פרשת פנחס

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת פנחס

בְּרִית שָׁלוֹם ותיבת האוצר

מאת: אסטבן גוטפריד

חברנו הרב שי זרחי מקהילת ניגון הלב אוהב לספר סיפור מטאפורי על הפרויקט הציוני. הוא אומר שכשבאנו לבנות את הארץ, באנו עם מטען עצום, מזוודות גדולות ונורא כבדות שהלכו וטפחו במשך הדורות, וכשהגענו עם כל המטען הענק הזה לתחתית ההר, לא יכולנו לסחוב את כולו למעלה – ועלינו בלעדיו, וכך בנינו מדינה. 


עבר זמן, והיום אנחנו בתקופה אחרת. עכשיו סוף סוף יש לנו את הזמן והרצון לרדת למטה אל תחתית ההר, לפגוש את תיבת האוצר שזנחנו, ולחפש מתוכה את מה שאנחנו צריכים בשביל להמשיך ולבנות את חיינו כאן למעלה, על פסגת ההר.

תיבת האוצר הזו היא שלנו, תמיד הייתה. אבל לא הכל בה נחוץ לנו. התפקיד שלנו הוא לברור ולבחור מתוכה את מה שחיוני לנו להמשך הדרך.

כי יש במורשתנו הכל מכל כל. יש קנאות ויש מתינות, יש יהירות ויש צניעות, יש הסתגרות ויש פתיחות, יש את הערכים הפרוגרסיביים ביותר שידעה התרבות האוניברסלית, ויש נקמנות, קנאה, שנאת האחר, וקטנוּת.

פרשת השבוע היא על שמו של אחד הקנאים והפנאטים המפורסמים ביותר שבתורה, פנחס בן אלעזר בן אהרון. בשביל לעצור מגפה לנוכח חוסר המעש של המנהיגים, הוא מחליט להרוג
את זמרי ואת האישה המדינית. אלהים "מתגמל" כביכול את מעשהו ונותן לו "ברית שלום".

יש מי שקורא את זה כפרס על הקנאות, ויש מי שמפרש את "ברית שלום" בדיוק להיפך: היות וזה מעשה קנאי פנאטינקיצוני – אז הוא זקוק ל"ברית שלום" של אלהים כדי להתמתן.
וכך זה לא פרס לקיצוניות אלא קריאה למתינות.

חז"ל עוד מוסיפים ואומרים שפנחס הוא בעצם אליהו הנביא, וכך גם הם מצטרפים למבקרים את מעשהו של פנחס: מתוך ההדגשה שאליהו לא רק נענש וננזף על קנאותו, אלא גם
הפכו אותו לזקן חביב ופייסני, המביא שלום לעולם ומבקר בבריתות, בשמחות ובסדרי פסח.

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ״ה, י״ב). המחאה נגד הפסוק הזה נמצאת כבר בספר התורה עצמו. עיינו היטב בספר תורה ותראו כי במילה "שלום" פה, האות ו' מופיעה קטועה  –  דבר נדיר מאוד בתורה. נראה שהיה מישהו בעולם של בעלי המסורה (סימני המסורה מגיעים אלינו מהמאות הח׳ והט׳) שביקש למסור לדורות הבאים את המסר שה"שלום" הזה לא היה לגמרי שלם.

עבור בני הדור שלנו, פנחס הוא מהדמויות הקשות ביותר בעולם המקרא. המסורת שהוא נולד מחדש כאליהו הנביא מצביעה אולי על כך שכבר בימי קדם הבינו כי גיבור זה חייב
 "מייק-אובר". אליהו בא להודיע על הגאולה האחרונה לכל בני האדם. ההתנקמות השבטית צריכה להיגמר טרם תוכל גאולה זו לבוא לעולם. אליהו יבוא לא רק "להשיב לב אבות אל
בנים ולב בנים אל אבותם", אלא גם לב מדיין אל בני ישראל ולב ישראל אל בני מדיין.

