בפרשת ויצא אנו קוראים על יעקב הנמלט מאימת נקמתו של עשיו אחיו, מהבית המוגן של הוריו יצחק ורבקה  – ויוצא אל מסע רצוף קשיים ואכזבות, בדידות, אהבה ועמל  ושיוביל אותו אל חיים עצמאיים כבוגר וראש משפחה.

אתמקד בתחילת מסע ההשתנות כאשר הוא לבד חשוף לפגעי הטבע, בחושך פיזי ונפשי:

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.  (יב)  וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָייְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  (יג)  וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  

יעקב חולם את חלום הסולם המפורסם שבאמצעותו הוא חווה את ההבטחה להשגחה האלוהית. המלאכים העולים ויורדים מסמלים את העליות והירידות והתמודדויות הצפויות לו במסע. הסולם הנוגע בשמיים מסמל את האפשרות של האדם לשאוף לשפר את מצבו ואת עצמו ולהגיע מעלה, גבוה .כשהוא מתעורר הוא מבין שיש אלוהים ושהוא אינו לבד. והוא אוזר כוח ואומץ וממשיך את מסעו לעבר חרן ומשפחת אימו.

מאז ומעולם שאלתי את עצמי: מה נותן לנו כוח כאשר אנחנו מרגישים בדידות נוכח נסיבות החיים? מנין אנחנו דולים את הכוחות מתוכנו להתמודדות כאשר אנחנו ניצבים בפני מציאות שמאתגרת אותנו, ולא תמיד יש מישהו לידנו שיכול לתמוך?

תוך כדי כתיבת הדברים נזכרתי שבילדותי הייתה לי תחושה של השגחה פרטית שתגן עלי בעולם שבו המבוגרים לא יכלו לשמש מקור לסעד ותמיכה , להיפך היו מקור לחרדה תמידית והייתי צריכה למצוא את הכוח בתוכי. האמנתי אז שאלוהים שומר עלי ושיש שכר ועונש ושהרעים אלי  – יענשו והטובים כלומר אני מן הסתם יבואו על שכרם.

אמונה זו לא צמחה בריק והתבססה כמובן על סיפורים ואגדות שקראתי ושמעתי בבית הורי ועל האמונה המוחלטת של אמי באלוהים

אמונה היא הדלק שמניע אותנו לעשות מעשה ובגיל 13 יזמתי את פרשת "ויצא" הפרטית שלי.-  ומילטתי את עצמי מהגורל שחשבתי שצפוי לי אם אישאר בבית שאינו מיטיב  עמי.  ההשגחה זימנה לי מבחני מיון לפנימיית בויאר בירושלים . עברתי את המבחנים בהצלחה .ואז קיבלתי את ההחלטה הראשונה המשמעותית והגורלית בחיי בגיל 13. לצאת לפנימייה .אמי רצתה שאשאר בבית כי "ילדות טובות ושקטות לא צריכות ללכת לפנימייה" . אבל למרות הקולות שעלולים היו לרפות את ידי הייתי נחושה לעזוב מתוך תחושה של אמונה פנימית עמוקה בצדקת הבחירה בכדי להציל את עצמי.

החלטה זו זימנה לי אתגרים והתפתחות  אישית, ואני אסירת תודה לאותה ילדה שמתוך אמונה בטוב שעתיד להיות בחרה לעשות "ויצא" .

נחזור לסיפור המקראי שיאו של מסע ההשתנות מופיע בפרשה הבאה-:  כאשר יעקב נאבק עם המלאך, הוא מקבל את שמו החדש, ישראל, ועימו זהות חדשה. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט) יעקב מקבל  שם שמעיד על עמידות ויכולת הישרדות – כי שרית , נלחמת. הוא מצליח להשלים את המסע שלו וליצור משפחה והמשכיות.

גם אני מסתכלת על המסע שעברתי, על הקשיים ועל ההצלחות שהיו ועדיין יש בו ומאחלת לכולנו שגם כשאנחנו בקרקע נדע לשמור על האמונה הפנימית שלנו בעצמנו יחד עם האמונה באל ולזכור שיש שמיים . 

שבת שלום 

פרשת תולדות מציגה מציאות מורכבת שלא עונה בקנה אחד עם הנורמות שהיינו מצפים. איך זה שיעקב קונה במרמה את הבכורה מעשו ואחר כך מקבל את ברכת אביו בתחבולה? וכל זה עוד בעזרת רבקה אימנו. ובכלל, מדוע איש הצייד נחשב כשלילי ויושב האוהלים כצדיק?

