קטגוריה: shmot

פרשת 'ויקהל' מתחילה במילים:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (שמות לה 1), ובהמשך שוב נאמר "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור" (לה 4).
המילה כל מככבת בפרשה, ללמדנו שכל עדת בני ישראל, גברים ונשים, לוקחים חלק בבניית המשכן, כולם משתתפים בתרומה, כולם עושים במלאכה.

דברי אלה נכתבים בצהרי חג הפורים. אמש קראנו את מגילת אסתר, שגם בה מבקשת אסתר
ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן".

מצוות ההקהל והכינוס, תוך הדגשת הכל בשני המקרים, באירועים של חנוכת המשכן ובעתות צרה ומצוקה, מורים לנו על חובת האחדות והלכידות ועל הסכנה שבפירוד ובפיצול. "ויאמר המן למלך אחשוורוש, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". המן האגגי, מזרע עמלק, מציין את הפירוד כאות לכך שיוכל לגבור על מרדכי ועמו.

גם בתיאור המשכן, אוהל מועד, לאחר התיאור המפורט של כל מגוון החומרים והמוני החלקים והכלים על תיאורם ומידותיהם, חוזר הכתוב ומציין פעמיים את הלכידות והשלמות של כל חלקי
.( המשכן. "לחבר את האוהל להיות אחד" (לו 19 ). "ויהי המשכן אחד" (לו 13).

כלי המשכן עומדים בסימן איחוד הניגודים לאחד המאוחד:
ציווי מיוחד ניתן לגבי מנורת המשכן, "מקשה עשה את המנורה" (לז 17 ) "שלושה קני מנורה מצדה האחד, ושלושה קני מנורה מצדה השני" (לז 18). "ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה היו" (לז 17). "כולה מקשה אחת זהב טהור" (לז 22).

איחוד הניגודים מוצא את ביטויו גם בבגדי הכהונה, בעיקר באבנט ובאפוד. כללם שעטנז, שילוב של צמר ופשתן, בהיתר מיוחד מהתורה, בזמן עבודת המקדש.

איחוד הניגודים מאפיין גם את החושן. שתים עשרה אבנים, כל אבן וייחודה "והאבנים על שמות בני ישראל הנה, שתים עשרה על-שמותם, פיתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט" (לט 14). כל שתים עשרה האבנים המסמלות את שנים עשר השבטים, מאוחדות על גבי ריבוע החושן.
המשמעות הסמלית של איחוד הניגודים בחושן ובמטות, קני המנורה, בהקשר הלאומי, הנו ביטוי לאחדות עם ישראל על ריבוי פניו וגווניו.

"זהו עיקר שלמות השלום
להשתדל שיהיה שלום
בין שני הפכים". 
ר' נחמן מברסלב
קיצור ליקוטי מוהר"ן, פ' אות א'.

פרשת "ויקהל" פותחת בציווי הראשון, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (לה 2). לאחר ציווי ראשון זה, מעבר וחזרה למלאכת בנית המשכן, מעין הקבלה בין ששת ימי הבריאה האלוהית את היקום, ששת ימי עשיית מלאכה, ומלאכת בנית המשכן.

המילים "ויכל" ו"מלאכה" מופיעות עם סיום תהליך הבריאה האלוהית את העולם, "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב2), ועם סיום מלאכת המשכן, "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ 33 ). שתי המלאכות מסתיימות בברכה, "ויברך אותם אלוהים" (בראשית א 28 ), "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב 3). בפרשת 'הקהל', עם סיום בנית המשכן, "וירא .( משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (לט 43)
על פי חז"ל הברכה כללה תפילה מיוחדת שתשרה שכינה במעשה ידיהם ושהמשכן יהיה יציב וקבוע.

