חודש: שנת הכספים

תקציר הפרשה
בפרשה השלישית בספר דברים משה ממשיך את נאומו ועוסק בנושאים שבליבה של האמונה היהודית. אם עם ישראל ישמור את מצוות התורה, יקיים האל את הברית ויברך את עם ישראל בצאצאים, בגידולים, בצאן ובבקר, בבריאות ובשלטון על אויבינו. משה מתאר את כיבוש הארץ כתהליך הדרגתי ומעודד את העם שלא לחשוש. משה מזהיר מגבהות לב כחטא שעלול להביא לאובדן ולגלות. העם שומע על חטאיו הקודמים: חטא העגל ושבירת לוחות הברית, חטא המרגלים וארבעים שנות הנדודים במדבר. למרות החטאים, ה׳ ממשיך לבחור בעם ישראל ומצווה
עליו לדבוק בתורה. „והיה אם שמוע תשמעו”, החלק השני של קריאת שמע, לקוח מפרשת עקב. לבסוף מקבל עם ישראל הבטחה לאריכות ימים ולירושת הארץ בשלום ובביטחון.

שלוש פרשיות צורפו יחדיו ליצירת „קריאת שמע”: פרשת "שמע” מספר דברים, פרשת "והיה אם שמוע”, שבפרשתנו, ופרשת ציצית מספר במדבר. שתי הפרשיות הראשונות כתובות בכל מזוזה ונכללות גם בתפילין. ועדיין, אני מבולבל בכל פעם שאני שומע או קורא אותן.

"וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ” מפרשת ואתחנן מצווה על אהבה ומסירות מוחלטת, ללא סיבה וללא תכלית. אין כאן ניסיון לתת שכר על המצווה או להסביר אותה. לעומת זאת, בפרשת השבוע נכתב: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י”, ניתן הסבר הגיוני וברור על שכר המצוות, וגם איום על מה שיקרה אם לא נקיים אותן.

ישעיהו ליבוביץ מפרש, על פי הרמב״ם, את אהבת האל ללא תנאים כעבודת השם לשמה, ואת יראת האל מתוך רצון לקבל פרס או מתוך פחד מעונש כעבודת ה׳ שלא לשמה. הפער הגדול בין שתי הגישות, המופיעות בתוך קריאת שמע ובסמיכות בדברי משה, אינו יכול להיות מקרה או טעות.

ייתכן שיש מקום לשתי הגישות: יש יהודים שישמרו מצוות למען שכר, ויש שיעבדו את ה׳ מתוך אהבה טהורה. לחלופין, ייתכן שהגישות מתפצלות לאורך הזמן: לפעמים אדם רואה את הבקשה האישית לשכר כשלב ילדותי של האמונה ויכול לעבוד את ה׳ בכל מאודו, אך לעיתים הוא צועק לשמיים לעזרה אישית וספציפית, ואף מתמקח ונודר נדרים בתמורה לשכר.

ייתכן שעבודה שאינה לשמה היא האמונה היומיומית, ואנו משתדלים להגיע לרמה הגבוהה יותר של אמונה ללא תנאי. אם בין אדם לחברו ואם בין זמנים או רמות שונות של אמונה, שתי הגישות מתקיימות זו לצד זו, סותרות זו את זו, ואולי דווקא משלימות זו את זו.

בהמשך אנו קוראים: "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ”.
וכאן מזדקקים שלושת העקרונות של חיינו היהודיים: יראה, אהבה ועבודה.

שבת שלום.

השאלה מדוע משה רבנו, גדול הנביאים, האיש שהוציא את עם ישראל ממצרים, הוריד את התורה מהר סיני והנהיג את העם במשך ארבעים שנה אינו זוכה להכניס את העם לארץ ישראל היא שאלה שרבים עסוקים בה. האם זו רק תוצאה של חטאו לכאורה כשהטיל ספק או שזו שאלה עם תשובה ״רציונלית״ יותר.

 
אני עוסק במנהיגות רוב חיי הבוגרים – מלמד, חוקר וגם מנהיג בעצמי לפעמים. אני רוצה להציע את נקודת המבט של המנהיגות.
ייתכן שהתורה מנסה לומר לנו שמנהיגות איננה רק תכונה של אדם, אלא התאמה בין האדם לבין המשימה העומדת בפניו ובפני הדור. פרופ׳ מיכה פופר, חתן פרס ישראל למדעי הניהול בשנת 2026, ומורי ורבי, כתב הרבה מחקרים וספרים העוסקים לא במנהיג עצמו אלא במצב החברתי ובמונהגים. בשנים האחרונות ליווה פרופ׳ פופר את ההתעוררות האזרחית של ינואר 23 ולאחרונה הוציא את ספרו ״כשהציבור קם- התעוררותה של הישראליות במיטבה״. הספר מתעד ומנתח את התנועה החברתית העצומה הזו ומציע גם דרכי פעולה להמשך.

