חודש: שנת הכספים

א. הבעיה: שגרת הטירוף של המדבר
פרשת בהעלותך מציגה לנו את אחד התיאורים המרתקים – והמתישים ביותר פסיכולוגית – של חיי בני ישראל במדבר סיני. התורה מתארת באריכות יוצאת דופן כיצד המחנה כולו התנהל על פי תנועתו של ענן הכבוד:
"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים [שנה]…״ (במדבר ט׳, י״ז-כ״ב)

תנסו לרגע לדמיין את הסיטואציה הזו ברמה האנושית והיומיומית. משפחות שלמות, קשישים, ילדים, אוהלים, חיות ורכוש. אתה מגיע לתחנה, פורק את הציוד, מקים את האוהל, מארגן את הילדים לישון. בבוקר אתה קם, הענן עולה – וצריך לקפל הכל ולצאת שוב לדרך. ומנגד, לפעמים אתה חונה במקום צחיח, משעמם ולא נוח, ותקוע שם שנה שלמה בלי לדעת מתי תזוז.
אין לוח זמנים. אין תוכנית חומש. אין שום יכולת לתכנן את מחר. התורה מציגה לנו כאן מציאות של אי-ודאות קיצונית, מורטת עצבים וכמעט בלתי אפשרית לשליטה.

ב. המבט מרחוק: חוסר אונים ישראלי ומודעות יפנית
אני כותב את המילים הללו מיפן, שבה אני נמצא בחודשים האחרונים. להתבונן מכאן על ישראל מעורר מחשבות עמוקות על המושג הזה, אי-ודאות.
המציאות הישראלית כיום מרגישה בדיוק כמו המדבר של פרשת בהעלותך. החברה הישראלית חיה בתוך ענן סמיך של אי-ודאות ענקית ומתישה: האם תפתח שוב מלחמה בצפון? מה יקרה עם איראן? מתי יהיו בחירות? התחושה הקולקטיבית בארץ היא שאיבדנו את היכולת לתכנן אפילו שבוע קדימה. חוסר הוודאות הזה מייצר חרדה קבועה, תסכול עמוק ותחושה של חוסר אונים.
אבל כאן ביפן, בלב תרבות של מעל מאה מיליון איש, הרחוקה לחלוטין מהמסורת היהודית, פגשתי תפיסת עולם שונה לגמרי.
במסורת היפנית, המושגית והתרבותית, קיים מושג יסוד בודהיסטי שנקרא "אניצ'ה" (Anicca) – חוק הארעיות. לפיו, המצב הטבעי של העולם הוא שהכל זורם, משתנה וזמני. שום דבר אינו קבוע: לא המצב הפוליטי, לא הבריאות, ולא מזג האוויר. היפנים פיתחו פילוסופיה שלמה שנקראת מוֹנוֹ נוֹ אַוָואָרֶה
(物の哀れ), שפירושה המודעות והרגישות לארעיות של הקיום
בעוד שאנחנו, במערב ובישראל, תופסים את חוסר הקביעות כאסון וכאיום שיש להילחם בו, התרבות היפנית מוצאת בו דווקא יופי ושלום פנימי. הדוגמה המוכרת ביותר היא פריחת הדובדבן (הסאקורה) – היא יפהפייה ונחגגת בהתרגשות עצומה דווקא בגלל שהיא נמשכת שבוע-שבועיים ואז נושרת. היפנים לא מנסים לעצור את הענן או את הזמן; הם מתרגלים את קבלת הרגע הנוכחי, את ה"כאן ועכשיו".

ג. הפתרון: מה קרה בקברות התאווה?
וכאן אנחנו חוזרים לפרשה שלנו, ומגלים שהתורה והחוכמה היפנית נפגשות באותו המקום בדיוק.
מיד לאחר תיאור המסע בעקבות הענן, העם במדבר נשבר. הנטל הפסיכולוגי של אי-הוודאות מכריע אותם. הם הופכים ל"מתאוננים", ובוכים בקברות התאווה: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נֶפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
מבחינה פסיכולוגית, העם חוטא בבריחה. כשהם לא מסוגלים לשאת את חוסר הוודאות של המדבר, הם בורחים לנוסטלגיה מזויפת לעבר – למצרים. אמנם שם הם היו עבדים מוכים, אבל לפחות הכל היה קבוע וידוע מראש. הם מואסים במן.
מהו המן? המן הוא האוכל האולטימטיבי של ה"כאן ועכשיו". הוא יורד מדי יום ביומו, אי אפשר לאגור אותו למחר (כי הוא יֵרָקֵב), והוא דורש מהאדם לסמוך על ההווה. העם שנא את המן כי המן כפה עליהם לחיות ברגע הזה, בלי ערבויות קיומיות לעתיד.
הפתרון שהפרשה מציעה לנו – ושמתכתב בצורה מופלאה עם הזן היפני – הוא ההבנה שהקדושה איננה שוכנת ביציבות ובביטחון המוחלט, אלא דווקא ביכולת לשחרר שליטה ולשהות בתוך הרגע הנוכחי. עמוד הענן לא נועד להלחיץ את העם, אלא לאמן אותם. המדבר הוא בית ספר קשוח לקבלת הארעיות. אלוהים אומר להם, וגם לנו: אתם לא יכולים לשלוט בענן, אתם לא יכולים לדעת מתי תסעו ומתי תחזרו. הדבר היחיד שאתם יכולים לשלוט בו הוא איך אתם מתנהגים ברגע זה, בתוך האוהל שלכם, עם האנשים שלצדכם.