הפיזיקאי המכונן, אייזיק ניוטון, ראה בבית המקדש דגם פיזי מדויק של היקום ומערכת השמש  ההליוצנטרית. לתפישתו, מבנה בית המקדש מכיל את מידות היקום ונבנה בהשראה אלוהית.
חלקי המקדש מצפינים חוכמה קדומה לגבי מבנה הקוסמוס. מזבח העולה במרכז מייצג את השמש, והמקדש כולו משקף סדר אלוהי והרמוניה פיזיקלית, מה שניוטון כינה 'התכנית האלוהית'.
תפישה זו ישימה גם לגבי מבנה המשכן וכליו שניבנו ע"פ הנחיות 'התכנית האלוהית', "כאשר הראה אותך בהר" (שמות כז 8), הוראה אלוהית למשה רבנו לבנות את המשכן וכליו בדיוק לפי התבנית שהוצגה לו בהר סיני.

ההפטרה של פרשת 'הקהל' עוסקת בבניית כלי בית המקדש בהקבלה לבנית המשכן בפרשה. היא מתארת בהרחבה את בנית עמודי המקדש, עד "ותיתם מלאכת העמודים" (מלאכים א, ז 22). אלה עמודי 'יכין', העמוד הימני, ו'בועז', העמוד השמאלי. עמודי 'יכין' ו'בועז' הם 'עמודי היסוד' (pillars) של המקדש ושל קיום העם היהודי.

והיה אם נשכיל,
כל העם,
לכונן (מלשון יכין) את האחדות,
"ה' עוז (מלשון בו-עז) לעמו יתן,
ה' יברך את עמו
בשלום".
(תהילים כט 11)

פרשת "כי תשא" היא אחת הדרמטיות בתורה, והיא נעה בין התעלות רוחנית לשפל של חטא העגל. סדר האירועים איננו כרונולוגי (המפקד מתרחש רק שנה אח"כ בספר במדבר).

הפרשה נפתחת במפקד, המתבצע באמצעות תרומה אחידה של מחצית השקל אשר תשמש להקמת המשכן. לאחר מכן מפורטים חלק מכלי המשכן וממונים אומנים לביצוע העבודה. פירוט נוסף על מצוות השבת משלים את פתיחת הפרשה (כאשר הצמדת מצוות השבת לבניית המשכן משמשת את הפרשנות המסורתית לגיבוש רשימת ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת). 

עיקר הפרשה עוסק ב"חטא העגל" – החטא הקדמון של התרבות הישראלית/יהודית מזה אלפי שנים. משה מתעכב על ההר 40 יום. העם, בלחץ וחרדה, דורש מאהרון אל חלופי. אהרון יוצר את עגל הזהב. אלוהים מודיע למשה על החטא ורוצה להשמיד את העם.משה מתפלל על העם, אך כאשר הוא יורד ורואה את הריקודים סביב העגל, הוא שובר את לוחות הברית. משה מעניש את החוטאים בעזרת בני לוי שעוברים במחנה והורגים 3000 איש.  לאחר מכן, משה עולה שוב להר כדי לבקש מחילה. הוא מבקש מאלוהים "הראני נא את כבודך". בתגובה, אלוהים מגלה לו את י"ג מידות הרחמים , נוסח התפילה המרכזי לבקשת סליחה עד היום.

משה פוסל לוחות אבנים חדשים. לאחר 40 יום נוספים, הוא יורד עם הלוחות השניים. בשל הקרבה העצומה לאלוהים, פניו של משה קורנים באור חזק כל כך, שהוא נאלץ לשים מסווה על פניו כשהוא מדבר עם העם (פסלי משה עם קרניים ברחבי אירופה מקורם בתרגום לקוי). 

מ-נעשה ונשמע  ל- חטא העגל

הקשר בין "נעשה ונשמע" לבין חטא העגל נראה במבט ראשון כסתירה מוחלטת. איך עם שהגיע למעמד רוחני של ביטול עצמי ("נעשה" לפני "נשמע"), מתרסק תוך ארבעים יום לעבודה זרה של עגל זהב? עם זאת, כשמסתכלים על השתלשלות הפסיכולוגית של האירוע, ניתן לראות בחטא העגל המשך ישיר של הקיצוניות שב-"נעשה ונשמע", וביטוי קדום ל- FOMO , החרדה מהחמצה.

