השבוע דיברתי עם חבר, איש יוצא דופן, שתמיד יש לו משהו מעניין ומצחיק להגיד. מהר מאד הגענו לקורונה ואחרי שהתעניינו זה בשלומו של זה ובשלומם של הורינו (הוא מכיר היטב את אמא שלי שלימדה אותו ספרות בתיכון..) התגלגלנו למחשבות על המצב הבלתי יאומן שבו כולנו נתונים כעת. ואז, מכל האנשים בעולם, הוא ציטט דווקא את שרלוק הולמס שאמר: "הטעות הגדולה ביותר היא ליצור תאוריה כשעוד אין לך מספיק מידע" והוסיף בשמו "הכי מצחיקים אותי עכשיו אנשים שכבר יודעים לפרש את כל זה בצורה כל כך נחרצת".
זה היה רגע קטן של הארה- ניסוח מבחוץ שהאיר אמת פנימית שהסתובבה לה מבלי לקבל צורה. ובאמת- אני מסתכל בהשתאות על כל אלה שיודעים כבר מה יהיה אחרי ו"שהכל ישתנה" או ש"כלום לא ישתנה" ועוד ועוד. לדעת כל המומחים אנחנו בישראל אפילו עדיין לא בשיאו של המשבר וכמי שיצא השבוע למילואים ראיתי במו עיני את עקבות הבלבול בפניהם של חיילי יחידת הרפואה שלי ושל עמיתי המפקדים-מנסים לעשות את המיטב בתוך סיטואציה לחלוטין לא מוכרת. ובכל זאת מה כן מהווה משענת פנימית, מדריך כלשהו, בימים כאלה? גם לכך יש, כמובן, תשובות שונות ואני רוצה להציע כאן אחת – שפגשתי כל שבוע אבל עכשיו קיבלה משמעות מיוחדת עבורי.
בין פסוקי הברכה שיש הנוהגים לומר במוצאי-שבת לקראת השבוע החדש נמצא ציטוט ממסכת מגילה של התלמוד הבבלי: אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו.
דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה (דברים י, יז)" כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים" וכתוב לאחר מכן "עושה משפט יתום ואלמנה". שנוי בנביאים (ישעיהו נז, טו) "כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש" וגו' וכתוב לאחר מכן "ואת דכא ושפל רוח" משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) "סולו לרוכב בערבות ביה שמו" ווכתוב לאחר מכן "אבי יתומים ודיין אלמנות" (מסכת מגילה לא א)
חז"ל בכשרונם בראו לתוך סדר הפסוקים המקראיים משמעות נפלאה: הגדולה של אלוהים באה לידה ביטוי במעשי ענווה של חסד, של צדק, של הרמת הנדכא ושפל הרוח.
ואם הוא כך- אנחנו: בני האדם – על אחת וכמה.
הנה מדריך גדול, בעיני, לשעה זו – שעה שללא ספק דורשת גדולה. היא מעמידה אותנו בפני אתגרים גדולים (כל אחד במרחב החיים שלו), אתגרים שמחייבים אותנו במובנים רבים להיות גדולים מן התפקוד הרגיל שלנו. באופן פרדוכסלי ההסגרות והבידוד הנדרשים דורשים דווקא הגדלה של כוחות הביצוע, הנפש והרוח שלנו. זה נכון במרחב הפרטי, הקהילתי והחברתי. על הגדולה הנדרשת עכשיו מאנשי הרפואה, שמסכנים את עצמם יום יום למען הציבור, אין צורך להרחיב את הדיבור.
היופי באמירה של חז"ל היא שהם הצביעו בדיוק על כך שהאתגר הוא איך לגלגל גדולה עם כל האנרגיה שיש בה – לענווה: למעשים ספציפיים של מסירות, חברות ודאגה. זאת לא משימה פשוטה בכלל אבל חז"ל ציידו אותנו לפחות בעוצמתן של שתי מילים, של תכונות אנושיות, והציבו אותן באופק ההתכוונות שלנו. הם השאירו לנו לענות על השאלה: כיצד לעשות בעצמנו את הגלגול מגדולה לענווה וחזרה? ואיך למצוא כח למעברים האלה בתוך מצב כל כך מבלבל. אלה מהשאלות הכי גדולות שאני שואל את עצמי בימים האלה ושגם אנחנו כקהילה מתאמצים לענות עליהן- ביותר דאגה, בניסיון לחבר בתקופה של הפרדה, בעוד מגע בעידן של בידוד.
תודה לכל אלה שכבר הגדילו אותנו השבוע- סיגל עם שיעור פלדנקרייז, חיים עם שיעור לקראת פסח, לכל מי שהתקשר לחבר/ת, שהציע עזרה למשהו שנאבק לשרוד כלכלית או נמצא בהתמודדות אחרת. וצריך לזכור – העוזרים ביד אחת לא פעם צריכים עזרה ביד אחרת. אנחנו כאן – כל הצוות, כל החברים שכבר נחלצו לעזור ואלה שעוד יבואו. יחד נעבור את זה.
שלכם באהבה,
שבת שלום,
רני
