פרשת צו

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת צו

בין אש התמיד לנר התמיד

 
מאת ריבי דרור
 

ספר ויקרא שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר מכונה גם "תורת הכוהנים". הספר עוסק בעבודת המשכן: בפעולות, במשימות ובתפקידים של הכוהנים, וגם בנושא הקדושה ובתפקידו של עם ישראל כעם קדוש.


בפרשת ויקרא בשבוע שעבר קראנו על סוגי הקורבנות שהאדם הפרטי יכול להביא; ואילו בפרשת צו אנו פוגשים את החוקים המכוונים אל עבודת הכוהנים במשכן ואל מה שהם עושים מדי יום. הבוקר במשכן נפתח עם ניקוי המזבח מכל השאריות של הקורבנות שנשרפו עליו בלילה. כהן אחד נבחר להרים את "תרומת הדשן", מעט מן השאריות השרופות — ולהניח אותן למרגלות המזבח, בצד מזרח, הפונה אל השמש העולה. לאחר מכן מנקים הכוהנים את שאר הדשן ומוציאים אותו אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור.


כבר בפעולה הראשונה של היום מתגלה תנועה כפולה: יש דשן שמרימים — ויש דשן שמוציאים. יש מן העבר שאנו בוחרים להניח קרוב, למזכרת ולתזכורת, ויש מן העבר שעלינו לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה. תרומת הדשן והוצאת הדשן מצביעות על מתח פנימי: כל יום הוא חלק משרשרת של ימים, של מסורת, של דורות; ובו בזמן הוא גם יום חדש, המבקש להיפתח "על נקי", עם כוחות ורצון מחודשים.


לאחר שהדשן טופל, נערכים העצים על המזבח, ומודלקת האש לקראת קורבן עולת השחר. על המזבח בוערת אש תמיד:


“אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ — לֹא תִכְבֶּה”. (ויקרא ו', ו') ביום חנוכת המשכן ירדה אש מן השמים ואחזה במזבח לעיני העם. מאותו רגע, האש שעל המזבח היא המשך של אותה התגלות, אך האחריות עליה עוברת אל האדם. כי גם אש שמקורה עליון זקוקה לידיים שיטפלו בה, שיזינו אותה, שישמרו שלא תכבה. לכן, תמיד בפינת המזבח נמצאות גחלים לוחשות — אש שצריכה לדלוק כל הזמן.


אש התמיד היא אש של פעולה. היא מבשלת, משנה, מכלה את החומר.  היא שייכת לעשייה היומיומית, לעבודה הפיזית, החזרתית: זו שעלולה לעיתים להפוך להרגל אוטומטי.
דווקא משום כך, הדלקת האש על המזבח מדי יום דורשת מן הכהן לשוב ולהיות נוכח בתוך מעשיו — לא רק לבצע, אלא גם לשים לב למה שמתרחש בהם. כאשר פעולה נעשית מתוך הרגל, מבלי לשים לב, היא אינה רק פועלת, היא גם מצטברת.


כל אש מותירה אחריה שארית; כל פעולה משאירה דשן. הדשן הזה אינו רק פסולת. תרומת הדשן מלמדת שיש מן העבר שראוי להרים ולהניח קרוב, כתזכורת. הוצאת הדשן מזכירה שלא הכול נועד להישמר; יש גם מה לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה.


כדי להבחין ביניהם — נדרש אור.
אל מול אש התמיד אנו נזכרים בנר התמיד, המתואר בפרשת תצוה בספר שמות.
"וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד" (שמות כ"ז, כ). כחלק מהכנת המשכן העם מצווה להביא שמן זית זך כדי "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". נר התמיד דולק בתוך אוהל מועד, פנימה. הוא הנר המערבי ביותר שבין קני המנורה. על הכהנים להקפיד שלא יכבה אף פעם, ומהנר הזה מדליקים מדי ערב את שאר נרות המנורה. מהו הקשר בין אש התמיד ונר התמיד? מדוע צריך ששניהם יבערו תמיד?


