בשבת חול המועד פסח, נהוג לקרוא את שיר השירים. החיבור פחו מובן מאליו כמו מגילת אסתר בפורים, והמנהג הוא מאוחר יחסית – (הופיע לראשונה במחזור ויטרי (רבינו שמחה, תלמידו של רש" – אמצע המאה ה-12) ובכל זאת בואו נתמקד בחיבור הזה הים.
בין כל ספרי המקרא, שיר השירים הוא אולי המפתיע שבהם. ספר שבכלל לא ברור שיש בו מילה אחת על אלוהים. ספר שחכמים נחלקו האם הוא מקדש את הידיים – כלומר, האם הוא בכלל קדוש דיו להיכלל בכתבי הקודש. ורבי עקיבא, שפסק להלכה שכן, לא רק שאמר שכן, אלא הוסיף קביעה שלא משתמעת לשתי פנים:
"כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים." (משנה ידים, ג, ה)
לא רק קדוש – אלא קודש קדשים. המדרגה הגבוהה ביותר. ולא רק זה, אלא שנהגו לקרוא אותו דווקא בפסח, בליל הסדר, בחג הגאולה. אז למה שיר השירים בפסח?
הטעם הנפוץ ביותר הוא פשוט: "מפני שפסוקיו רובם מרמזים על יציאת מצרים." כך כותבת ה"הגדה מבית לוי." רש"י ומדרש רבה פותחים כמעט כל פסוק בשיר ומוצאים בו רמז למסע במדבר, לאמונת ישראל, למתן תורה.
ויש כמובן טעם נוסף, עמוק יותר, שנוגע ליחסים עצמם בין הקב"ה לעם ישראל. חכמים ראו בשלושת הרגלים שלושה שלבים של נישואין: פסח – זמן ה"שידוכין" וה"אירוסין", כאשר עם עבדים יצא פתאום למדבר "אחרי" האהוב שלו. שבועות – מתן תורה, הם ה"קידושין" הרשמיים: "קיבלנו עלינו לחיות לפי כתובה אחת. – "סוכות – החופה, הכניסה לחיים משותפים בצל אחד.
ואם כן – שיר השירים, שיר האהבה שבין דוד לרעייתו, הוא גם שיר האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. ופסח הוא הרגע שבו האהבה הזו התחילה. מה ייותר מתאים מלקרוא את שיר האהבה הזה ברגע של ראשית? לזכור חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה…"? (ירמיהו ב, ב)
אבל מעבר לקריאה המטפורית המקובלת, אני רוצה להתעכב על פסוק אחד מהספר, שיש בו משום מפתח נוסף:
"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת."
(שיר השירים ב, ח)
המדרש דורש את הפסוק הזה כרמז לגאולה: הגואל לא מגיע לאט, לא מטפס בסולם שלב אחר שלב. הוא מדלג. הוא מקפץ. הוא מגיע בבת-אחת. ורש"י, על פסוק קרוב יותר, מסביר: "רץ ובא לגאול אותנו, כמתגבר על ההרים הגבוהים שלא יעכבו אותו."
ויש כאן לדעתי חידוש גדול. אנחנו רגילים לחשוב על שינוי כתהליך. על גאולה כהדרגה. על תיקון כדבר הבנוי לאט, בסבלנות, שלב אחר שלב. וזה נכון לפעמים. אבל שיר השירים מלמד אותנו שיש סוג אחר של שינוי: שינוי שקופץ. שמדלג. שמגיע ממקום שלא ציפינו לו, ובמהירות שלא האמנו בה אפשרית. יציאת מצרים עצמה היא הדגמה חיה לזה. מאתיים ועשר שנות עבדות. דור אחרי דור. ואז – "בעצם היום הזה יצאו." רש"י על הפסוק הזה כותב: "לא איחר הכתוב כהרף עין." כשמגיע הרגע – הוא מגיע ברגע.