ונחזור למשה. הוא המנהיג שהעם היה זקוק לו כדי לצאת מעבדות לחירות. הוא היה מהפכן, הוא שבר את הסדר הישן והתייצב מול פרעה. הוא עיצב זהות לאומית חדשה, העניק לעם חזון וערכים והפך אוסף עבדים לעם בעל ייעוד. זו הייתה מנהיגות של שינוי עמוק, של השראה ושל יצירת מציאות חדשה.
לאחר ארבעים שנה במדבר, המשימה השתנתה.
האתגר אינו עוד לשכנע אנשים שאפשר לחלום על ארץ ישראל. האתגר הוא לבנות אותה. לכבוש, לחלק את הארץ, להקים מוסדות, לנהל מחלוקות, להנהיג שבטים שונים וליצור שגרת חיים של עם חופשי בארצו.
נדרשת מנהיגות אחרת.

יהושע בן נון איננו “משה קטן”. הוא מנהיג מסוג אחר. פחות כריזמה ויותר התמדה. פחות ניסים ויותר עבודה קשה. פחות חזון חדש ויותר מימוש של החזון שכבר נוצר. יהושע אינו שואל “לאן הולכים?”, אלא מציע “איך מגיעים לשם?”. הוא מבין שהרגע ההיסטורי ערב הכניסה לארץ המובטחת מחייב מעבר מהתעוררות לעשייה.
זה אחד השיעורים החשובים ביותר על מנהיגות: אין מודל אחד שמתאים לכל זמן. השאלה איננה מי המנהיג הגדול יותר, אלא איזו מנהיגות נדרשת במציאות מסוימת. אני חושב על הלקח הזה גם במציאות הישראלית של השנים האחרונות.

בחודש ינואר 2023 קמה בישראל התעוררות אזרחית חסרת תקדים. מאות אלפי אזרחים, ואני בתוכם, מכל קצות החברה הישראלית, יצאו לרחובות מתוך תחושת אחריות עמוקה למדינה. לא ראינו בעצמנו אקטיביסטים קודם לכן. הקמנו ארגונים, הובלנו יוזמות, גייסנו מתנדבים, יצרנו שותפויות חדשות והוכחנו שלחברה האזרחית יש כוח עצום. המנוע מאחורי ההתעוררות הזו היו מנהיגים שידעו להציע חזון ולהראות דרך להמונים שבאו.

 
לאחר 7 באוקטובר אותה מנהיגות אזרחית התגלתה בעוצמה גדולה עוד יותר. אותם אנשים התייצבו למילואים, הקימו מערכי סיוע, דאגו למפונים, לחקלאים, למשפחות החטופים ולמערכות שהמדינה התקשתה להפעיל במהירות הנדרשת. החברה האזרחית הוכיחה שוב שהיא מסוגלת לכל דבר, אם רק יהיו מי שמציעים דרך ומובילים למטרה וליעוד משותפים.
נדמה לי שהגענו ל״נקודת פיתול״ inflection point באנגלית . הנקודה שבה מתרחשת תפנית משמעותית המשנה את כל המציאות.

מחאה ואקטיביזם חברתי הם כלים חיוניים בדמוקרטיה. הם קריאת ההתראה המעוררת, המזהירה, המתקנת והמזכירה לשלטון שהוא משרת את הציבור. אולם מחאה אזרחית איננה יכולה להיות מצב הקבע של חברה. בסופו של דבר, החלטות מתקבלות בכנסת ובממשלה, ברשויות המקומיות ובשירות הציבורי. שם נכתבים החוקים, נקבעים התקציבים, מוקמים מוסדות ונבנית מדיניות.

אם מנהיגי ההתעוררות האזרחית יישארו רק מחוץ למערכת, הם עלולים להשאיר את מלאכת הבנייה בידי אחרים.

לכן נדמה לי שהשעה קוראת למעבר ממנהיגות של משה למנהיגות של יהושע. לא מעבר מערכים לפוליטיקה, אלא מעבר מערכים שמובעים ברחוב לערכים שמעצבים את המדינה. לא ויתור על האקטיביזם, אלא התפתחות טבעית שלו. ההפגנה אינה סוף הדרך, היא תחילתה של האחריות.

יהושע לא החל את דרכו ביום שבו מונה למנהיג. במשך שנים הוא למד ממשה, שירת, פיקד, נשא באחריות והכין את עצמו לרגע שבו יידרש להוביל. גם בחברה שלנו נדרשים אנשים שמוכנים לעשות את הצעד הבא להתמודד, לשרת בכנסת, בשלטון המקומי, במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי, ולהפוך את הערכים שעליהם נאבקו למדיניות ולמעשים.
אולי זהו המסר שהתורה מבקשת ללמד אותנו: יש זמן לקרוע את ים סוף, ויש זמן לסלול כבישים בארץ המובטחת. יש זמן לצאת לרחובות, ויש זמן להיכנס לחדרי הוועדות, למליאה, למשרדי הממשלה ולמוקדי קבלת ההחלטות. שתי המשימות הכרחיות, אבל כל אחת שייכת למצב חברתי אחר.

האתגר של הדור שלנו איננו רק להיאבק על דמותה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, אלא גם להיות מוכנים לבנות אותה. זהו המעבר ממשה ליהושע – ממנהיגות של התעוררות למנהיגות של הגשמה.

וההקשר הפוליטי לא דורש הרחבה. קמים ומתקנים!

שבת שלום