אש התמיד פועלת בעולם ומשנה אותו. היא יוצרת תהליך — אך גם משאירה אחריה שארית.
הדשן מזכיר לנו שהחיים אינם רק מה שאנו עושים, אלא גם מה שנשאר איתנו מן המעשים הללו.
ונר התמיד — האור הדולק בפנים — מאפשר לנו לשוב אל מה שנשאר, לראות בו משמעות, ולהמשיך גם כשהדרך אינה ברורה לגמרי.
אורו של נר התמיד הוא אור שאינו מכלה, אלא מלווה.

 

בימים שבהם המציאות עצמה בוערת, והשגרה מתפרקת שוב ושוב, נדמה שהאש נוכחת בכל מקום מסביבנו. אנו זקוקים לאור שיאיר את הבחירה: מה מן הימים האלה יישאר איתנו, ואיך נישא את מה שנשאר. אותו האור גם יוכל לאפשר לנו לראות את הטוב שבאדם, את מה שעדין מתפקד וטוב במציאות שלנו ואת האור של האמונה. חשוב לדעת שאם נר התמיד כבה, מדליקים אותו מחדש אך ורק מאש התמיד.


אולי אנו יכולים ללמוד מכך שגם האור העדין זקוק לעיתים לניצוץ שמגיע מן המעשה, מן העולם, מן המפגש עם אחרים. "אנחנו איתכם, אתם לא לבד" – איננה רק סיסמא שצעקנו לאמהות החטופים אלא היא ממשיכה להיאמר ולהיזעק בהפגנות אחרות שבהן הציבור מבקש לתמוך ולתת כוחות למיעוט למי שקולם אינו נשמע מספיק.


יהי רצון שנדע לשמור על האש: לפעול, להשתתף, להיות חלק, ושנדע לטפח גם את הנר: להאיר, לראות, להבחין ושנדע, בכל יום מחדש, מה להרים מן הדשן, ומה לשחרר ושיהיו לנו כוחות לכל זה.


שבת שלום

תמונה של ריבי דרור

ריבי דרור

ריבי היא רבה בקהילת בית תפילה ישראלי, מתגוררת בפרדס חנה ואם לשתי בנות .

ויקרא

מילים לשבת- בלוג קהילתי לפרשת השבוע

ספר ויקרא

מילים לשבת

"הפוך בה והפוך בה דכולי בה" נאמר על התורה: למד את התורה מכל הצדדים כי בכל פעם יכול להתגלות פן ופרשנות אחרת וחדשה לתורה. השנה אנו מתחדשים בפינה חדשה בניוזלטר: "מילים לשבת" - בכל שבוע נפרסם בניוזלטר ובאתר של בית תפילה דבר תורה – כמה מילים על פרשת השבוע מאת אחד מחברי וחברות הקהילה וצוות בית תפילה. וכשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם – נחכה לקרוא את הפרשנות האישית וללמוד מה מעלה בהם המפגש עם הפרשה.

פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

על ההבחנה בין הקרבה מקרבת להקרבה לא מוסרית מאת: רני יגר

פרשת צו

פרשת צו

הרבה ריבי דרור על פרשת צו: אור שאינו מכלה: להתחיל מחדש בתוך מציאות בוערת

שבת חוה"מ פסח

שבת חוה"מ פסח

על הקשר שבין פסח לשיר השירים – הרב אסטבן גוטפריד

פרשת שמיני

פרשת שמיני

פרשת שמיני: בין אחריות לאשמה – מנהיגות בשעת משבר. מאת רונן קלר

פרשת תזריע מצורע

פרשת תזריע מצורע

ד"ר אסתי דורון על פרשת תזריע מצורע: הדרך לקרבה עוברת לפעמים דרך מרחק, עצירה ותהליך של חזרה.

פרשת אחרי מות- קדושים

פרשת אחרי מות- קדושים

"ולא תקיא הארץ אתכם"
יעקב קסטל על פרשת אחרי מות- קדושים

פרשת אמור

פרשת אמור

פרשת אמור – להביא את הקדושה אל תוך מציאות חיינו.