קריאת הפרשה מהולנד, תוך כדי התבוננות על ישראל מרחוק, מעוררת שאלות על הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ואת האחרים. אני יודע שקל יותר לראות דברים מבחוץ, אבל אולי דווקא ההתבוננות הזו יכולה להאיר משהו. חז"ל נוטים לראות את העולם בשחור-לבן: עשו הוא הרע ויעקב הוא הטוב. אבל הטקסט המקראי עצמו מורכב הרבה יותר. 

עשיו – מכבד את אביו עמוקות. "ציד בפיו" (כה, כח) לא בהכרח אומר רמאות, אלא שהביא לו ציד כדי לשמח אותו (הפשט של רש״י לאומת הדרש המפרש למרמה). ובפרשת וישלח, אחרי כל הפחד של יעקב, עשו "רץ לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (לג, ד). איש פעולה עם קשר עמוק לטבע. אבל גם אימפולסיבי: "ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד) – מזלזל במשמעות רוחנית. וכשמגלה את המרמה: "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד" (כז, לד) – כאב אמיתי וכן.

יעקב – לומד רוחני, מסור לאהבה, עקשן שלא מוותר. מבין את החשיבות של הבכורה. אבל גם מנצל רגע של חולשה: קונה את הבכורה כש"עשו עיף" (כה, כט-לד). משקר לאביו העיוור: "אנכי עשו בכורך" (כז, יט), ואפילו משתמש בשם ה' לשקר: "כי הקרה ה' אלוהיך לפני" (כז, כ). ופועל דרך מניפולציה – דרך אמו, דרך לבן, תמיד בעקיפין.

למה זה חשוב היום?

החברה הישראלית נוטה לראות דברים בשחור-לבן. כל מחנה מתאר את האחרים באור שלילי. חרדים רואים בחילונים איום על יהדות, וחילונים רואים בחרדים כפייה דתית. הימין רואה בשמאל בוגדים, והשמאל רואה בימין פשיסטים. אלה שדוגלים בהפרדת רשויות רואים באחרים סכנה לדמוקרטיה, ואלה שמעדיפים שלטון הרוב רואים באחרים עילית מנותקת. יש שרואים בשירות בצבא ערך עליון, ויש שרואים בלימוד תורה את התרומה האמיתית. יהודים וערבים אזרחי ישראל רואים זה בזה איום במקום שותפות.

כל צד מנפח את ההתנהגויות השליליות של האחר ומתעלם מהטוב שבו. המתחים האלה יוצרים מלחמה פנימית בחברה שלנו.

אבל הפרשה מלמדת אותנו שהמציאות מורכבת יותר. הרי עשו עצמו, שיעקב פחד ממנו כל כך והיה בטוח שירצה לנקום בו, בסוף רץ לחבק אותו. אם אבותינו לא היו שחור-לבן, אולי גם "האחר" בחברה שלנו לא שחור-לבן.

החרדי שלא משרת בצבא אולי תורם בדרכים אחרות. החילוני שלא שומר שבת אולי בעל חסד גדול. הימני שדוגל בריבונות אולי באמת דואג לביטחון. השמאל שדוגל בפשרות אולי באמת רוצה שלום. כל אחד נושא עמו ערכים, וגם חששות לגיטימיים.

וכמו שיעקב ועשו למדו לחבק זה את זה למרות הכל, אולי גם אנחנו יכולים ללמוד לראות את המורכבות של האחר. לא להסכים בהכרח, אבל לראות שגם בצד השני יש אנשים עם כוונות טובות, עם חששות אמיתיים, עם תרומה לעם.

וכשאנחנו לומדים לקבל מורכבות כלפי פנים, אולי נוכל גם להרחיב את זה כלפי חוץ – גם כלפי שכנינו. להבין שגם שם, המציאות לא תמיד שחור ולבן.

הפרשה מזכירה לנו שהעולם לא שחור ולבן. שצדיקים לא מושלמים ורשעים לא חד-ממדיים. ושאולי, אם נפסיק לרגע לראות רק את הרע באחר ונתחיל לחפש גם את הטוב – אפילו אצל מי שחושב אחרת – נוכל להתקדם קצת לכיוון של שלום פנימי.

אולי אז נהפוך לחברה מאוזנת יותר, שיודעת להכיל מורכבות.

בלב הפרשה מתגלה לעיניינו מהלך שידוכים בעולם העתיק, דרכו אנחנו למדים על הסדרים חברתיים וכלכליים שהיו נהוגים בעת ההיא ואולי קיימים עדיין.  מיד נגיע לזה…

הפרשה נפתחת במותה של שרה, אשת אברהם, בגיל 127, בקרית ארבע היא חברון שבארץ כנען. אברהם רוכש קרקע ושרה נקברת במערת המכפלה. מיד לאחר מכן, עבד אברהם נשלח לארם נהריים כדי למצוא אישה ליצחק בנם.

