סיפורי יוסף הם שרשרת הרים אלפינית. קובץ מתפתח, שדומה שאין שני לו במקרא, באורך בעומק ובפיתולי העלילה. מערכת היחסים הסבוכה בן יוסף לאחיו ולאביו, בינו לבין סביבתו, ובינו לבין עצמו מספקת רגעים מרגשים ועוצרי נשימה שכל קריאה בהם מרגשת מחדש.

בפרשת מקץ שבים האחים למצרים בפעם השנייה לשבור שבר כדי להציל את משפחתם מהרעב בארץ כנען. הפעם הם יורדים למצרים עם בנימין. יעקב שוכנע על ידי יהודה לשלוח את בנימין למצרים עם שאר האחים לפי דרישת יוסף, זאת למרות שחרד מהאפשרות שיקרה לו ואף אמר זאת במפורש: :

"וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן" (בראשית מב,לח).

די! ,אומר יעקב, חוויתי מספיק שכול ואיני לא מסוגל לעמוד יותר באפשרות שיקרה אסון גם לבנימין. והנה קם יהודה ומתחייב בפני יעקב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" ; (בראשית מג, ט). הוא מוסיף לדחוק ביעקב בטענת קוצר הזמן ואריכות הוויכוח, שֶׁלוּ היו נמנעים ממנו כבר היו שבים לביתם ושבר אוכל בידם: "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם"  (בראשית לג, י)

יעקב מתרצה בעל כורחו ובנימין יורד עם אחיו, פוגש את יוסף כמושל מצריים והם שבים לביתם מצוידים ומרוצים. אך הנה, בקצה הפרשה, למרבה חרדת האחים מתגלה בשקו של בנימין גביע שהטמינו בו אנשי יוסף כדי להפלילו.

"וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה" (בראשית מד, י, יא)

יוסף נוזף באחיו ותוהה באזניהם כיצד לא חשבו שאיש מנחש כמוהו יידע מיד אודות הגביע הגנוב. הוא מביא את האחים לנקודה קשה, לזעזוע שבה יהיו חייבים להכיר בכוחו כחולם. אבל אז עם כל הכבוד לחלומות מתחולל הדבר שלא ניתן היה לחזות אותו, רגע, שכל פעולות יוסף נעשות כדי להגיע אליו: רגע של חירות שבו נבדקת הכרעת האחים. מה יעשו כשמתגלה שאחיהם הקטן בנימין סרח וגנב? (כמובן, לפי הבנתם את הסיטואציה ללא ידיעה שזו מזימת יוסף). או אז אומר יהודה בשם כולם: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה
נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".(בראישת מד, טז)

מבלי לדעת שהוא מדבר אל יוסף מתרחשים במשפט הזה כמה דברים:

א. נדמה שיהודה מתוודה פה, גם בפני האלוהים, על חטא האחים, על העוון הגדול של מכירת יוסף. הווידוי הזה רוחש בתת המודע של יהודה.

ב. מה שמתרחש בגלוי על פני השטח הוא דבר אחר שייתכן והוא גם זה שמעורר אחר כך את רחמי יוסף. יהודה מכריז: הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ברגע הדרמטי הזה פורצת סולידאריות של האחים לאח אחר למרות שהוא, לפי הדברים הגלויים להם, חטא ופשע. קשה להאמין אבל בשום רגע לא מאשימים האחים את בנימין בכך שהגביע נמצא בידו אלא מכריזים שגורלם יהיה כגורל כגורלו!!

משנמצא הגביע ביד בנימין כולם יהיו לעבדים לשליט המצרי שחשף את קלונם. זהו רגע שבו מבקיעה תודעת אחווה שנעדרה בעבר ביחסים בין האחים. היו סיבות טובות לניכור ביניהם אבל הוא הוביל אותם לפירוק, לאובדן ולשבר.

העלייה מתחילה במקום שבו גם אם אפשר היה להאשים את בנימין במצב שנוצר מתייצבים האחים מאחוריו ואיתו ועומסים על עצמם גורל משותף – בבחינת ערבים זה לזה. פה מתחיל המהפך בסיפור ולא לחינם עוצרת התורה ברגע הזה בשיא הדרמה ומניחה לנו לחכות שבוע שלם עד לפרשת ויגש.

ייתכן שאין זה מקרי שזוהי הפרשה שנקראת תמיד בשבת חנוכה ומעידה על אותה תודעה שנתגלתה אחר כך בשיר הציוני הידוע: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"

אין כאן עדיין גאולה וזו אינה אחדות פשוטה. היא מיוסדת על הרבה רוע שהיה בין האחים ועדיין אין כאן יציאה לחופשי. עוד יעברו שלבים רבים של מצוקה שיוסף יתוודה לאחיו ועד שתבוא הפרשה על מקומה בשלום.

אבל זהו האור הקטן, הראשון שמתוכו יבקע אח"כ אור יותר גדול של תיקון.

נדמה שבשבוע הזה אין צורך להכביר מילים על כוחו של אור קטן והתקווה הגלומה ברגע של סולידריות להביא לחיבור שאולי ממנו תצמח בכל זאת מציאות יותר טובה.

חנוכה שמח

שבת שלום