פרשת בהר- בחוקותי

פרשת בהר- בחוקותי

וחי אחיך עמך" – על בריאות נפשית בפרשת"
הרב קובי וייס על פרשת בהר- בחוקתי

פרשת ויקרא

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת ויקרא

ויקרא- מחשבות על קרבן

 
מאת רני יגר
 

וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃
ויקרא א, א-ב

 

בתור רב שמכין ילדים וילדות לבר מצווה ספר ויקרא מציב אתגר עצום לכתיבת דרשה. הסיבה פשוטה– מהפרשה הראשונה ולאורך הספר כולו, מוקדשים פרקים שלמים לעניני הקרבנות – מן הנושאים הקשים ביותר להתמודדות ליהודי בן זמננו ופרקטיקה יהודית שאינה מקוימת כבר כמעט אלפיים שנה מאז חורבן המקדש.


את השאלה מה עושים מול פרשות שלמות שנקראות ואין להן (ואולי טוב שאין להן..) אחיזה במציאות – נניח לעיון אחר. אך אם הקרבת קורבנות פולחנית אינה חלק מחיינו – המילה "קרבן", על שלל מובניה נוכחת ועוד איך!


פרופ' משה הלברטל, המוכר לרבים מאתנו ושזכיתי ללמוד אצלו, הקדיש ספר שלם (באנגלית) למושג הקורבן. במספר ראיונות שהתקיימו סביב יציאת הספר לאור הציג הלברטל את מה שעלה ממחקרו לגבי ה"ביוגרפיה" של המילה: "המשמעות הראשונה של המילה 'קרבן' היא המשמעות המקראית, והיא – 'קרבן', במובן של 'להביא'", המקבילה שלו היא המנחה. כמו שאת הקרבן מקרבים, את המנחה מניחים. הקרבן הוא מתן, אך הוא מתן שהמעבר שלו מיד הנותן ליד המקבל אינו מובטח. לכן אתה רק מקרב, כי אתה לא יודע אם הקרבן יתקבל או לא.


המובן השני הוא קרבן במובן של victim – קרבן אונס, קרבן רצח. זו שאלה מעניינת מה מקשר בין שני המובנים האלה. אני חושב שזה קשור בעובדה שהקרבן המקראי הוא קרבן שיש בו חפות. הבהמה חייבת להיות חפה, תמימה, כדי שאפשר יהיה להקריב אותה. גם הקרבן העברי המודרני הוא חף מפשע. אך זוהי משמעות מאוד מאוחרת, שמתחילה להופיע רק בתחילת המאה ה-20; כשיהודים נטבחו בפוגרומים בימי הביניים, לא קראו להם 'קרבנות'…


המובן השלישי, שגם הוא מאוד מאוחר בעברית, הוא המובן של 'להקריב למען': 'הקרבתי למען ילדיי', למשל, או 'הקרבתי את חיי למען מטרה מסוימת'". בראיונות עמו מזהיר הלברטל שבזמן שלנו – בתוך מושג הקרבן טמון גם מנגנון מסוכן של היפוך זיקה כלומר, מצב שבו לא הערך הוא שמצדיק את הקורבן, אלא הקורבן הוא שמקדש את הערך; במקום להקריב למען דבר מה קדוש, עצם ההקרבה הופכת את המטרה לקדושה וחסינה מפני ביקורת.


תהליך זה עלול לייצר "רישיון" לאלימות, שבו התוקפן תופס את עצמו כקורבן ובכך משחרר את עצמו מכבלי המצפון. בפרספקטיבה זו, אפילו עקדת יצחק יכולה להיתפס לא רק כסיפור של אמונה, אלא כרגע שבו הקורבן של המצפון הופך את המקריב עצמו לשבוי בתוך מעגל הכוח והתוקפנות של אמונתו.