"נעשה ונשמע" –  אקסטזה רוחנית ללא הכנה

הצעקה ההמונית "נעשה ונשמע" מבטאת מצב של אקסטזה. בני ישראל ויתרו על ההבנה השכלית והחשיבה הביקורתית  ("נשמע") לטובת מחויבות טוטאלית ("נעשה"). זהו רגע של "היי" רוחני שבו הגבולות בין האדם לאמונותיו מיטשטשים, והאדם מאבד שליטה.

האתגר:  רגעי שיא חולפים במהרה. ברגע שמשה עלה להר והערפל השתלט, העם נותר בוואקום אמוני. בלי ה"נשמע" – כלומר, בלי הבנה עמוקה, חשיבה ביקורתית, תהליך הדרגתי וכלים להכיל את החוויה הרוחנית ביומיום – התלהבות הופכת באחת לחרדה. כשמשה "בושש" לרדת, הריקנות הפכה לפחד והעם מחפש שמיכת בטחון.

חטא העגל כ- FOMO   קולקטיבי

FOMO היא חרדה שמא משהו חשוב קורה ואנחנו לא חלק ממנו, או שמקור הביטחון/ האושר שלנו נעלם ואנחנו נותרנו מאחור. העם לאחר 40 ימים מפתח "סרט" של חרדות ופחדים:

הפחד מאובדן המנהיג: "כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו". העם מפחד שהקשר שלהם עם האלוהים נותק והם "מפספסים" את ההזדמנות להמשיך את החוויה של סיני.

הצורך ב"כאן ועכשיו":  ה-FOMO דורש פתרונות מהירים. העגל לא היה ניסיון למרוד באלוהים, אלא ניסיון לעגן אותו בחומר. העם זקוק ל- "אלוהים שילך לפנינו" – אלוהים שרואים בעיניים, זמין ומיידי, שלא דורש המתנה בערפל.

הלחץ החברתי: כמו ברשתות חברתיות, החרדה בחטא העגל מזינה את עצמה. "ויקהל העם על אהרון" – זוהי תנועה הנובעת מלחץ חברתי ומחרדה המונית שמא "כולם יודעים משהו שאני לא יודע" על היעלמותו של משה.

התמודדות עם ה- FOMO – בניית "מקום בטוח" לחרדה

חטא העגל מלמד אותנו שאי אפשר לחיות רק ב"נעשה ונשמע", על רגעי שיא ואמונה עיוורת בלי לבנות כלים יומיומיים. העגל הוא "קיצור דרך" להשגת תחושת "האלוהות" מבלי לעבור את העבודה, ההמתנה וחוסר הודאות. המשכן הוא תיקון – בניגוד לעגל שנוצר ברגע של התפרצות וחרדה, המשכן נבנה בפירוט, בעבודה סיזיפית ובתכנון. הוא מלמד שהדרך להתמודדות עם FOMO  רוחני היא לא על ידי רדיפת סיפוקים מיידים, אלא על ידי יצירת שגרה של עבודה קדושה.

הלוחות השניים אשר משה מפסל מחזקים את מוטיב העבודה הסיזיפית אל מול האקסטזה הדתית רוחנית. ההבדל המהותי ביותר בין הלוחות הוא המקור שלהם. הלוחות הראשונים היו "מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא".  הם מייצגים מתנה משמים, חוויה טוטאלית שלא דורשת מאמץ אנושי – כמו ה"נעשה ונשמע" הראשוני. לעומת זאת, בלוחות השניים מצווה אלוהים על משה" פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" . כאן משה הוא זה שצריך לחצוב את האבן, ואלוהים "רק" כותב עליהם. 