זו דוגמה את מאינספור דוגמאות שהיהדות איננה דבר אחד, אלא שהיא נוצרת במפגש שבין המקורות, הערכים שלנו, הזמן והמקום. לכן אין דבר יותר מסורתי מאשר לחדש.

ולכן כשאנו שומעים על אנשים או רבנים המרשים לעצמם לפלג, להסית, לצאת בבוטות ולפגוע באוכלוסיות שלמות, "בשם היהדות" — כדאי לנו לזכור שלצד כל אלה, או מול כל אלה, צמחה תמיד וצומחת כאן שוב יהדות אחרת: מתונה, מכילה, אוהבת, מחבקת ודמוקרטית. יהדות שמעדכנת את ערכיה, כפי שעשתה במשך אלפי שנים –  לזמן ולמרחב, יהדות שהולכת יד ביד עם הדמוקרטיה וערכי מגילת העצמאות ולא בסתירה אליה.

יש כאן מאבק על דמותה של החברה, על דמותה של היהדות, על דמותנו.

ומה שמעניין במאבק הזה הוא שהקו המפריד בין המחנות אינו עובר היכן שחשבנו שהוא עובר. כי אין זה מאבק בין דתיים לחילונים, לא שמאל וימין, גם לא בין אורתודוקסים לליברלים.
  אלא בין אלה הסבורים שיש רק דרך אחת ואין בלתה, וזו דרכם, ובין אלה המאמינים שסובלנות, הכלה וריבוי הקולות הם נשמת אפה של היהדות. החלוקה הזו אינה
החלוקה הקונבנציונלית, ולאחרונה אנחנו רואים שהיא גם מאפשרת יצירת קואליציות ושיתופי פעולה פוריים, יצירתיים ומעוררי תקווה.

המאבק חשוב מאין כמוהו, אבל הדרך שלנו ושל שותפים רבים אחרים להיאבק היא בבנייה וביצירה של יהדות מחברת ואוהבת, בבניית קהילות החוגגות, לומדות ועוסקות בתיקון החברה מתוך מחויבות עמוקה למורשתנו.

פועלנו יחד כאן, במסגרת בית תפילה ישראלי  היא חלק מהמאבק הזה שבו כולנו לוקחים חלק, ורק הוכחה לכך שיש תקווה ליהדות הישראלית.

שבת שלום.

תמונה של הרב אסטבן גוטפריד

הרב אסטבן גוטפריד

רב ומנכ"ל בית תפילה ישראלי, ונמנה עם מייסדיו. מתגורר בתל אביב, נשוי לרותי ואב למאיה וטובי.

פרשת בלק



מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת בלק

עין רעה, עין טובה

מאת: מאיר צהר

פרשת בלק (עוד אחת מהפרשות בתורה הקרויה על שם אדם – וגם במקרה זה, על שמו של נוכרי – ואף אויב)  עוסקת בניסיונו של בלק להזיק לבני ישראל באמצעות קללה שתוטל עליו ע"י "בלעם בן בעור"  (שבדמיוני מופיע בדמותו של ג'פאר מהסרט אלאדין, האתון בתפקיד אורח). בלק מבקש מבלעם לקלל את עם ישראל במספר צורות ותסכולו הולך וגובר ככל שמתקדמת הפרשה.

 

הבקשה המקורית של בלק מבלעם היא – "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה…כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". בקשה זו משתנה בהמשך ובלק מבקש לקב את עם ישראל, במקום לאור – "הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה נא קבה לי אותו"; ולכה קבה לי את העם הזה"; "מה אקוב לא קבה א-ל"; "…לקוב אויביי לקחתיך והנה ברכת ברך…" ועוד.