אני חושב שהניתוח של הלברטל מאיר עיניים: זיהוי שלוש השכבות של מושג ה"קורבן" – המעשה הפולחני, הנפגע החף מפשע, וההקרבה האלטרואיסטית – מאפשר לנו לבחון מחדש את הטקסים והערכים המכוננים את חיינו. המעבר מ"להקריב ל…" אל "להקריב את…" הוא הצומת שבו נקבע האם הקורבן הוא דרך לקירוב וחיבור, או שמא הוא כלי להצדקת כוחניות ואלימות.
הבנה זו חיונית במיוחד עבורנו היום, כשאנו מבקשים לכונן זהות יהודית וישראלית שאינה שוקעת לתוך תודעת קורבנות מאפשרת-כל, אלא כזו השואפת לפעולה שיש בה אחריות ומוסר. הנה כך החזירה אותנו השפה עברית והפרשה למושג שלא רק שאינו סגור בעבר הרחוק אלא ההיפך: המושג שבלב הפרשה מעמיד מולנו בצורה בהירה את חדות הבחירה הניצבת בפנינו ואת גודל האתגר בעיצוב הווית החיים שלנו. יתכן שזוהי הקריאה הגדולה של "ויקרא".


שבת שלום

תמונה של רני יגר

רני יגר

הרב ד"ר רני יגר, מייסד עמית ורב שותף בבית תפילה ישראלי, מנהל את מרכז הטקסים ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. אב לארבעה וסבא טרי לנכד.

פרשת ויקהל-פיקודי

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת ויקהל-פקודי

אוהל מועד כשלמות השלום

 
מאת רבקה בקלש
 

פרשת 'ויקהל' מתחילה במילים:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (שמות לה 1), ובהמשך שוב נאמר "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור" (לה 4).
המילה כל מככבת בפרשה, ללמדנו שכל עדת בני ישראל, גברים ונשים, לוקחים חלק בבניית המשכן, כולם משתתפים בתרומה, כולם עושים במלאכה.


דברי אלה נכתבים בצהרי חג הפורים. אמש קראנו את מגילת אסתר, שגם בה מבקשת אסתר
ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן".

מצוות ההקהל והכינוס, תוך הדגשת הכל בשני המקרים, באירועים של חנוכת המשכן ובעתות צרה ומצוקה, מורים לנו על חובת האחדות והלכידות ועל הסכנה שבפירוד ובפיצול. "ויאמר המן למלך אחשוורוש, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". המן האגגי, מזרע עמלק, מציין את הפירוד כאות לכך שיוכל לגבור על מרדכי ועמו.


גם בתיאור המשכן, אוהל מועד, לאחר התיאור המפורט של כל מגוון החומרים והמוני החלקים והכלים על תיאורם ומידותיהם, חוזר הכתוב ומציין פעמיים את הלכידות והשלמות של כל חלקי
.( המשכן. "לחבר את האוהל להיות אחד" (לו 19 ). "ויהי המשכן אחד" (לו 13).


כלי המשכן עומדים בסימן איחוד הניגודים לאחד המאוחד:
ציווי מיוחד ניתן לגבי מנורת המשכן, "מקשה עשה את המנורה" (לז 17 ) "שלושה קני מנורה מצדה האחד, ושלושה קני מנורה מצדה השני" (לז 18). "ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה היו" (לז 17). "כולה מקשה אחת זהב טהור" (לז 22).


איחוד הניגודים מוצא את ביטויו גם בבגדי הכהונה, בעיקר באבנט ובאפוד. כללם שעטנז, שילוב של צמר ופשתן, בהיתר מיוחד מהתורה, בזמן עבודת המקדש.

איחוד הניגודים מאפיין גם את החושן. שתים עשרה אבנים, כל אבן וייחודה "והאבנים על שמות בני ישראל הנה, שתים עשרה על-שמותם, פיתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט" (לט 14). כל שתים עשרה האבנים המסמלות את שנים עשר השבטים, מאוחדות על גבי ריבוע החושן.
המשמעות הסמלית של איחוד הניגודים בחושן ובמטות, קני המנורה, בהקשר הלאומי, הנו ביטוי לאחדות עם ישראל על ריבוי פניו וגווניו.


"זהו עיקר שלמות השלום
להשתדל שיהיה שלום
בין שני הפכים". 
ר' נחמן מברסלב
קיצור ליקוטי מוהר"ן, פ' אות א'.