ד. סיום: למצוא שקט בתוך הענן
המציאות הישראלית המורכבת והכואבת לא תשתנה מחר בבוקר. האיומים והטלטלות הפוליטיות והביטחוניות ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב.
אבל אולי, התרגולת הזו של עמוד הענן, בשילוב עם מעט מהשקט והצניעות של החוכמה היפנית, יכולים להציע לנו הקלה מעטה.
במקום לכלות את כוחותינו בחרדה קיומית על עתיד שאינו בשליטתנו, או בנוסטלגיה לעבר שכבר איננו, אנחנו יכולים לבחור להתמקד במן של היום. בהווה. ביכולת שלנו לבנות קהילות תומכות ורגישות, כמו בבית תפילה ישראלי; ביכולת לפגוש את האחר, לשבת סביב שולחן שבת, להקשיב, ולמצוא רגעים של שלום, שפיות וקדושה בתוך הארעיות של המסע.
המציאות החיצונית אולי לא תשתנה מיד, אבל מי יודע – השהות המלאה והיציבה שלנו בתוך ה"עכשיו" יכולה, בסופו של דבר, להשפיע על המחר בצורה מופלאה. שבת שלום

פרשת נשא, השנייה בפרשיות ספר במדבר, ממשיכה את ההכנות לטקס חנוכת המשכן.
בתחילתה נמנים בני שבט לוי, שנבחרו לשאת את המשכן ממקום למקום אשר מספרם הנמוך מאוד ביחס ליתר השבטים מעורר קשיים בפני עצמו, וגם ביחס למספר הבכורות (22273 ) שבני לוי מחליפים (מתוך למעלה מ- 600000 בני ישראל, רק אחד מ-27 ואף יותר נמנה כבכור).
הפרשה מסיימת בחנוכת המזבח וקורבנות נשיאי השבטים וחוזרת 12 פעמים בדיוק מושלם על רשימת מתנות שהביא כל נשיא (אולי ע"מ להראות שגודלו של השבט איננו קובע, או לחילופין שאיש מהם לא היה מוכן ששמו ייגרע מרשימת המתנות).
באמצעה שלוש פרשיות אקלקטיות בענייני קדושה וטומאה (הציווי להרחיק מצורעים וטמאים אחרים מהמחנה, כללי הנזירות, והמוזרה מכולן "פרשת סוטה" העוסקת בטקס מאגי לאיתור נשים הנחשדות בניאוף).
תהליך הבדיקה של אשה סוטה מתייחס לאשה שהתרו בה שתפסיק להתייחד עם גבר שאיננו בעלה, ובכל זאת נמצא כי המשיכה בהתנהגותה זו ועל כן נחשדת בניאוף. במהלך הטקס היא נדרשת לשתות מים מאררים אשר לתוכם נמחקים מהקלף פסוקי האלה (הקללה) המופיעים בפרשה (במדבר ה' יח'-כב') הכוללים בין היתר את הטקסט " יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ". שתיית המים המאררים מסתיימת באחת משתי תוצאות: או שהאשה יוצאת בשלום מהאירוע, ובכך מוכיחה את חפותה וזוכה בפרי בטן ובאמון מחודש בנישואיה, או שהיא חווה כאבים קשים ואף מתה אם היא אשמה. בכל מקרה, מדובר בתהליך על-טבעי הכולל מרכיבים רבים הסותרים יסודות מרכזיים בתהליך המשפט והצדק על פי ההלכה.
ראשית, בניגוד להליכים משפטיים רגילים, שאליהם חייבים הצדדים הרלוונטיים להתייצב, לאשה הנחשדת כסוטה שמורה הזכות לסרב להשתתף בטקס. במקרה שכזה מותר לה להסכים להחלטה לפרק את נישואיה ולאבד כל זכות לתשלומים המגיעים לה מכוח הכתובה (משנה סוטה ד', ב').
הדבר מפתיע כיון שלו היה בית הדין מרשיעה בניאוף, היה עלול להיגזר עליה גזר דין מוות –ובכל זאת ניתנת לה האפשרות להימנע מחקירה משפטית אם זהו רצונה.
יתרה מזאת, התערבות ישירה ע"י בורא עולם במשפט שבין אדם לחברו איננה מצויה בשום אירוע אחר (וכפי שמציין רמב"ן (במדבר, ה', כ'), זו המצווה היחידה בתורה שקיומה, במקרה שנקבע כי האישה אשמה, תלוי בנס). לאחר ששתתה את המים המאררים, "צבתה בטנה ונפלה ירכה". בכל ענייני אדם לחברו אנו מוצאים נוהל ברור שלפיו האחריות לשיפוט במקרים שבין אדם לחברו נתונה אך ורק לדיינים היושבים בבתי הדין (דברים, י"ז, י"א), ואולי זה גם המקום להזכיר שגם בעניינים שבין אדם לבורא, חז"ל הוציאו את דעת הבורא מהדיון (בבא מציעא נט' ב' – תנורו של עכנאי).