אנחנו חוגגים את פסח הזה בתוך שנה כבדה. מלחמה רודפת מלחמה. עם פגיעות בנפש, פצועים, אנשים שחוקים, דואגים, עייפים. מנהיגות מושחתת שמפלגת את העם, מחוקקת חוקים להעצמת כוחה, והשבוע חוק שממש מפלה בין דם לדם, עצימת עין מפורעי חוק, והרשימה עוד ארוכה. הכאב לא תם. ויש רגעים שבהם קשה להאמין שדברים יכולים להיות אחרת, שהמצב יכול להשתנות, שהצד השני של הכאב הזה קרוב.
ולכן דווקא שיר השירים, ודווקא הפסוק הזה, הם מתנה. כי הפסוק לא אומר: "אחרי תהליך ארוך ומייגע, לאחר שתשלים את כל השלבים, יגיע דודך." הוא אומר: "קול דודי הנה זה בא." הנה. זה. בא. לשון הווה, לשון קרבה, לשון פתאומיות. ההרים שמדלגים עליהם – הם לא נעלמים. הם עדיין שם. הגבעות לא מתפרקות. הקושי לא מתכחש. אבל הדלוג מעליהם אפשרי. השינוי לא חייב לעבור דרך כל הר וכל גבעה – הוא יכול לצלוח אותם. זמנים משתנים. הרבה פעמים במפתיע. בדילוג על שלבים, ב"קיפוץ על הגבעות". מכל הברכות שקיבלתי לחג, הכי תפסה אותי ברכה קצרה מאוד של חברינו סטיב סטולמן מניו יורק, שחוגג עוד כמה שבועות 95 שנה, ועבר כבר אלו ואלו דברים בחיים.
Stay Safe. Stay Strong. Have Faith. Times Will Change. You are not alone. Have a Good Pesach
זמנים ישתנו. זה לא אומר לא לקדם את השינוי ולשבת בשילוב ידיים, אלא להאמין שהמטוטלת של החיים, וגם של חיי אומות, "מדלגת על ההרים ומטפסת על הגבעות".
ורציתי לשתף עוד מחשבה אחת פשוטה: "שיר השירים" – אפשר לקרוא אותו גם כ"שיר לשירים", שיר שמקדש את השירה עצמה. מוזיקה היא אחד הכלים הקדומים ביותר שיש לאנשים לטפח בעצמם תקווה. לא בטיעון, לא בראיה, לא בהסבר – אלא בלחן. רבי נחמן מברסלב אמר שאין עצה לעצבות כמו שמחה, ואין כלי לשמחה כמו ניגון. ולאורך כל ההיסטוריה שלנו – בגלות, בשעבוד, בדחק – שרנו. שרנו כי הניגון מגיע למקום שהמילים לא מגיעות אליו.
ובמובן הזה, "שיר השירים" שנקרא בפסח הוא גם הצהרה: אנחנו לא רק מספרים את סיפור היציאה ממצרים – אנחנו שרים אותו. כי יש בשירה משהו שמשכנע את הנפש בדברים שהשכל עדיין לא מצליח לקבל. כשאדם שר על אהבה ועל גאולה ועל "מדלג על ההרים" – משהו בתוכו מתחיל להאמין שזה אפשרי. לפני שהוא מבין איך.
שיר השירים נפתח בשאלה: "ישקני מנשיקות פיהו." פנייה ישירה, אישית, נוגעת. כנסת ישראל פונה לאהובה ואומרת: בוא. הנה אני. אני כאן.
בפסח הזה, גם אנחנו יכולים לעמוד עם הפנייה הזו. לא מתוך שלמות, לא מתוך בטחון שהכל כבר בסדר – אלא מתוך האמונה שהדוד מדלג על ההרים לקראתנו, שהשינוי יכול לבוא בפתאומיות, ושהניגון שנשיר הלילה הזה מזמין אותו לבוא. "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא."
שבת שלום ומועדים לשמחה.