על משמעות המילה לקוב כותב רש"י –  "קבה לי, זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש", הנקיבה היא להגיע לשורש הדבר, נוקב ומפרש. רש"ר הירש מסביר – "כדרך שפירוש 'נקב' הוא: לעשות חור, כן פירוש 'קבה' הוא, כנראה: לקדוח חור עד שהחפץ ייעשה חלול, ולפיכך 'קב' הוא מידת נפח, שיעור המקום שגוף תופס בחלל, ולפיכך, אם פירוש 'נקב' הוא לפגוע בדברים' הרי זה פירוש 'קבה' להטיח בו דברים עד שייעשה חלול כולו, ליטול כל תוכנו…".

 

בלעם בעל העין הרעה, רוצה להראות שבעצם היסוד בעם ישראל חלול, ריק. בני ישראל אמנם נראים כמלאים בערכים, אבל בעצם אם נתבונן לעומק נגלה שהכול חלול וחסר.
הגמרא מסבירה שהמומחיות של בלעם הייתה לזהות את הרגע בו ה' זועם, אותו הרגע בו נראה שאין יסוד. בלעם מנסה פעם, מנסה פעמיים ולקראת הסוף בלק מתייאש ואומר לו
"גם קב לא תיקבנו, גם ברך לא תברכנו" – אם אינך מסוגל לבצע את המשימה, לפחות אל תקלקל.


אבל לא לעולם חוסן. כשבלעם נכשל בחשיפת הריק והחסר בעם ישראל, הוא פונה להראות זאת דרך פיתוי בני ישראל לחטוא עם בנות מואב, מה שיוכיח את הריקנות הפנימית.
ואכן יש מי שמתפתה. אלא שפנחס (שגם על התנהגותו אפשר לשאול שאלות קשות) רוצה להראות בקנאתו שיש מעשים ואין להם מקום במחנה.
גם כאן חוזר ביטוי ה"נקיבה" של בלעם – "ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל…' מלחמתו של פנחס, לתפיסתו, היא מלחמה באלה המחוררים את הלכידות החברתית.


במקביל – בתוך סיפור המסגרת של בלק ובלעם מופיע סיפור משני אך קריטי על אתונו של בלעם. בלעם רוכב על אתונו בדרך לקלל את עם ישראל, כשהוא מלא ביטחון עצמי ותחושת כוח.

מלאך ניצב בדרך עם חרב שלופה, אך רק האתון רואה אותו.  האתון סוטה מהדרך, נלחצת אל הקיר ולבסוף רובצת תחתיה כדי להציל את בלעם.: בלעם אינו מבין מדוע היא עוצרת ומכה אותה בשוט שלוש פעמים. בורא עולם פותח את פי האתון, והיא שואלת אותו: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?".
עיני בלעם נפקחות לראות את המלאך, והוא מבין שהאתון הצילה את חייו.

הסיפור הניסי אך תמוה מכיל מספר מסרים מוסריים משמעותיים הניתנים לאימוץ ביום יום.  

 

סכנות הגאווה וההיבריס

 

בלעם נחשב לנביא גדול, "יודע דעת עליון", אך הרצון שלו לממון ולכבוד עיוור אותו. האתון ראתה את המציאות הרוחנית הרבה לפני הנביא הגדול.

מכאן – פעולה מתוך כעס, אגו או תאווה, עלולה לעוור אותנו למציאות שמסביבנו ולגרום לנו לפספס את האמת הפשוטה.

צער בעלי חיים וחמלה

 

הסיפור הוא אחד המקורות המרכזיים בתורה לחובה לשמור על בעלי החיים. האתון שירתה את בלעם בנאמנות שנים רבות, אך ברגע שהיא לא התנהגה כפי שציפה, הוא הכה אותה באכזריות ללא ניסיון להבין את התנהגותה.

המסר (הלא סמוי) – שומה עלינו לגלות חמלה כלפי חסרי הישע (בני אדם וגם בעלי חיים) ולא לתקוף אותם כפתרון לתסכול שלנו. יכולותינו אינן שייכות רק לנו.

בלעם התגאה בכוח דיבורו ויכולתו לקלל ולהשמיד עמים. בורא עולם פתח את פי האתון כדי להבהיר לבלעם  – כוחך הוא מתנה ופקדון. לעיתים גם בהמה מסוגלת להעביר מסר קריטי,
וגם הנביא הגדול ביותר לא תמיד יכול להבין.