מדוע, אם כן, ממלא בורא עולם תפקיד ביישוב הסכסוך המסוים הזה?
הרב אהרון סולובייצ'יק סבור כי מטרת הטקס הפוכה מהנראה לעין, וכשקוראים בעיון את מסכת סוטה, נראה כי מטרתו היא בכלל שיקום היחסים בין הבעל והאשה.
לדברי הרב סולובייצ'יק, הטקס כולו הוא פסיכודרמה מורכבת שנועדה לייצר הזדמנות לשקם את הנישואים המוטלים על הכף. אם האשה אשמה, עומדת לרשותה חלופה בסיכון נמוך בדמות הבחירה שלא ליטול חלק בטקס, ובמקום זאת לפרק את נישואיה. לעומת זאת, אם לא חטאה, מעניק לה הטקס את ההזדמנות להתייצב אל מול הסיכון, ולהראות שהיא בטוחה בנאמנותה לנישואיה.
הטקס אינו מתיישב עם הכללים מפני שמטרותיו אינן משפטיות (ולכן הפרטנר החשוד ברומן כלל אינו שותף בתהליך) אלא שיקומיות, והוא יוצר פלטפורמה לפירוק הנישואים או שיקומם.
ובמחשבה לימינו. במשנה (סוטה, ט', ט') נכתב כי בשלב מסוים "פסקו המים המאררים" בשל הצרכים והמציאות המשתנים בקרב העם היהודי. בדומה, גם מצוות הייבום, שהיתה נהוגה ומקובלת בעבר במקרים שבהם נפטר גבר נשוי מבלי שנולדו לו ילדים, נעלמה, ובימינו ברירת המחדל היא קיום חליצה הפוטרת את האלמנה מלהינשא לאחיו של הנפטר.
נראה שכאשר נורמות משתנות, קיום התורה והשמירה על ערכיה מותאם לעולמנו המשתנה ויש מקום להתאים את ההלכה הנהוגה גם המקומות אחרים, כגון עגינות וסרבנות גט.
במחשבה נוספת – אולי כל המאמץ הגדול סביב התפרקות משפחה בודדת מקורו בכלל בתשובת חכמים על מה היה עונה בורא עולם לשאלה הקיומית "אז מה אתה עושה כל היום"?
המדרש (בראשית רבא סח' ד') מספר על מטרונה ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה מאז בריאת העולם. רבי יוסי השיב: "יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני".

המטרונה זלזלה בתשובה, וטענה שזיווג הוא משימה קלה שהיא יכולה לבצע בעצמה. רבי יוסי השיב לה: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף".
בורא עולם רואה את עבודתו מתפרקת ומוצא לנכון להתערב.
בפרשות קודמות הזכרתי את חשיבותה של מנהיגות היודעת לעמוד על העיקר אל מול אירוע גדול (אברהם בוויכוח על גורלה של סדום, משה ב"מחני נא מספרך אשר כתבת" לאחר חטא העגל). פרשת סוטה מראה לנו דוגמא בה בורא עולם מורה למחות את שמו (מחיקת הפסוקים הכוללים את שם ה' אל תוך המים המאררים) מהספר על מנת להציל בית אחד.
ומכאן – לחיינו אנו.
אמנם ההצלחה איננה מובטחת, אך אם במקרה של אשה סוטה בורא עולם מוכן ששמו יימחה על מנת לקדם הרמוניה ולמנוע עוול, וודאי שאנו נדרשים לעשות את חלקנו כדי שייעשה צדק עבור מי שנעשה לו עוול ועל מנת שההרמוניה תשרור בבתינו.
שבת שלום

מה שאנחנו קוראים השבוע בפרשת במדבר מהדהד את המציאות שלנו בימים אלה.  שנה וחודש לאחר שיצאו ממצרים, בני ישראל נמצאים במדבר סיני. כעת הם מתחילים להתארגן. אלוהים מדבר אל משה באוהל מועד ומבקש ממנו ומאהרון לעשות מפקד אוכלוסין של כל עדת בני ישראל, לפי משפחות. מדובר במהלך ביורוקרטי רחב, לכל משפחה מוקצה ראש מטה, והוא מוזכר בשמו.