הלוחות הראשונים היו כמו "סטורי" מושלם, הכל נראה מדהים וחסר מאמץ –  "נעשה ונשמע". הלוחות השניים מהווים תיקון –  הם מלמדים שקדושה דורשת עבודה קשה ומעורבות אמיתית. לא ניתן להסתמך רק על אקסטזה משמים, צריך לחצוב את הכלים בעצמנו כדי לא להתפרק בכל רגע של חרדה וקושי.

במדרש שמות רבה מסופר שמשה הצטער על שבירת הלוחות הראשונים, אך הקדוש ברוך הוא מנחם אותו באומרו –  "אל תצטער על הראשונים, שלא היו בהם אלא עשרת הדברות בלבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיש בהם הלכות, מדרש ואגדות".  גם כאן המדרש מלמד שדווקא השבירה והתיקון הולידו עומק חדש – את התורה שבעל פה. FOMO מחפש את התשובה והמהירה, אבל הלוחות השניים מייצגים דרך הארוכה, הפרשנית והעשירה יותר, שמתפתחת יחד עם האדם. 

הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) מציינת שבתוך ארון הברית, הונחו גם הלוחות השלמים וגם "שברי לוחות "אשר שיבר משה. מכאן ניתן ללמוד שתיקון עמוק איננו מתעלם ממצבי שבר. התיקון איננו התעלמות מכישלון, אלא מתן מקום גם לשברים. השברים מזכירים לנו שגם לכישלונות (כמו בחטא העגל), יש ערך. הכישלון הוא חלק מהסיפור. הניסיון להיות "מושלם" (כמו בלוחות הראשונים) הוא זה שמחולל את החרדות והוא שמוביל לשבר.  הקבלה של השברים מאפשרת התמודדות והתפתחות. 

סיכום

חטא העגל הוא סיפור של עם שעלה מהר מדי וגבוה מדי ב"נעשה ונשמע", ולא היו מסוגל להתמודד כשהמנהיג נעלם. הפחד להישאר לבד בערפל בלי אלוהים מוחשי, דחף אותם ליצור תחליף נוצץ בדמות עגל הזהב. וכך גם אנו כיום חייבים לזכור שדווקא ברגעים של חוסר ודאות, משבר וקושי כשהתחושה היא שאנחנו "מפספסים" או נותרים מאחור, החוכמה היא לא לרוץ אחרי "עגלי זהב" נוצצים ומהירים, אלא לבנות בסבלנות לגבש כוחות פנימיים שיישאו אותנו גם כשהערפל מכסה את ההר.

יחסי האחים משה ואהרון היו שונים בתכלית מספורי האחים הדרמטיים בספר בראשית : המאופיינים ביריבות , רצח, התנשאות , מאבק על הבכורה מכירת אח , נקמה ופיוס.

משה ואהרון לא היו רק אחים. הם היו צוות. המטרה הייתה להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות. על אף שה' בחר במשה להנהיג את העם, הוא היה זקוק לאהרון שיעמוד לצדו ויעזור לו להעביר את המסר. לצורך כך, הסינרגיה ושיתוף הפעולה ביניהם חייבים היו להיות מושלמים. ובמשך שנים רבות, כך אכן היה. משה ואהרון פעלו יחד כצוות:.

ואז הגיעה נקודת השבר הדק, או השינוי שחל בצוות המגובש. בפרשת השבוע, פרשת תצווה, אנו מתחילים להבחין בהפרדה בין השניים – בעוד שאהרון ובניו מוזמנים להמשיך בעבודת ה' באמצעות הכהונה, ילדיו של משה נותרים למעשה ללא תפקיד הנהגתי ספציפי בשלב החדש הזה בחיי בני ישראל. משה עוד לא יודע זאת, אך הוא אינו צפוי להנהיג את העם בכניסתם לארץ ישראל. לעומתו, אהרון וצאצאיו ימשיכו להיות עמוד תווך רוחני בעם ישראל מהנקודה הזאת ואילך. השינוי הזה אף מקבל ביטוי בטקסט עצמו במחווה ספרותית – שמו של משה אינו מוזכר בפרשה אפילו פעם אחת.