כישרונותינו ויכולותינו הם פיקדון בידינו ובפינו, יש להשתדל להשתמש בהם לטובה. ברבים מאיתנו, ובמיוחד במציאות הלא פשוטה בה אנו חיים, קיימת נטיית "כן, אבל", ואנו מוצאים את עצמנו מחפשים את החסר ואת הרע (את הנקב) במציאות גם כאשר היא טובה. ייתכן ואפשר לאמץ דווקא את היפוך הכוונות של בלעם ולחפש, לראות ולברך על הטוב, גם כאשר המציאות מורכבת והרבה נראה רע. ולפעמים, גם אם נדמה לנו שהדובר מולנו הוא חמור (או אתון) – כדאי בכל זאת להקשיב.


שבת שלום 

תמונה של מאיר צהר

מאיר צהר

מאיר צהר - סטודנט נצחי .. החצי השני של ורד, אבא לשלושה מבוגרים וסבא לארבעה נכדים מדהימים.

קבלות שבת בנמל תל אביב

חוזרים לנמל תל אביב

חוזרים לנמל תל אביב - גם בספטמבר!

קבלת השבת הכי שמחה בארץ

בנמל תל אביב

אנו מתרגשים לקראת החזרה לנמל תל אביב
קבלות שבת מוזיקליות בנמל 🤩
 
בית תפילה ישראלי ונמל תל אביב מזמינים את הקהל הרחב
לקבל יחד את השבת עם מוזיקה, תפילה ישראלית, אווירה קהילתית שירת רבים,
בריזה וריקודים על רקע השקיעה מול הים
 
🎼עם ההרכב המוזיקלי של בית תפילה ישראלי והפתעות נוספות
 
🌺הצטרפו אלינו מדי שבוע,
שישי 4.9 – קבלת שבת בסימן ראש השנה וברכת הילדים לקראת שנת הלימודים
שישי 18.9 קבלת שבת בסימן סליחות
פתיחת דלתות 17:30 – תחילת האיוע ב18:00
 
📍נמל תל אביב, בדק המרכזי ליד הקרוסלה
✅הכניסה חופשית בהרשמה מראש

 

