Menu
“ההכנות של המצווה חשובות יותר מהמצווה עצמה” אומר הרבי אברהם מסוכוטשוב כשהוא מפרש את הציווי “היו נכונים” לפני מתן תורה. מה זאת אומרת היו נכונים, להתכונן למה? – ההכנה עצמה היא חצי קבלת תורה, ואכן, לפעמים ההכנה חשובה מהדבר עצמו. כך גם בעניין חגי תשרי.
אלול הוא הזמן להכנות אלו. חגי תשרי הם נקודות של מפגש, עם הסביבה שלנו, עם הנשגב ועם עצמנו. אז איך אנחנו יכולים להתכונן למגע הזה? להתכונן לתשרי משמעו להיפתח, להיות נוכח לפגוש את ההווה ולהיות מוכנים אל מה שהעתיד מזמן אותנו, ובעיקר – הלא ידוע בו. לכן, אנחנו מזמינים אותך להצטרף למסע מיוחד סביב האדם החשוב ביותר – אני עצמי!
בראש חודש אלול, נפתחת הזמנה למסע אישי אל עצמנו, מסע שמתחיל בא’ באלול ומסתיים ביום הכיפורים.
זו הזמנה שמופנית אלינו מאי שם בדורות הקודמים לפתוח את החושים, להקשיב ולהיות רגישים יותר לניואנסים הדקים של הקיום היומיומי שלנו.
אלול הוא גם ראשי תיבות של “אני לדודי ודודי לי”, כשהכוונה היא הדגש בהסתכלות על ההתנהגויות שבין אדם לחברו. אבל לפני שמדברים על “דודי”, יש גם את ה”דוד” היקר לנו מכל – אנחנו עצמנו.
איך אני אביט על עצמי באומץ ובכנות? איך אני אפנה את המבט פנימה בסליחה ובחסד?
אנחנו מזמינים אותך למסע אישי. בכל יום נציג שאלת הכוונה המפנה את המבט העצמי להיבטים השונים של חיינו. זה הזמן לקחת כמה דקות בכל יום לאינטרוספקציה ולהרהור אישי. בכל אחד מ-40 הימים הבאים טמון מפתח. נצלו את ההזדמנות לקחת כל מפתח ולהשתמש בו בחוכמה.
להצטרפות לקבוצת המסע השקטה שלנו הקליקו כאן
ימי אלול נותנים לנו הזדמנות לעשות זום אאוט ולהתבונן על עצמנו ממעוף הציפור. חגי תשרי הם כמו תחנות קבועות בספירלה של החיים. זוהי הזמנה לעצור ולבחון את התכנית הגדולה של חיינו – איפה אני לעומת איפה אני רוצה להיות? לא על מנת לפתח תסכול אלא להיפך! מתוך עמדה שחיינו בידינו ויש לנו הזדמנות נוספת בכל שנה להסיט את ספינת חיינו למקום בו אנו חפצים ללכת. איפה אני נמצא היום ואיפה הייתי רוצה להיות? קחו לכם כמה דקות –
אם תרצו אפשר אפילו עם עיפרון לשרטט את שני המקומות והפער ביניהם. האזינו לשיר ״לבחור נכון״ מאת אמיר דדון –
כמה פעמים יצא לי להרים את הקול ולהתחרט מייד לאחר מכן? האם אני מצליח לשלוט ברגשות שלי או נותן לרגשות להשתלט עלי? האם יש לי דרך אישית להשהות תגובה במצבים שאני מרגיש בהם קושי? מה עוזר לי להרגיע את עצמי? פרקי אבות מלמדים אותנו בפשטות “איזהו גיבור? הכובש את ייצרו”.
מדרש לפרשת תולדות דורש את הפסוק” ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות” (בראשית כ”ז), בכך שהכעס מסלק את המאור. יש איזשהו עיוורון בהתמסרות הטוטאלית לרגש הגועש. אז איך אני מצליח להשהות תגובה? סופר עד 10? יוצא לסיבוב בים? שומע מוזיקה? נושם עמוקות? כותב ביומן? מה הדרך שלי להיות בשליטה על רגשותיי…?