ועם זאת, הנוכחות של משה עודנה מורגשת, גם אם באופן חדש ושונה. משה מתבקש לפקח על הכנת בגדי הכהונה המרהיבים. הדרישה אף מתחדדת כאשר ה' מצווה את משה להעלות את אחיו ואחייניו למעמדם החדש. בניגוד למשימות האחרות שאותן העביר משה לבעלי המלאכה, המעבר הזה מוצג כמצווה שה' מצווה בה את משה עצמו – "ואתה" – ושאותה הוא לבדו יכול לקיים.

כאשר ה' מצווה את משה להקריב אליו את אהרון ובניו לכהן לפניו ולהסמיך אותם לתפקידם החדש, אהרון מוזכר שוב ושוב תוך ציון המילה "אחיך", כדי להזכיר לנו שהיותם אחים ושותפים היה ה"סמל המסחרי" של היחסים ביניהם במשך שנים רבות.

חשתי צביטה בלב. מה חשב משה כשמשח את אחיו ואחייניו לכהונה? או נכון יותר מה הרגיש ?האם הוא הצליח למלא את תפקיד האח הנאמן ולשמוח בשביל אחיו, אהרון, שקיבל סוף סוף את ההכרה כמנהיג בפני עצמו? האם פילחה את לבו הקנאה, ולו לרגע, או תחושת האובדן, כשהבין שאחיו אהרון, מי שהיה עד לאותו רגע שותפו התומך, יעזוב אותו כעת וייכנס לשלב חדש של שירות בקודש, ואילו הוא לא?

אני רוצה להאמין שמשה רבנו, בחוכמתו הרבה, נרתם לשינוי, והבין שעבודתם המשותפת כצוות במשך שנים כה רבות למעשה הכינה אותם בדיוק לרגע הזה. בתור נביא, מורה ומנהיג, ודאי היה למשה ברור שהוא היה זקוק לאהרון ולתמיכתו בשנותיו הראשונות, כשנכנס לראשונה לתפקיד המנהיג, ושכעת הגיע הרגע שבו אהרון ובניו צריכים לסלול לעצמם דרך חדשה. האירוע הקצר הזה בפרשתנו מאיר את משה ואת מנהיגותו באור חדש, ומלמד אותנו שלפעמים היכולת הפשוטה לפנות לאחרים את המקום היא שמעידה על היותנו מנהיגים אמיתיים ועל עבודת הצוות שלה אנו מסוגלים.

ובנימה אישית, לאחרונה ליוויתי את אחותי המבוגרת ממני ב20-  שנה אשר מאושפזת בבית חולים בשל משבר בריאותי . זה היה מצב מאתגר עבורי שעורר בי רגשות מעורבים, כיוון שבעבר היה בינינו מתח רב בעבר סביב ענין ה"בכורה" ולא ממש הצלחנו לנהל דיאלוג סביב המחלוקות .

קושי יכול להפריד וגם יכול לאחד.

משפחות רבות נהרסות ומתפרקות סביב מאבקי ירושה וצוואות ואינן מצליחות לשמור על אחדות משפחתית.

כיצד בונים חוסן משפחתי ? כיצד מחזקים במשפחה יחסים של פתיחות, כבוד הדדי ועזרה הדדית ? זה אתגר שכל משפחה מתמודדת עימו וגם מונח לפתחו של כל אחד מאיתנו, בבחירות שהוא עושה בהתאם לאמונתו, לערכיו ובעיקר להבנה שגם אם אתה משקיע לא תמיד תקבל תמורה או הוקרת תודה.

לעיתים אנחנו מגלים מנהיגות בזעיר אנפין כמו משה מכוח ערכינו: למען המטרה, למען הבניה, למען המשפחתיות ועלינו לקבל את המשמעות מתוך העשייה ללא ציפייה לתמורה.