שימרו מקום לקבלת השבת מול הים

פרשת חוקת

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת חוקת

מנהיגות של דיבור מול כוחנות המלכות

מאת: הרב רני יגר

פרשת חוקת מציגה את אחד הרגעים הטראגיים והמכוננים ביותר במקרא: חטא מי מריבה. לאחר מות מרים, העם נותר ללא מים ופותח בתלונות.
אלוהים מצווה על משה ואהרן לקחת את המטה, להקהיל את העם ולדבר אל הסלע לעיניהם. אולם משה, שרוי באבל כבד ומותש מהתלונות החוזרות, פונה אל העם בכעס:
"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". במקום לדבר, משה מכה בסלע פעמיים. המים אמנם יוצאים, אך העונש חסר רחמים: משה ואהרן לא יזכו להוביל את העם אל הארץ המובטחת.
הרב זקס מסביר כי לא היה מדובר כאן בעונש קטנוני, אלא בחילופי דורות ובמהפכה של תפיסת המנהיגות. הדור שנולד במדבר, דור החירות שעמד להיכנס לארץ ולבנות חברה עצמאית,
לא היה זקוק עוד למנהיגות של כפייה, יראה וכוח זרוע (המסומלת בהכאה). הוא היה זקוק למנהיגות של דיבור, שכנוע, חינוך וסבלנות.
התורה מציבה כאן תמרור אזהרה נצחי נגד מנהיגות עריצה, ומלמדת שגם כאשר מנהיג פועל מתוך כוונות טובות, שימוש בכוחנות וכעס פוסל את הנהגתו.
האירוניה ההיסטורית היא שאלפי שנים מאוחר יותר, בשנת 1611, ניסה המלך ג'יימס הראשון מאנגליה להשתמש בתנ"ך כדי להשיג בדיוק את ההפך.
המלך ג'יימס, שהאמין אמונה מוחלטת ב"זכותם האלוהית של מלכים" לשלוט ללא מצרים, תיעב את התרגומים הקודמים (כמו תנ"ך ז'נבה) שכללו הערות שוליים המצדיקות מרד בעריצים. הוא יזם את "תרגום המלך ג'יימס" (KJV) במטרה פוליטית ברורה: לייצר טקסט שיחנך לצייתנות עיוורת לסמכות.
מתרגמיו הונחו לעדן את הטקסט, ואף מחקו באדיקות את המילה "עריץ" (Tyrant) מהתנ"ך, כדי שהעם לא יקשר בין שלטון מלכותי לרודנות.
דוגמה מובהקת לדרך שבה המהלך הפוליטי הזה קיבל "מסר הפוך" נמצאת בפרשה שלנו בפרשת המלך בספר דברים (פרק י"ז),
שם מציבה התורה מגבלות מחמירות על המלך בישראל שמטרתן למנוע מהמלך להפוך לעריץ צבאי וכלכלי.
המלך ג'יימס רצה שהעם האנגלי יקרא את הפסוקים הללו ויראה בהם עדות למרכזיותו ולקדושתו של מוסד המלוכה – מעמד של שליט אבסולוטי שיש לציית לו.
הוא קיווה שהעם יבין את תפקיד המנהיג כמי שמחזיק ב"מטה ההכאה" והסמכות העליונה. אך הוא שכח שהטקסט המקראי חזק מכל מתרגם או מלך.
הקוראים האנגלים, ולאחר מכן הפוריטנים שהגרו לאמריקה, קראו את תרגום המלך ג'יימס בעיניים ביקורתיות. הם לא ראו שם הצדקה לעריצות, אלא בדיוק את ההפך:
הם ראו שמלך ישראל הוגבל בכוחו, שהתורה דורשת ממנו ענווה, ושהשליטים הגדולים ביותר (כמו משה) נענשו בחומרה כאשר חרגו מסמכותם והשתמשו בכוחנות.
פרשת חוקת ופרשות נוספות הזכירו להם שהאלוהות אינה נמצאת בכוחנות מלכותית, אלא בחירות ובצדק. בסופו של דבר, דווקא הטקסט שאמור היה לייצר נתינים צייתנים,
הפך למניפסט הגדול ביותר של חופש ומהפכה נגד העריצות.
נדמה לי שהשיעור הזה מהספר הבסיסי והחשוב של המסורת היהודית חשוב לנו במיוחד כישראלים בימים אלה.
ההפתעה שזומנה למלך ג'יימס מעידה עד כמה מבחינה פוליטית התנ"ך הוא ספר משמעותי ורלוונטי.
בדרך לבחירות בישראל המסר של פרשת חוקת מצביע על-כך שהחלפת שלטון אינה רק עניין של החלפת המנהיג אלא שינוי של צורת ההנהגה.
מגיע הרגע שאפילו מנהיגותו של אדם נערץ כמשה מחייבת התאמה לדור חירות חדש שקם לחיי עצמאות בארץ ישראל- "להיות עם חופשי בארצנו".
בימים ההם בזמן הזה.

שבת שלום!
רני

תמונה של הרב רני יגר

הרב רני יגר

הרב ד"ר רני יגר, מייסד עמית ורב שותף בבית תפילה ישראלי, מנהל את מרכז הטקסים ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. אב לארבעה וסבא טרי לנכד.