פרשת "ויקהל" פותחת בציווי הראשון, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (לה 2). לאחר ציווי ראשון זה, מעבר וחזרה למלאכת בנית המשכן, מעין הקבלה בין ששת ימי הבריאה האלוהית את היקום, ששת ימי עשיית מלאכה, ומלאכת בנית המשכן.

 

המילים "ויכל" ו"מלאכה" מופיעות עם סיום תהליך הבריאה האלוהית את העולם, "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב2), ועם סיום מלאכת המשכן, "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ 33 ). שתי המלאכות מסתיימות בברכה, "ויברך אותם אלוהים" (בראשית א 28 ), "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב 3). בפרשת 'הקהל', עם סיום בנית המשכן, "וירא .( משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (לט 43)
על פי חז"ל הברכה כללה תפילה מיוחדת שתשרה שכינה במעשה ידיהם ושהמשכן יהיה יציב וקבוע.

 

הפיזיקאי המכונן, אייזיק ניוטון, ראה בבית המקדש דגם פיזי מדויק של היקום ומערכת השמש  ההליוצנטרית. לתפישתו, מבנה בית המקדש מכיל את מידות היקום ונבנה בהשראה אלוהית.
חלקי המקדש מצפינים חוכמה קדומה לגבי מבנה הקוסמוס. מזבח העולה במרכז מייצג את השמש, והמקדש כולו משקף סדר אלוהי והרמוניה פיזיקלית, מה שניוטון כינה 'התכנית האלוהית'.
תפישה זו ישימה גם לגבי מבנה המשכן וכליו שניבנו ע"פ הנחיות 'התכנית האלוהית', "כאשר הראה אותך בהר" (שמות כז 8), הוראה אלוהית למשה רבנו לבנות את המשכן וכליו בדיוק לפי התבנית שהוצגה לו בהר סיני.

 

ההפטרה של פרשת 'הקהל' עוסקת בבניית כלי בית המקדש בהקבלה לבנית המשכן בפרשה. היא מתארת בהרחבה את בנית עמודי המקדש, עד "ותיתם מלאכת העמודים" (מלאכים א, ז 22). אלה עמודי 'יכין', העמוד הימני, ו'בועז', העמוד השמאלי. עמודי 'יכין' ו'בועז' הם 'עמודי היסוד' (pillars) של המקדש ושל קיום העם היהודי.

 

והיה אם נשכיל,
כל העם,
לכונן (מלשון יכין) את האחדות,
"ה' עוז (מלשון בו-עז) לעמו יתן,
ה' יברך את עמו
בשלום".
(תהילים כט 11)

תמונה של רבקה בקלש

רבקה בקלש

"העזר כנגד" לראובן "העזר כנגדי", אמא לשלושה וסבתא שמחה ומשמחת לשבעה. דוקטור לאמנות אינטרטקסטואלית ותרבות חזותית.

פרשת כי תישא

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת כי תישא

מה קורה כשהמנהיג נעלם?

 
מאת מאיר צהר
 

פרשת "כי תשא" היא אחת הדרמטיות בתורה, והיא נעה בין התעלות רוחנית לשפל של חטא העגל. סדר האירועים איננו כרונולוגי (המפקד מתרחש רק שנה אח"כ בספר במדבר).

הפרשה נפתחת במפקד, המתבצע באמצעות תרומה אחידה של מחצית השקל אשר תשמש להקמת המשכן. לאחר מכן מפורטים חלק מכלי המשכן וממונים אומנים לביצוע העבודה. פירוט נוסף על מצוות השבת משלים את פתיחת הפרשה (כאשר הצמדת מצוות השבת לבניית המשכן משמשת את הפרשנות המסורתית לגיבוש רשימת ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת). 