ולסיום אני רוצה להמליץ לכם על סרט מרגש שנקרא בעברית "להזיז הרים " (באנגלית DJ Mehmet  )

שמתאר בין השאר את מערכת היחסים בין שני אחים, המתגוררים בכפר במקדוניה הצפונית שהתייתמו מאימם

וכך הם מנחמים זה את זה : "אמא אמרה שכשנעשה קשה עדיף להיות ביחד "

שבת שלום

תודות:
נעזרתי בכתיבה במאמר של הד"ר ג'ולי ליבר ממדרשת לינדנבאום, שדבריה היטיבו לקלוע ולבטא את מחשבותיי.

פרשת תרומה פותחת בציווי: "וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אלוהים מבקש מעם ישראל לבנות לו בית. לפי רש"י ומפרשים רבים, הציווי הזה הגיע כרונולוגית אחרי חטא העגל – אחרי שהלוחות נשברו, אחרי שהאמון נסדק. דווקא אז, במעמד של שבר, מגיע הציווי לבנות משהו יחד. והשאלה שמעסיקה אותי היום היא: איך בונים משהו משותף כשכל אחד רוצה "משכן" אחר? כשכל מחנה רואה "קדושה" במקום שונה?

שתי נקודות מהפרשה

הפרשה מציעה שתי נקודות מרכזיות שאולי יכולות לעזור לנו לחשוב על השאלה הזו: הנקודה הראשונה: "בְּתוֹכָם" – לא "בְּתוֹכוֹ" אלוהים לא אומר "ושכנתי בְּתוֹכוֹ" – בתוך המבנה. הוא אומר "ושכנתי בְּתוֹכָם" – בתוך האנשים. הקדושה אינה נמצאת במבנה הפיזי, במוסד, בארון הקודש עצמו. היא נמצאת בקשר בין האנשים שבונים אותו יחד. 

זו נקודה חשובה: המקדש יכול להיות מושלם בפרטיו – בזהב ובכסף, בתכלת ובארגמן – אבל אם הוא לא חי בתוך האנשים, אם הקשר ביניהם נשבר, אז הקדושה נעלמת.

הנקודה השנייה: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" המשכן נבנה רק מתרומות מרצון. לא מיסים שהוטלו, לא כפייה, לא חובה. "אשר ידבנו לבו" – מי שהלב שלו מניע אותו.

ומה מרגש: כל אחד תורם. עשיר נותן זהב, פחות עשיר נותן כסף, ומי שאין לו הרבה נותן נחושת או בדים. אין היררכיה של תרומות – כולם בונים את המשכן המשותף.

המשכן והשבת – שני צדדים של מטבע אחד

השנה אנחנו לומדים בבית תפילה על "שבת של חירות" – ניסיון לשרטט דרך ישראלית חדשה לשבת. לא שבת של כפייה חוקית, ולא שבת שהופכת לעוד יום של קניות וצריכה, אלא שבת כמרחב של חירות אמיתית – חירות לעצור, לחזור אל עצמנו, להיות עם המשפחה והקהילה. יש חיבור עמוק בין המשכן לשבת. אם השבת היא "מקדש בזמן", הרי שהמשכן הוא "מקדש במקום". שניהם דורשים את אותו דבר: בחירה חופשית. המשכן נבנה מנדבת לב – לא כי מישהו כפה על העם, אלא כי הלב "דיבר". והשבת, כפי שאנחנו מנסים לחשוב עליה מחדש, צריכה להיבנות מאותו מקום: לא כי מישהו כופה עליי, אלא כי אני רוצה להיות חלק מזה. זוהי "חירות למשהו" ולא רק "חירות ממשהו" – כפי שאנחנו לומדים בימים אלו: החירות האמיתית אינה רק החופש מהמטלות, אלא הבחירה החופשית ליצוק תוכן למרחב המשותף שלנו.

והיום – איפה אנחנו?

כשאני חושב על ישראל של היום, אני רואה חברה שמתלבטת היכן נמצאת הקדושה שלה. איפה ה"משכן" שלנו? האם הוא בכנסת? בבית המשפט העליון? בצבא? בבית הכנסת? כל מחנה מצביע על מקום אחר ואומר: "הנה הקודש שלנו״. ויש ויכוחים סוערים סביב השאלות הבסיסיות ביותר.