פרשת קרח

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת קרח

מטענה לכהונה - להקדשה לקודש

מאת: רבקה בקלש

אפתח בווידוי אישי,
פרשת 'קורח', היא אולי הפרשה הפחות אהודה עלי, מכל פרשות התורה.
זו פרשה המוקיעה חשיבה עצמאית, ביקורתית, ואת הזכות לבקר את המנהיג, את בחיר האל,
והרי רבים המנהיגים הטוענים שהם בחירי האל.
הפרשה יוצאת כנגד זכות ההתקוממות, "ויקומו בפני משה" (ט"ז 2), זכות ההתקהלות: "וקהלו על משה" (ט"ז 3), וזכות המחאה.
והכתוב מדגיש כי לא מדובר באנשי שוליים אלא ב"חמישים ומאתיים נשיאי עדה קראי מועד, אנשי שם" (ט"ז2).
תגובתו הראשונית של משה: "וישמע משה ויפול על פניו" (ט"ז4).
יש מפרשים שעשה כן מחמת צער, לפי סברה אחרת השתחווה לפני ה' לבקש ממנו שיודיע לו מה ישיב ומה יעשה. בקריאה הביקורתית שלי,
וברוח לשון הסלנג העכשוי, תגובתו של משה הייתה "על הפנים".
אולם, בהמשך הפרשה, כאשר אלוהים משתף את משה ואהרון, בעונש שהוא מתכוון להטיל על המתקוממים, "ייבדלו מתוך העדה הזאת,
ואכלה אותם כרגע" (ט"ז22), משה ואהרון מתעשתים והפעם תגובתם: "אל אלוהי הרוחות וכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (ט"ז22).
תגובה זו, מהדהדת את תגובתו של אברהם בוויכוח שלו עם אלוהים, בניסיונו להציל את סדום מכליה. במקרה של משה, טענתו כנגד שיקול הדעת האלוהי,
 הינה עדות לרגש אחריות כלפי כל העדה, אחריות קולקטיבית, שלא כמו התגובה הראשונית שלו, שנבעה מעלבון אישי ומניע אנוכי.
ומשה, על מנת להדגיש בפני העם, כי אין הוא מונע על ידי מניע אישי, אומר "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה,
 כי לא מלבי" (ט"ז28), ואף מוסיף "וידעתם כי נאצו האנשים את ה'" (ט"ז30), ההתקוממות מוצגת כהתקוממות נגד ה' ולא רק נגד בחירי ה', משה ואהרון.
ולמרות העונש הנורא של קורח ועדתו, וההתערבות האלוהית – קבלת מנחתו של אהרון, לא דעכה המחאה ואף התפשטה והתעצמה.
 "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמור, אתם המתם את עם ה'" (י"ז6).
אלוהים קוצף על העם ופורצת מגיפה שאהרון עם הקטורת מצליח לעצור. אך הלקח הוא כי לא הקטורת מחיה ולא הקטורת ממיתה, כי אם רצון האל.
הקטורת, שהייתה ביטוי לבחירת אהרון על ידי האל, מתפקדת עתה להצלת העם מן המגיפה. בחירת האל בכוהן הגדול, אהרון, הנה אחריות ומחויבות לעשות למען העם.
עבודת הלוויים במשכן מוגדרת ע"י משה כהבדלת הלוויים מעדת ישראל "להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם" (ט"ז9).
המילה להקריב, בה משתמש משה, בעלת כפל משמעות, הלוויים קורבו אל עבודת האל, קורבו אל הקודש, אך קירוב זה הוא גם הקרבה, הם משרתי העדה בקודש.
זוהי מטלה ומשימה לדורי דורות.
פרק שלם בסוף הפרשה מוקדש לתיאור הזכויות והחובות של הלוויים והכוהנים, תוך הדגשת העובדה שאין ללויים נחלה כמו ליתר השבטים.
הם מוקדשים לשרת בקודש, קיומם תלוי במעשר שהעם מצווים להפריש להם, וגם הם חייבים להפריש מעשר לאלוהים – לכוהנים.
"חקת עולם לדורותיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (י"ח23). בחירת האל בלוויים ובכוהנים אינה יתרון אלא הקרבה, יעוד, ומחויבות.
ומדור המדבר לימינו כאן ועכשיו.
אם נקרא את פרשת 'קורח' כהמשך פרשת 'שלח לך' – פרשת המרגלים, הרי עולה כי תקופה של טלטלות ואי וודאות מצמיחה פלגנות, קנאה, וצרות עין.
וניתן לקוות שעם השתנות המציאות ייושבו המחלוקות…
ומלקח הפרשה כי נשיאת משרה אינה פריבילגיה, היא הקדשה לקודש, עולה התקווה כי המשרתים ב"קודש" והמקורבים לשלטון,
יראו בקרבה זו גם הקרבה, של עשייה לטובת העם והמדינה.