מוזמנים לרשום על דף נקי, מה הכלים שיש ברשותכם להרגיע את המים הסוערים שעולים על גדותיהם מדי פעם. או במילים אחרות – איך אני מצליח לשלוט על המזג שלי?
מבוקש/ אדמיאל קוסמן
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט
עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים
בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש
מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים
בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה,
גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא
תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד,
נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי,
קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה,
לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח
לרַגְלָה.
humanum est errare – לטעות זה אנושי, כתב סנקה כבר במאה ה-4 לפנה”ס. אחריו הוסיפו גם את המשפט “ולסלוח זה אלוהי”. המונח היהודי לטָעוּת הוא חטא, ובימי הסליחות וביום כיפור בעיקר אנו נקראים למנות סדרה ענפה של חטאים כלליים, שכוללים את הטעויות שלנו ושל החברה יחד ולהתוודות עליהם.
אז מה זה “חטא”? חטא הוא מלשון החטאה, פספוס. כשאני לא מדייק, כשאני לא עושה את הדבר המדוייק ביותר שעלי לעשות, אני מפספס משהו – וזוהי ההחטאה.
מתי לא הייתי מדוייק כלפי עצמי? מתי הייתי לא מדוייק עם הסובבים אותי? איך החטאתי את המטרות שלי השנה? האם הפספוסים האלה חוזרים על עצמם? האם יש בי יכולת לדייק יותר, ולא להחטיא? התשובה שלנו היא שהאפשרות לתיקון – תמיד קיימת.
המדד הוא תמיד “האם כשאעמוד באותו מצב שבו הייתי כשעשיתי את טעות, אוכל לפעול אחרת״.
יהודה פוליקר – ״דברים שרציתי לומר״
מה ההישג המשמעותי ביותר שלי השנה?
כל יום אנחנו מגיעים להישגים. קטנים כגדולים. לקום בבוקר עם חיוניות וכוחות ליום חדש יכול להיות הישג משמעותי עבור אדם אחד, כשלזולתו הצלחה כלכלית כבירה או הישג חסר תקדים בעבודה יכול להיחשב כחסר ערך. ההישג הוא בעיני המתבונן. קחו רגע לחשוב על ההישגים שלכם בעיניכם. מה ההישגיים שלי בהושטת יד לאחרים, מה ההישגים שלי בשמירה על הבריאות שלי, בקפידה על שמירת מרחב חיים נקי? מה ההישגים שלי ביחסים עם האנשים הקרובים? ואיזה מההישגים שלי הוא ההישג שהכי גורם לי ללכת בראש מורם ולהיות גאה בעצמי?
מוזמנים להאזין ולקבל השראה של שירה של אביגיל עוזיאל עמר על דרשתו של הרב קוק “כנפי רוח”
מאלו הרגלים או דפוסים קבועים הייתי רוצה להיפטר?
“הרגל הופך לטבע/ וטבע קשה לשנות/ אבל בדרך קבע/, יש לנסות.”
כך כותבת חווה אלברשטיין, וגם אם לא התכוונה לכך, היא קלעה בדיוק לתימה המרכזית של חודש הסליחות, והימים הנוראים: האפשרות להתחיל מחדש, לשבור את הדפוסים המוכרים לנו ולהאמין שאפשר להתחיל שוב מההתחלה. בכל שנה הימים הנוראים מציעים לנו הזדמנות חדשה להביט על עצמנו ולבחון מה ממעשינו הינו בחירה ומה הוא הרגל. איך אני מבחין בין טבע והרגל – עוד לפני שהוא הופך לטבע.
