פרשת וישלח ממשיכה את מסכת האירועים של יעקב ומשפחתו אחרי הבריחה מחרן ומסתיימת במותו של יצחק. יעקב גם מקבל שם חדש, ישראל, לאחר שנאבק במלאך בדרך.  

22 שנה ישב יעקב בחרן (ולמספר הזה, 22 שנה, עוד נשוב במכירתו של יוסף בעוד מספר שבועות) וכעת הוא חוזר ארצה על נשיו, טפו והמקנה אשר עשה בחרן ועומד לפגוש את הנמסיס שלו, אחיו התאום עשו.

גם אחרי 22 שנים, יעקב חרד מעשו ומכעסו בעקבות קבלת ברכות יצחק במרמה על ידי יעקב, מעשה שהביא לבריחתו של יעקב לחרן. יעקב בוחר ליזום מפגש בינו לבין עשו והוא שולח אליו מלאכים להודיע שהוא שב מחרן, ואלו מודיעים לו שעשו יצא בדרכו אליו עם ארבע מאות איש. יעקב חרד מהמפגש ונערך אליו.

רש"י מתאר את ההכנות כך: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". הדורון והתפילה מפורשים בכתוב, וההכנה למלחמה נלמדת מהמילים "וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה". יעקב מכין מנחה לעשו ושולח אותה עם עבדיו לפניו, ועובר עם מחנהו את היבוק.

לאחר ההכנות יעקב נפגש עם עשיו. במפגשם מגלה עשיו סימני אחווה ליעקב, מחבק ומנשק אותו ושניהם בוכים. לאחר הפצרותיו של יעקב עשיו מקבל את מנחתו ומזמינו לבקרו במקום מגוריו – ארץ הר שעיר. יעקב מסרב ועשיו פונה לדרכו.

נראה כי הפיוס אמיתי כיון שבמותו של יצחק בסוף הפרשה נאמר "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו" קברוהו יחדיו ועשו (הבכור) הוקדם שוב ליעקב.

בהמשך הפרשה, דינה בת יעקב, יוצאת לראות בבנות הארץ, נחטפת ונאנסת על ידי שכם, בנו של חמור החיוי המתואר במקרא כ'נשיא הארץ':

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי, נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

יעקב שומע על המעשה ומחריש אך כשבניו שומעים עליו הם מגיבים בעצב ובכעס רב. לאחר המעשה באים חמור ושכם בנו ומבקשים את הסכמתם לנישואי שכם עם דינה. בני יעקב מתנים את הסכמתם במילה של כל תושבי העיר, אשר ממהרים לבצע את הדרישה בעידודם של חמור ושכם. ביום השלישי יוצאים שמעון ולוי בני יעקב לעיר, הורגים את כל תושביה, מחלצים את דינה, ובוזזים את העיר. יעקב מבקר את המעשה של שמעון ולוי, וטוען שאנשי הארץ עלולים כעת להיאסף ולהרוג אותו ואת משפחתו.

בניו עונים לו: "הכזונה יעשה את אחותנו".

דאגתם לכאורה של האחים לכבודה של האחות עומד בניגוד מוחלט להיעלמותה של דינה מהמשך הסיפור של משפחת יעקב.  

המספר המקראי נע במעגלים ובסיפור שכם חוזרת שאלת הענישה קולקטיבית שהופיעה רק לפני שבועיים בסיפורה של העיר סדום, וזאת, באירוע המתרחש בסמוך לחשש ממעשה נקמה בידי אח על אירוע שהתרחש 22 שנים קודם.

כיצד מנומקת הענישה הקולקטיבית בסיפור דינה? וכפי ששואל הרמב"ן : "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי"?

הרמב"ם מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"  מי ששותק על מעשה נבלה – שותף לו.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם, וסובר ש "אין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין". לדעתו בני יעקב סברו שמותר להם להרוג את אנשי שכם משום שהיו רשעים. יעקב אמר להם שהם "עשו חמס לאנשי העיר", בגלל שהם הפרו את ההסכם שלהם שנעשה במעמדו, ואולי אנשי שכם היו שבים אל ה' "והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל".

המהר"ל – סבור כי בני יעקב היו "מותרים ליקח נקמתם מהם" כיון שעשו "מעשה נבלה".

ניתן לראות לדעתי אצל כלל המפרשים את אי הנוחות ממעשם של שמעון ולוי. גם אלו המוצאים נימוקים המצדיקים אותו נזקקים לנימוקים ע"מ לבאר מעשה שעל פניו איננו ראוי. הדבר תואם גם את גורלם של שני האבות הקיצוניים שמעון ולוי שבהמשך צאצאיהם הוחרגו מכלל ישראל – שבט שמעון נעלם כבר בשלב מוקדם של ההיסטוריה, ושבט לוי הפך לשבט של כלי קודש שאינם שותפים מלאים בקהל. גם אם התנהגותם הייתה טכנית "חוקית", דעתה של ההיסטוריה של עם ישראל איננה נוחה ממנו.

פרשת וישלח ממשיכה את תהליך התיקון של יעקב ממעשיו בבית אביו, תיקון המתחיל בגלות הארוכה בחרן. אם בבריחתו מעשיו, עשו אומר ויעקבני זה פעמיים ומקשר את שורש שמו של אחיו עקב למרמה, הרי שלקראת פגישתם המחודשת, קורא לו המלאך ישראל משורש ישר המתאר את תיקונו הגדול. המשך מעשיו אל מול עשו תוך צינון האיבה ביניהם, וכעסו על שמעון ולוי על כך שרימו את אנשי שכם, מייצגים את התיקון הזה. קורותיו בפרשה זו והמשך חייו מראים כמה קל להרוס, וכמה קשה לתקן.

שבת שלום