"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר… וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כ״א, י״א–י״ג).

פרשת כי תצא פותחת במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". לכאורה, פתיחה לפרשה על מלחמה ועל ניצחון. אבל מיד מתברר שהתורה מתעניינת גם בשאלה אחרת: מה קורה לאדם כשהוא נמצא בעמדת כוח – ומה המלחמה עלולה לעשות לו.

דין אשת יפת תואר קשה לקריאה בעיניים מודרניות. אבל דווקא משום כך מעניין לראות כיצד חז״ל קראו אותו. רש״י, בעקבות הגמרא בקידושין, כותב: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה אינה מניחה שמי שנלחם בצד הצודק יהיה ממילא מוסרי. היא מכירה בכך שבתוך מלחמה, דווקא כאשר הכוח בידינו, גם היצרים והגבולות משתנים – ולכן נדרש ריסון.

הרמב״ם הולך צעד נוסף. במורה נבוכים הוא מתעכב על החודש שבו השבויה בוכה את אביה ואת אמה. הוא כותב שאין מונעים ממנה את הבכי והאבל, "כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה", ומוסיף: "ומפני זה חמלה התורה עליה". בתוך מציאות אלימה מאוד, התורה מפנה לפתע מקום לצערה של האישה מן הצד המובס.

יש משהו מטלטל בפרט הקטן הזה. החייל רואה בתחילה "אשת יפת תואר" – דמות בתוך קהל השבויים. התורה מכריחה אותו לעצור. יש לה אב ואם. יש לה עבר. יש לה אובדן. יש לה אבל. לפני שהיא נעשית חלק מסיפורו, היא אדם בעל סיפור משלה.

בהמשך הפרשה חוזרת התורה אל המחנה הצבאי ואומרת: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ – וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ״ג, י׳). הרמב״ן מפרש את הפסוק באופן חריף במיוחד. לדבריו, במחנות היוצאים למלחמה החטא מצוי, ואפילו "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". לכן, דווקא שם, מזהירה התורה: "ונשמרת".

זו מחשבה לא פשוטה: המוסריות איננה תכונה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו פעם אחת ולסמן עליה וי. גם אם אנחנו מאמינים בצדקת המלחמה, וגם אם אנחנו גאים – ובצדק – בשאיפה לצבא מוסרי, הרמב״ן מזכיר שמלחמה עצמה עלולה להקהות גבולות. אולי דווקא מי שרוצה להיות מוסרי צריך להמשיך לבדוק את עצמו.

ובתוך אוסף המצוות הגדול של הפרשה מופיע גם הציווי על השבת אבידה: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כ״ב, ג׳). בפשט מדובר כמובן בשור, שה או אבידה של אחיך. אינני רוצה להפוך את הפסוק לסיסמה שאינה שייכת להקשרו. ובכל זאת, המילים האלה נשארות איתי: לאמן את העיניים שלא להסתכל הצידה.

אני קורא את הפרשה השנה מהולנד, ולכן פוגש את המלחמה גם דרך עיניים אחרות. לצד קולות חד־צדדיים ולעיתים אף אנטישמיים, אני שומע גם דאגה כנה לתוצאות האנושיות הקשות בעזה. לא תמיד נוח לי להקשיב לקולות האלה. חשוב לזכור את שבעה באוקטובר, את חמאס, את החטופים ואת הצורך של ישראל בביטחון; כל אלה חלק הכרחי מן הסיפור.

ובכל זאת, אולי פרשת כי תצא מבקשת ממני לא למהר לסיים שם את השיחה, ולשאול: האם בתוך הוויכוח אנחנו עדיין מסוגלים לראות גם כאב שאינו שלנו?

לקראת סוף הפרשה התורה חוזרת אל מי שנמצא בשולי הכוח: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" (דברים כ״ד, י״ז–י״ח). הקטגוריות המקראיות אינן זהות כמובן למציאות הפוליטית של ימינו. ובכל זאת, העיקרון מסקרן: הזיכרון של הסבל שלנו איננו נשאר רק זיכרון. התורה הופכת אותו למקור של אחריות כלפי מי שנמצא עכשיו בעמדה חלשה.

והפרשה מסתיימת בזיכרון אחר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". ומה מודגש במעשה עמלק? "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ". אינני מבקש להשוות בין עמלק לאף צד בסכסוך של היום. השאלה שמעניינת אותי היא אחרת: מה עושה לנו הזיכרון של היותנו פעם עייפים, נחשלים וחסרי הגנה, כאשר אנחנו עצמנו נמצאים בעמדת כוח?

את מה שקרה אי אפשר לשנות. אבל את השאלה מה עושים מכאן עדיין אפשר לשאול. האם אפשר להחזיק יחד את הצורך בביטחון ישראל ואת הרצון שלבני אדם שחיים מעבר לגבולותינו יהיה עתיד של כבוד ותקווה? האם אלה בהכרח שני רצונות סותרים?

פרשת כי תצא מתחילה בשאלה כיצד יוצאים למלחמה. נדמה לי שהיא משאירה אותנו עם שאלה קשה יותר: כיצד יוצאים ממנה. איך חוזרים הביתה אחרי שנים של פחד, אובדן, כעס וכוח – ונשארים בני אדם שמסוגלים לראות גם את סיפורו של מי שאינו אנחנו.

אולי זו משמעות נוספת שאני שומע השנה במילים הפשוטות והקשות של הפרשה:
"לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"