על אקטיביזם – בין נח לאברהם

אבל אני לא נֹחַ. ואני גם לא רוצה להיות.

פרשת נֹחַ מספרת על חברה שהתפרקה מבפנים. “ותשחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס” – משפט עתיק שמרגיש לפעמים כאילו נכתב על ימינו. לא חטא דתי אישי החריב את העולם ההוא, אלא שחיתות, אלימות, ואובדן הערבות ההדדית. ונֹחַ, הצדיק שבונה תיבה מציל את עצמו, אבל לא מנסה להציל את דורו.

אני רואה בזה את אחד השיעורים הגדולים של הפרשה הזו: הישרדות לבדה איננה שליחות.
יש רגע שבו צריך לצאת מהתיבה – מהנוחות, מהפחד, מהשתיקה – ולהתחיל לבנות מחדש. צריך לקחת סיכון ברגעים האלה. לא לשלוח עורבים או יונים כל הזמן כדי לוודא שהכל בטוח שם בחוץ.

ואחרי המבול נולדת אנושות אחרת, כבר לא אחידה, מדברת בשפות שונות. מגדל בבל נופל כי בני האדם מנסים לכפות אחידות במקום לגלות את היופי שבשונות. דווקא הריבוי הזה – של דעות, של אמונות, של תרבויות – הוא מה שיכול להציל אותנו באמת. ורק אז נשמעת הקריאה החדשה: “לך לך”.
בעיניי, זה הרגע שבו נולדת האחריות.

אברהם הוא האקטיביסט הראשון – אדם שלא מחכה להוראות הפעלה ומסתפק ב״לך לך״ כללי. הולך, מתווכח, פועל, מאמין שאפשר לתקן.

מן התיבה הבטוחה לכאורה ומנח הפסיבי, אל הדרך הלא נודעת ואברהם האקטיביסט, זה המעבר שכל אחד מאיתנו נקרא אליו גם היום.
לא להינצל אלא להציל, ולא לשמור על עצמנו ולהסתגר בתיבה, אלא לבנות יחד עולם צודק וטוב יותר.