את מי סופרים במפקד? רק את הזכרים! בני עשרים שנה ומעלה, יוצאי צבא. (הכוונה לכשירים לצאת לצבא ולא אלה שסיימו את השירות ויוצאים מהצבא, כפי שמקובל בעברית העכשיות). הכתוב מביא פירוט וסיכום מדוקדק של מספרי המתפקדים, שם השבט והמשפחות המרכיבות אותו, מבנה ותפקידים. הספירה הזו מפורטת לגבי כל אחד מהשבטים: ראובן, שמעון, גד, יהודה, יששכר, זבולון, יוסף (אפריים ומנשה), בנימין, דן, אשר, נפתלי… עד שמגיעים לשבט לוי.

כאן נותן אלוהים הוראה אחרת לגמרי: "אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת־הַלְוִיִּם֩ עַל־מִשְׁכַּ֨ן הָעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כׇּל־כֵּלָיו֮ וְעַ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃…" (פרק א'; מט'-נ')

מטה לוי מקבל משימה אחרת ולא משימה ליוצאי צבא. בני לוי מופקדים על המשכן, הם צריכים לשאת את המשכן וכליו והם מחוייבים לחנות סביבו ולשמש בו. כל בני שבט אחר שיתקרבו למקום – ימותו.

בני ישראל מקבלים את ההכרעה והם מתארגנים לחניה. כל שבט מסומן על ידי דגל משלו ומקבל הדרכה היכן יחנה.

לעומת מפקד בני ישראל, מפקד בני לוי מפורט לפי משפחותיהם: גרשון, קהת ומררי. ומי בשבט? הם נספרים לא מגיל עשרים, כמו שאר בני ישראל, אלא מגיל חודש. הטקסט מפרט במדוייק מה התפקיד של כל משפחה והיכן הם חונים כדי לשמור על המשכן. תיאור התפקידים לצורך השימוש בקודש רבים ויפהפיים: מדשנים את המזבח, מכסים אותו בבדי ארגמן ועורות תחש ומוזכרים מחתות, מזלגות, וכלים שונים לביצוע המשימה. הפירוט הרב מרמז על כך שזו משימה מאוד חשובה, אך היא מסוכנת. אלוהים מצווה לשמור על בני קהת שלא יומתו בגלל שהתקרבו לשמש במשכן הקדוש.

בואו נגיע לימינו אנו – האם לדעתכם החרדים של ימינו רואים את עצמם כאילו הם, כמו שבט לוי, הוחרגו מהחובה של שאר בני ישראל לשרת בצבא? האם שורש העניין נמצא כאן, בפרשת במדבר? האם החרדים כיום מאמינים שהוטל עליהם ורק עליהם תפקיד השמירה על בני ישראל, על עבודת המשכן, התורה והאלוהים?  האם לדעתכם רק בידיהם המשימה של שימור המורשת של עם ישראל?

אני רוצה להציע כי גם לנו, בני ישראל הציונים, יש תפקיד משמעותי בשימור המורשת ובשימור עם ישראל. הרימו ראש וזיקפו הגב!

הציונים של ימינו החייו את קיומו של עם ישראל בארצו: חזרנו להיות למשל "בני דן", אנשי "מטה אשר" "יוצאי צבא". הציונים החזירו את השפה העברית להיות שפה מדוברת ובכך נשמרת המסורת העברית שגם מאפשרת לכולנו לקרוא בשפת המקור את התנ"ך ולהשאיר את התורה כטקסט מכונן בחיינו. וגם – בני ישראל הציונים השיבו את השימוש בשמות עבריים יפהפיים שאנחנו פוגשים כאן בפרשת במדבר: נחשון, עמינדב, נתנאל, אליאב, אליצור, צורי, אליסף, עמיהוד, פדהצור, אבידן, נדב, אביהו, לבני, גרשוני  ועוד ועוד…

אם כך, בעיני, שימור המורשת של בני ישראל ושל עם ישראל היא גם בידיים שלנו, הציונים הישראלים של המאה העשרים ואחת. בכל הכבוד.

יחד עם זאת, התקווה האמיתית שלי היא להגיע להבנה כוללת שלכל שבט ושבט בעם ישראל יש תפקיד בשימור המורשת שלנו. השלם כן עולה על סכום חלקיו. עלינו למצוא את המחבר, את הטוב המשותף, או לפחות לחתור להגיע אליו.