עיקר הפרשה עוסק ב"חטא העגל" – החטא הקדמון של התרבות הישראלית/יהודית מזה אלפי שנים. משה מתעכב על ההר 40 יום. העם, בלחץ וחרדה, דורש מאהרון אל חלופי. אהרון יוצר את עגל הזהב. אלוהים מודיע למשה על החטא ורוצה להשמיד את העם.משה מתפלל על העם, אך כאשר הוא יורד ורואה את הריקודים סביב העגל, הוא שובר את לוחות הברית. משה מעניש את החוטאים בעזרת בני לוי שעוברים במחנה והורגים 3000 איש.  לאחר מכן, משה עולה שוב להר כדי לבקש מחילה. הוא מבקש מאלוהים "הראני נא את כבודך". בתגובה, אלוהים מגלה לו את י"ג מידות הרחמים , נוסח התפילה המרכזי לבקשת סליחה עד היום.

 

משה פוסל לוחות אבנים חדשים. לאחר 40 יום נוספים, הוא יורד עם הלוחות השניים. בשל הקרבה העצומה לאלוהים, פניו של משה קורנים באור חזק כל כך, שהוא נאלץ לשים מסווה על פניו כשהוא מדבר עם העם (פסלי משה עם קרניים ברחבי אירופה מקורם בתרגום לקוי). 

 

מ-נעשה ונשמע  ל- חטא העגל

הקשר בין "נעשה ונשמע" לבין חטא העגל נראה במבט ראשון כסתירה מוחלטת. איך עם שהגיע למעמד רוחני של ביטול עצמי ("נעשה" לפני "נשמע"), מתרסק תוך ארבעים יום לעבודה זרה של עגל זהב? עם זאת, כשמסתכלים על השתלשלות הפסיכולוגית של האירוע, ניתן לראות בחטא העגל המשך ישיר של הקיצוניות שב-"נעשה ונשמע", וביטוי קדום ל- FOMO , החרדה מהחמצה.

"נעשה ונשמע" –  אקסטזה רוחנית ללא הכנה

הצעקה ההמונית "נעשה ונשמע" מבטאת מצב של אקסטזה. בני ישראל ויתרו על ההבנה השכלית והחשיבה הביקורתית  ("נשמע") לטובת מחויבות טוטאלית ("נעשה"). זהו רגע של "היי" רוחני שבו הגבולות בין האדם לאמונותיו מיטשטשים, והאדם מאבד שליטה.

 

האתגר:  רגעי שיא חולפים במהרה. ברגע שמשה עלה להר והערפל השתלט, העם נותר בוואקום אמוני. בלי ה"נשמע" – כלומר, בלי הבנה עמוקה, חשיבה ביקורתית, תהליך הדרגתי וכלים להכיל את החוויה הרוחנית ביומיום – התלהבות הופכת באחת לחרדה. כשמשה "בושש" לרדת, הריקנות הפכה לפחד והעם מחפש שמיכת בטחון.

 

חטא העגל כ- FOMO   קולקטיבי

FOMO היא חרדה שמא משהו חשוב קורה ואנחנו לא חלק ממנו, או שמקור הביטחון/ האושר שלנו נעלם ואנחנו נותרנו מאחור. העם לאחר 40 ימים מפתח "סרט" של חרדות ופחדים:

הפחד מאובדן המנהיג: "כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו". העם מפחד שהקשר שלהם עם האלוהים נותק והם "מפספסים" את ההזדמנות להמשיך את החוויה של סיני.

הצורך ב"כאן ועכשיו":  ה-FOMO דורש פתרונות מהירים. העגל לא היה ניסיון למרוד באלוהים, אלא ניסיון לעגן אותו בחומר. העם זקוק ל- "אלוהים שילך לפנינו" – אלוהים שרואים בעיניים, זמין ומיידי, שלא דורש המתנה בערפל.

הלחץ החברתי: כמו ברשתות חברתיות, החרדה בחטא העגל מזינה את עצמה. "ויקהל העם על אהרון" – זוהי תנועה הנובעת מלחץ חברתי ומחרדה המונית שמא "כולם יודעים משהו שאני לא יודע" על היעלמותו של משה.

