשי בארצו.
נדרשת מנהיגות אחרת.

יהושע בן נון איננו “משה קטן”. הוא מנהיג מסוג אחר. פחות כריזמה ויותר התמדה. פחות ניסים ויותר עבודה קשה. פחות חזון חדש ויותר מימוש של החזון שכבר נוצר. יהושע אינו שואל “לאן הולכים?”, אלא מציע “איך מגיעים לשם?”. הוא מבין שהרגע ההיסטורי ערב הכניסה לארץ המובטחת מחייב מעבר מהתעוררות לעשייה.
זה אחד השיעורים החשובים ביותר על מנהיגות: אין מודל אחד שמתאים לכל זמן. השאלה איננה מי המנהיג הגדול יותר, אלא איזו מנהיגות נדרשת במציאות מסוימת. אני חושב על הלקח הזה גם במציאות הישראלית של השנים האחרונות.

בחודש ינואר 2023 קמה בישראל התעוררות אזרחית חסרת תקדים. מאות אלפי אזרחים, ואני בתוכם, מכל קצות החברה הישראלית, יצאו לרחובות מתוך תחושת אחריות עמוקה למדינה. לא ראינו בעצמנו אקטיביסטים קודם לכן. הקמנו ארגונים, הובלנו יוזמות, גייסנו מתנדבים, יצרנו שותפויות חדשות והוכחנו שלחברה האזרחית יש כוח עצום. המנוע מאחורי ההתעוררות הזו היו מנהיגים שידעו להציע חזון ולהראות דרך להמונים שבאו.

 
לאחר 7 באוקטובר אותה מנהיגות אזרחית התגלתה בעוצמה גדולה עוד יותר. אותם אנשים התייצבו למילואים, הקימו מערכי סיוע, דאגו למפונים, לחקלאים, למשפחות החטופים ולמערכות שהמדינה התקשתה להפעיל במהירות הנדרשת. החברה האזרחית הוכיחה שוב שהיא מסוגלת לכל דבר, אם רק יהיו מי שמציעים דרך ומובילים למטרה וליעוד משותפים.
נדמה לי שהגענו ל״נקודת פיתול״ inflection point באנגלית . הנקודה שבה מתרחשת תפנית משמעותית המשנה את כל המציאות.

מחאה ואקטיביזם חברתי הם כלים חיוניים בדמוקרטיה. הם קריאת ההתראה המעוררת, המזהירה, המתקנת והמזכירה לשלטון שהוא משרת את הציבור. אולם מחאה אזרחית איננה יכולה להיות מצב הקבע של חברה. בסופו של דבר, החלטות מתקבלות בכנסת ובממשלה, ברשויות המקומיות ובשירות הציבורי. שם נכתבים החוקים, נקבעים התקציבים, מוקמים מוסדות ונבנית מדיניות.

אם מנהיגי ההתעוררות האזרחית יישארו רק מחוץ למערכת, הם עלולים להשאיר את מלאכת הבנייה בידי אחרים.

לכן נדמה לי שהשעה קוראת למעבר ממנהיגות של משה למנהיגות של יהושע. לא מעבר מערכים לפוליטיקה, אלא מעבר מערכים שמובעים ברחוב לערכים שמעצבים את המדינה. לא ויתור על האקטיביזם, אלא התפתחות טבעית שלו. ההפגנה אינה סוף הדרך, היא תחילתה של האחריות.

יהושע לא החל את דרכו ביום שבו מונה למנהיג. במשך שנים הוא למד ממשה, שירת, פיקד, נשא באחריות והכין את עצמו לרגע שבו יידרש להוביל. גם בחברה שלנו נדרשים אנשים שמוכנים לעשות את הצעד הבא להתמודד, לשרת בכנסת, בשלטון המקומי, במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי, ולהפוך את הערכים שעליהם נאבקו למדיניות ולמעשים.
אולי זהו המסר שהתורה מבקשת ללמד אותנו: יש זמן לקרוע את ים סוף, ויש זמן לסלול כבישים בארץ המובטחת. יש זמן לצאת לרחובות, ויש זמן להיכנס לחדרי הוועדות, למליאה, למשרדי הממשלה ולמוקדי קבלת ההחלטות. שתי המשימות הכרחיות, אבל כל אחת שייכת למצב חברתי אחר.

האתגר של הדור שלנו איננו רק להיאבק על דמותה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, אלא גם להיות מוכנים לבנות אותה. זהו המעבר ממשה ליהושע – ממנהיגות של התעוררות למנהיגות של הגשמה.

וההקשר הפוליטי לא דורש הרחבה. קמים ומתקנים!

שבת שלום