עבד אברהם מקבל הוראות מפורשות ויוצא לדרך. הפרשה חוזרת על הסיפור בוואריאציות, שלוש  פעמים:

פעם ראשונה עם קבלת המשימה: אברהם משביע את עבדו: "כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק"׃

פעם שניה, הכתוב מתאר את סיפור המעשה עצמו  "וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶ֠בֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכׇל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קׇם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר"…  

ואז שוב, העבד מתאר למשפחת הנערה הנבחרת לנישואין את המשימה שקיבל:  "וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃ אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי"׃

לסיום, העבד חוזר לבעליו עם השלמת המשימה ומספר ליצחק את כל קורותיו, כמעיין תחקיר דיווח. "וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה".

מדוע נדרש למקרא התיאור החוזר? יתכן על מנת להדגיש את כוונת אברהם לבחור לבנו אשה מקרב בני עמו או כדי לתאר את עושרו של אברהם ובכך את הכדאיות בעסקה המוצעת למשפחת הנערה המיועדת לנישואין.

לי נראה כי החזרה בתיאור מהלך הדברים, מתרחשת כדי לתת תוקף לתהליכים מורכבים, ולהזכיר לנו לשוב ולבדוק מה היתה המשימה ומה קרה באמת. תעוד אירועים משמעותיים, תחקיר בעקבותיהם ומתן דין וחשבון, הם מהלכים חשובים מאוד גם בחיים הציבוריים שלנו כיום.   עלינו לדרוש זאת.

===
כמה רומנטית יכולה להיות סצנה שכלולים בה: מדבר, מעיין, נערה טובת מראה, שיירת גמלים, כד מים והרבה זהב ותכשיטים?

שירים נכתבו, ציורים, תחריטים וצילומים תיארו את הסצינה האנושית, הרומנטית ואף האירוטית הזו. אבל הדברים אינם תמימים כמו שהם נראים במבט ראשון.

עבד אברהם מגיע לארם נהריים אל עיר נחור, רואה את בנות אנשי העיר יורדות למעיין כשהן נושאות כדים.

מה ערך הנערה שהוא רואה ורץ לגשת אליה? במה היא נמדדת? מה הקריטריונים לאשה טובה וראויה?

הנערה שצדה את עינו של העבד יפת מראה היא ובתולה. היא זריזה, יודעת את משימתה, אדיבה ונדיבה, מתנדבת להשקות גם את הגמלים ובנוסף, לא פחות חשוב: היא ממשפחה מכובדת ועשירה.

וכאן מתחיל הסחר: לאחר שהעבד בוחן את תפקודה, שהיא נותנת חסד לזר, אצה ומשקה אותו ואת גמליו, הוא גומל לה בנזם ותכשיטי זהב. אחיה של רבקה, לבן, שומע על הדבר, רץ למעיין לראות במה המדובר, מברר מי אותו השליח ומזמין אותו לביתם.

לאחר שהעבד מתאר את מקורותיו, משימתו ואת השתלשלות העניינים, האח לבן ואביו בתואל נאותים לתת את רבקה הבת ליצחק. עבד אברהם מעניק תמורה " וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ"

המפנה המפתיע, כמו פמניסטי, מגיע לאחר מכן. רבקה ככל הנראה צעירה מאוד. לבן אחיה ומילכה אימה, מתלבטים האם לשלח אותה מייד או לחכות. הם מציעים לקרוא לרבקה ולשאול אותה האם תיאות לנסוע למרחקים עם השליח.   נ"ז וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.  נ"ח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׃

מי הפמניסטי כאן? בני המשפחה או רבקה עצמה?

לא ברור לגמרי כמה חופש באמת יש כאן לנערה הצעירה להחליט על גורלה. היא קיבלה נזם וצמידים, כלי כסף, זהב ובגדים וראתה שאמה ואחיה מקבלים מגדנות… אולי חשה מחוייבת, אולי אפילו התאהבה בעבד עצמו.

בכל אופן, נראה כי הצעד הזה של משפחת בתואל בן נחור לפנות ולשאול את הנערה לרצונה, מביא לכך שגם לאחר אלפי שנים, בתרבות העברית שלנו היום, יש לאשה זכות לבחור את בעלה.

וזה חברים, לא דבר פעוט כלל, אז וגם היום.