 

התמודדות עם ה- FOMO – בניית "מקום בטוח" לחרדה

 

חטא העגל מלמד אותנו שאי אפשר לחיות רק ב"נעשה ונשמע", על רגעי שיא ואמונה עיוורת בלי לבנות כלים יומיומיים. העגל הוא "קיצור דרך" להשגת תחושת "האלוהות" מבלי לעבור את העבודה, ההמתנה וחוסר הודאות. המשכן הוא תיקון – בניגוד לעגל שנוצר ברגע של התפרצות וחרדה, המשכן נבנה בפירוט, בעבודה סיזיפית ובתכנון. הוא מלמד שהדרך להתמודדות עם FOMO  רוחני היא לא על ידי רדיפת סיפוקים מיידים, אלא על ידי יצירת שגרה של עבודה קדושה.

 

הלוחות השניים אשר משה מפסל מחזקים את מוטיב העבודה הסיזיפית אל מול האקסטזה הדתית רוחנית. ההבדל המהותי ביותר בין הלוחות הוא המקור שלהם. הלוחות הראשונים היו "מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא".  הם מייצגים מתנה משמים, חוויה טוטאלית שלא דורשת מאמץ אנושי – כמו ה"נעשה ונשמע" הראשוני. לעומת זאת, בלוחות השניים מצווה אלוהים על משה" פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" . כאן משה הוא זה שצריך לחצוב את האבן, ואלוהים "רק" כותב עליהם. 

 

הלוחות הראשונים היו כמו "סטורי" מושלם, הכל נראה מדהים וחסר מאמץ –  "נעשה ונשמע". הלוחות השניים מהווים תיקון –  הם מלמדים שקדושה דורשת עבודה קשה ומעורבות אמיתית. לא ניתן להסתמך רק על אקסטזה משמים, צריך לחצוב את הכלים בעצמנו כדי לא להתפרק בכל רגע של חרדה וקושי.

 

במדרש שמות רבה מסופר שמשה הצטער על שבירת הלוחות הראשונים, אך הקדוש ברוך הוא מנחם אותו באומרו –  "אל תצטער על הראשונים, שלא היו בהם אלא עשרת הדברות בלבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיש בהם הלכות, מדרש ואגדות".  גם כאן המדרש מלמד שדווקא השבירה והתיקון הולידו עומק חדש – את התורה שבעל פה. FOMO מחפש את התשובה והמהירה, אבל הלוחות השניים מייצגים דרך הארוכה, הפרשנית והעשירה יותר, שמתפתחת יחד עם האדם. 

 

הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) מציינת שבתוך ארון הברית, הונחו גם הלוחות השלמים וגם "שברי לוחות "אשר שיבר משה. מכאן ניתן ללמוד שתיקון עמוק איננו מתעלם ממצבי שבר. התיקון איננו התעלמות מכישלון, אלא מתן מקום גם לשברים. השברים מזכירים לנו שגם לכישלונות (כמו בחטא העגל), יש ערך. הכישלון הוא חלק מהסיפור. הניסיון להיות "מושלם" (כמו בלוחות הראשונים) הוא זה שמחולל את החרדות והוא שמוביל לשבר.  הקבלה של השברים מאפשרת התמודדות והתפתחות. 

סיכום

חטא העגל הוא סיפור של עם שעלה מהר מדי וגבוה מדי ב"נעשה ונשמע", ולא היו מסוגל להתמודד כשהמנהיג נעלם. הפחד להישאר לבד בערפל בלי אלוהים מוחשי, דחף אותם ליצור תחליף נוצץ בדמות עגל הזהב. וכך גם אנו כיום חייבים לזכור שדווקא ברגעים של חוסר ודאות, משבר וקושי כשהתחושה היא שאנחנו "מפספסים" או נותרים מאחור, החוכמה היא לא לרוץ אחרי "עגלי זהב" נוצצים ומהירים, אלא לבנות בסבלנות לגבש כוחות פנימיים שיישאו אותנו גם כשהערפל מכסה את ההר.

תמונה של מאיר צהר

מאיר צהר

מאיר צהר - סטודנט נצחי .. החצי השני של ורד, אבא לשלושה מבוגרים וסבא לארבעה נכדים מדהימים ופולימאת ..