תמונה של רבקה בקלש

רבקה בקלש

"העזר כנגד" לראובן "העזר כנגדי", אמא לשלושה וסבתא שמחה ומשמחת לשבעה. דוקטור לאמנות אינטרטקסטואלית ותרבות חזותית.

קבלות שבת בנמל קיסריה

קבלת שבת בנמל קיסריה

חוזרים לנמל קיסריה החל מה-12.6

קבלת השבת הכי שמחה בארץ

חוזרת לקיסריה

 

שישי 12.6, 26.6, 10.7, 4.9, 18.9 בשעה 18:00

מוזיקה ותפילה הן שתי שפות אוניברסליות המביאות לידי ביטוי את עומק הנפש והרוח. שתיהן מחברות אותנו זה לזה, אל הטבע ואל משהו גדול מאיתנו. מה במוזיקה מאפשר חוויית תפילה משמעותית? מה מקומם של קודש וחול במוזיקה בבתי הכנסת? ומה תפקידם של הפיוטים?

באחד המקומות הקסומים בארץ, בימי שישי מול השקיעה, נתכנס לקבלת שבת מוזיקלית וקהילתית בתפר שבין ימי החול והשבת. קבלת שבת לכל המשפחה, עם תפילה ישראלית, שירה, בריזה, מוזיקה ואווירה קהילתית.

איפה: נמל קיסריה המחודש, במדשאה המרכזית בימי שישי בשעה 18:00

בהרשמה מראש

1

להרשמה ללקבלות השבת בקיסריה

פרשת שלח לך

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת שלח לך

מה בין פרשת "שלח לך " לבן גוריון , ל"מגש הכסף" של נתן אלתרמן ולאהרון ברק ?

מאת: רותי שפירא

פרשת "שְׁלַח לְךָ" (בספר במדבר, פרקים י"ג-ט"ו) עוסקת בעיקרה בשליחת שנים-עשר המרגלים לתור את ארץ כנען, וכוללת גם את עונשו של המקושש בשבת ואת מצוות הציצית.

חטא המרגלים, הוביל לגזירת 40 שנות נדודים במדבר. על פי יונה בר מעוז מאונ' בר אילן : ההוראה לשליחת מרגלים לתור את הארץ מיוחסת לה', וגם בחירתם המוקפדת, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", הייתה "עַל פִּי ה'" (במ' יג:ג). למרות זאת הייתה התוצאה של השליחות שלילית מאוד ובלתי צפויה; המרגלים אומנם פתחו בשבח הארץ: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (במ' יג:כז), אך מייד הוסיפו וטענו שכיבושה יהיה בעייתי: 

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי ….ן (יג:כח-כט). 

חטא הפחדת העם לא היה החטא העיקרי של המרגלים הנבחרים, אלא חטא אחר, מפתיע : 

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (במ' יג:לב). 

נראה שהוצאת דיבת הארץ הייתה חמורה במיוחד, משום שהייתה עלולה להשפיע על הדור השני של יוצאי מצרים, ולא רק על הדור הנוכחי, שבאופן טבעי התקשה לעבור ממצב נפשי של עבדות למצב של בני חורין. 

אם דור הבנים יאמין שהארץ איננה טובה, כפי  אמרו עשרה אנשים נבחרים מטובי העם, הוא עלול אפילו לחטוא כקודמו ולרצות לחזור למצרים.