כשאני חובש כיפה אני מראה לעולם שאני מאמין ומזכיר לעצמי שאני ירא שמיים. בפרשת השבוע מסתתרות שתי יראות שמיים שונות לחלוטין.

הפרשה נפתחת במילים "ויֵרָא אליו ה' באלוני ממרא…" מלשון ראיה. ואברהם רואה ופועל "ישא עיניו אליו ויַרְא…ויַרְא וירץ…". הכתוב מרגיל אותנו לפרש את השורש י.ר.א. כחווויה חושית של ראיה כשתים עשרה פעמים בפרשה. אך כשרה צוחקת בחוסר אמונה לבשורת המלאכים, ואז מכחישה, היא אומרת "לא צחקתי כי יָרֵאָה אני…". הסתירה הפנימית במשפט בוטה כי אנחנו יודעים ששרה צחקה וההכחשה מנוגדת להצהרה של יראת אלוהים. אדם ירא אלוהים לא היה מצהיר דבר שקר בפני מלאכי האלוהים.

אבל מה המשמעות של יִרְאה? בעברית המודרנית יראה היא פחד. האם אדם מאמין הוא אדם שמפחד מהאל? כולנו חווינו מנהיגים, מפקדים ומנהלים שהשתמשו בפחד כדי לבסס את שליטתם. אם אני מפחד מהמנהיג או מכבד אותו, בהרבה מקרים ההתנהגות שלי מול המנהיג דומה, לפחות לפי הסממנים החיצוניים. במקרה של סדום ועמורה, יש בסיס טוב לחשש. הערים נחרבו ותושביהן מתו כי "רבה וחטאתם כי כבדה מאד". אבל מלבד הפחד, הפרשה מעמיקה בהצגת שני סוגים של אמונה: אמונה שמבוססת על תועלת ויראת אלוהים שאינה תלויה בדבר.

במקרא, אדם ירא-אלוהים הוא אדם מאמין. פרשת וירא מציגה לנו שני סוגי אמונה (יראת-אל). כשאברהם מגיע לגרר הוא מציג את לא מציג את שרה כאישתו, אלא כאחותו. אברהם מסביר לאבימלך ,מלך גרר, כי "אין יראת אלוהים במקום הזה". לפי ההסבר לאבימלך, יראת אלוהים היא שיטה חברתית שמאפשרת שליטה, מניעת סבל ומאמץ משותף לטובת הכלל. הפחד מאלוהים הוא אמצעי אנושי לביסוס השלטון, תיקון עולם ושיפור גורלו של האדם. במקרה הקיצון, אלוהים נחוץ כדי ליצר פחד ויראה, חשש מעונש לטובת הסדר החברתי.

להבדיל, אחרי שאברהם עמד במבחן העקידה אנו קוראים ש "עתה ידעתי כי יְרֵא אלוהים אתה". זו אמונה אחרת כי באמונה כזו, אין שום תועלת לאדם, לא כפרט ולא כחברה. יותר מזה, האמונה מפירה הבטחות (ארבה זרעך), שוברת מוסכמות חברתיות (קורבן אדם), ומנוגדת לטבע האדם (אהבת ילדנו). אברהם כאב לבנו, כבן-זוג, כחלק מחברה אנושית נכשל לחלוטין במבחן העקידה, וכך עמד במבחן האמונה ויראת אלוהים. ראינו לפני מספר פסוקים את יכולתו של אברהם להתווכח עם אלוהים, לענות לו, להתמקח איתו על מספר הצדיקים הדרושים כדי להציל את סדום ועמורה (הוא הוריד את אלוהים במחיר מחמישים לעשרה). אבל במבחן העקידה ההתמסרות של אברהם מעידה על אמונה שאינה מבוססת על פחד ואין בה תועלת לאדם או לחברה.

כיהודי אני חובש כיפה (ירמולקע, ירא-מלכות ביידיש), כסימן חיצוני ליראת שמים ותזכורת לעצמי. אני נע במנעד שבין יראת אלימלך ליראת אברהם. אני מתנגד בכל נימי נפשי לשימוש של הממסד הדתי באמונה ויראת האל לניצול חברתי אבל רוצה להתפלל בצוותא עם בני עמי. אני שואף להגיע לאמונה טהורה כמו של אברהם, אבל שמח שלעולם לא אצליח. בעיני, אמונה כזו היא מקום מאוד בודד ("הנני") וחסר מוסר. במתח שבין אמונה מבוססת פחד ואמונה טהורה אני חי. כמו שאמר עם חצי חיוך סבי ז"ל, דוויד שטוקפיש, "לא קל להיות יהודי".