הרבי מקוברין נותן פרשנות יצירתית על הפסוק “של נעליך מעל רגליך כי האדמה אשר אתה דורך עליה אדמת קודש היא” (שמות ג’ ה’). אל תקרא נעליך, הוא אומר – אלא מנעולך. “של מנעולך מעל הרגליך”. הנעליים הם המנעולים שמקבעים אותנו ולא מאפשרים לנו לצאת מהדפוסים קבועים שלנו. המקום הקדוש הוא “הכאן והעכשיו” הקרקע הפורייה ושעת הכושר בהם הרוח האנושית מצווה לפעולה החיובית של התחדשות. זמן אלול הוא זמן טוב לנער את המנעולים כדי להגיע לראש השנה משוחררים מהדפוסים הללו.
מוזמנים לקחת עת ונייר ולעשות רשימה של ההרגלים מהם תרצו להיפטר, ואת הרשימה, אתם מוזמנים להביא לטקס תשליך הקהילה שנקיים בראש השנה.
שירה של חווה אלברשטיין – “הרגל הופך לטבע”
שירו של עובדיה חממה “של מנעוליך מעל הרגליך” – המבוסס על המדרש.
מה מונע ממני להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי?
אני יודע בדיוק איך הייתי רוצה לחיות- מה הייתי רוצה לעשות, באיזו סביבה פיזית ואנושית הייתי רוצה להעביר את היומיום, איך אני רוצה להרגיש ולהיראות. אבל החיים לא פשוטים.. ויש דברים שמונעים ממני להיות בדיוק במקום שהייתי רוצה. מהם המכשולים האלה? מה מונע ממני לחיות את חיי בדיוק כפי שהייתי רוצה? איך אני יכול להתגבר עליהם ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמי?
סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי: “בעולם הבא לא ישאלו אותי: ‘מדוע לא היית משה רבנו?’ אלא ישאלו – ‘מדוע לא היית זושא?'” אמירתו המפורסמת של הרב מאניפולי אומרת באופן מתומצת שגם אם יש לנו מודלים לחיקוי, הם לא אנחנו, וכל חיקוי – גם אם הוא מצדיק הדור, מפספס את המטרה. השאלה שאנחנו מוזמנים לשאול את עצמנו היא האם מעשיי משקפים את האישיות המיוחדת שלי ואת תפקידי בעולם. לכל אדם תפקיד שונה, ולכן הציפיות שלי מעצמי שונות מהציפיות ממישהו אחר. בעצם השאלה על ההישגים היא תמיד ביחס לתפקיד שלי בחיי. ואיך אני מברר לעצמי מה התפקיד שלי? זוהי כבר שאלה אחרת. הרב לורד יהונתן סאקס ז”ל כותב שדרך אחת לקבל אינדיקציה למה אמור להיות יעודי בעולם נמצא בצומת שבה נפגשות היכולות שלי עם מה שנחוץ להיעשות. כששני השבילים מצטלבים, יש כאן קריאה ליעוד. מי יתן שנצליח להיות קשובים לקולות האלו, ולזהות את המכשולים הנמצאים בדרך.
מוזמנים להאזין ולקבל השראה משירתו הקסומה של אריק לביא בשיר “בדרכי שלי
אריק לביא – “בדרכי שלי”
מה מהווה עבורי מקור כוח?
שלח לי כוח, אל תיתן לי לברוח
גם אם הלילה, ארוך ומפותל,
כשהשמש שוב נמחקת,
הורד אלי קצת שקט,
הבדידות הזו צועקת
ולא תמיד זה קל.
שלח לי כוח עזור לי לסלוח,
בצילה של כל טעות מסתתר סיכוי בהיר,
להתחיל מהתחלה, לקום מהנפילה,
לנשום עם כל הכוח, גם אם אין בי אוויר.
שלח לי כוח אל תיתן לי לשכוח,
את האור שנדלק בשוליו של כל כאב,
תן תקוה קטנה, קצה של אמונה,
רק אל תשבור, אל תשבור לי את הלב.
אם אתה שומע וזה עוד לא מאוחר,
שלח לי כוח כי זה כל מה שנשאר,
תן לי רק ללחוש לך תפילה ולבקש,
שתבוא אלי אני כבר מתרגש.
שירם של נועם חורב ורמי קלינשטיין בביצועו של אברהם פריד – שלח לי כח