מותם המהיר של כל עשרת האנשים הנכבדים, בשל הוצאת דיבת הארץ, שכנעה כל שומע שאכן אמרו שקר, ואילו כלב ויהושע צדקו כשטענו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במ' יד:ז). 

דיבת הארץ השפיעה על רוח העם ותחושת המסוגלות שלו להגשים את החזון האלוהי. ייתכן שאילו היו חוזרים כל 12 השליחים, שנבחרו על ידי ה', עם התלהבות מהארץ המובטחת,
ומחזקים את ההבטחה האלוהית שנאמרה להם כמה פעמים, שהם הולכים אל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" היו שומעיהם מגיבים אחרת. הם היו עשויים להסתער בהתלהבות על היעד הראשון שהיה נקרה בדרכם, והניצחון הראשון היה מחזק את רוחם ומוכיח להם שכיבוש כל הארץ אפשרי בעזרת ה'. 

הרב יונתן זקס טען שאותם המרגלים שהשרו פחד בלב העם עשו זאת בגלל הקושי להינתק מחיקו החם של הקב"ה הנמצא בתוך המחנה ומגן עליו באמצעות ניסים ואותות ומופתים ומספק לו את המן. המנטליות שלהם הייתה של עבדים שלא יכלו להיגמל מהתלות ולצאת למלחמה אנושית ולקרבות שיש בהן מן הסתם קורבנות ולכן היה צורך להכחיד את העם ולגדל דור חדש שאינו דור של עבדים.

וחשבתי על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שהתקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. בן גוריון ,אדם מבוגר יחסית שמלאו לו כבר 60, היה צריך לקבל החלטה גורלית כשברקע הענקים המאיימים של דורו: מדינות סוריה, עיראק, ירדן ומצריים שאיימו לפלוש ולהילחם במדינה הצעירה. לא הייתה לו הבטחה אלוהית ולא הבטחה לניסים. אבל היה לו חיבור למקורות וחזון והוא הכריע הכרעה היסטורית למרות המלחמה הצפויה בענקים.

ריבונות במקרא ובמציאות ימינו אינה מוקנית לעם על מגש של כסף. ריבונות דורשת אומץ קבלת החלטה, אמונה והקרבת קורבנות.

המשורר תן אלתרמן כתב זאת בשירו הידוע : מגש הכסף :

הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן. הִיא תָקוּם לְמוּל סַהַר
וְעָמְדָה, טֶרֶם יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.
– – אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם,
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.
לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְבוֹת יוֹם הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו הָאֵשׁ.

עֲיֵיפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִּמַּרְגּוֹעַ
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים – –
דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי נוֹעַ.
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף,
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים.

הנערה והנער, שתי דמויות הלוחמים מודיעות כי הן "מגש הכסף", כלומר הכלי שעל גבו ניתנה והוקמה הריבונות העברית בארץ. מאבקם, וגם מותם במסירות נפש כפשוטו ובהקרבה מודעת הוא למענה.

במעבר לימינו אחתום בציטוט מדבריו של פרופסור אהרון ברק כשנשאל על ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית : 

"עם שלא מוכן להילחם על חירותו אולי אינו ראוי להיות עם ".

אז יש לנו ארץ ויש לנו מדינה אך המאבק על דמותה לא תם. שלא כמו עם, אדם פרטי לא יכול להכחיד בתוכו 40 שנה. או אמונות ישנות שמעכבות אותו מלהגשים חזון. אין לנו הזמן לכך. מזמינה אתכם לבדוק על אחד עם עצמו על מה היה חשוב לו להיאבק בחייו , להקריב קורבנות או לגייס אומץ ואמונות חדשות לקראת ההתמודדות עם האתגרים בחייו

 
תמונה של רותי שפירא

רותי שפירא

מנחת קבוצות, מורה לספרות, מאמנת אישית. אמא ל-3 ילדים בוגרים וסבתא מצחיקה-ל-2 נכדות מתוקות . מכורה לסיפורים. ואוהבת טיולים.