חוק הגיוס – מי תורם למשכן המשותף? האם כולם תורמים, או רק חלק מהעם?

הפרדת הרשויות – מה זה "קודש" ומה זה "קודש הקדשים"? מי שומר על הגבולות ביניהם?

הבחירות הקרובות – כל מחנה מציע "משכן" שונה, חזון שונה למדינה, לחברה, לעתיד. ויש משבר אמון במוסדות, בהנהגה, ולפעמים גם זה בזה.

אז מה עושים?

אני לא יודע מה התשובה. אני לא בטוח שיש תשובה פשוטה. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שתי נקודות. 

ראשית, הקדושה היא "בְּתוֹכָם" – בקשר בין האנשים, לא במוסד עצמו. אולי במקום להתמקד רק במוסדות – איזו כנסת? איזה בית משפט? איזה צבא? – צריך לשאול איפה אנחנו באמת נפגשים? איפה אנחנו מרגישים שיש משהו משותף בינינו?

לפעמים זה לא בכנסת ולא בבית המשפט. לפעמים זה בשולחן שבת, בטיול משפחתי, בקהילה קטנה, בשיחה עם חבר שחושב אחרת ממך לבא אתה עדיין יכול לדבר איתו. אולי שם, דווקא שם, שוכנת הקדושה. שנית, המשכן נבנה כשהלב "מדבר״. לא בכפייה. לא ב"אתה חייב לשרת", "אתה חייב לשמור שבת", "אתה חייב להסכים איתי". אלא בשאלה פשוטה – מה אתה רוצה לתרום? מה הלב שלך מניע אותך לתת למשכן המשותף שלנו? כי רק כשכל אחד תורם מרצון – עשיר ועני, דתי וחילוני, ימין ושמאל – רק אז נוכל לבנות משהו שבאמת משותף.

סיום

יש עוד משהו יפה בפרשה. בתוך המשכן, על הארון, יש שני כרובים. חז"ל אומרים שהכרובים פונים זה לזה כשישראל עושים רצון ה', ומסתובבים החוצה כשלא. 

יש פה לקח עמוק – גם כשיש גבול (הפרוכת שמפרידה בין קודש לקודש הקדשים), גם כשיש הבדלים, אפשר וצריך לפנות זה לזה. לא להסתובב החוצה. 

אני לא יודע איך בונים את המשכן המשותף של היום. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שהמקדש לא נבנה "בְּתוֹכוֹ" – בתוך מבנה מושלם אחד – אלא "בְּתוֹכָם" – בתוך הקשר שבינינו. אולי המשכן של היום הוא לא חוק ספציפי או מוסד אחד, אלא נורמות התנהגות חדשות שאנחנו בונים יחד – הקשבה, כבוד, יכולת לשמוע את האחר גם כשלא מסכימים איתו. המשכן שלנו יכול להיות המקום שבו אנחנו לוקחים אחריות זה על זה, לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה.

והשאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא לא "מה הם צריכים לתת", אלא "מה אני רוצה לתרום? מה הלב שלי מניע אותי לתת?"

המצב הוא כזה: בני ישראל עומדים למרגלות הר סיני העשן, אלוהים העביר זה מכבר את עשרת הדברות, באמצעות מפגן חזיונות מרהיב ומפחיד. העם רואים את הקולות, שומעים את השופר והם נעים בחשש, עומדים מרחוק ומבקשים את התיווך של משה.

כאן מתחילה פרשת משפטים: פותח ה' ואומר למשה: "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם" רשימה ארוכה ומגוונת של דינים ומצוות נפרשת לפנינו: דיני עבדים, אדם מזיק – נזקי גוף, שור מזיק – נזקי גוף, נזקי ממון ועוד עשרות דינים שונים. אני רואה בעיניי רוחי את הוד המעמד של בני ישראל  בעת העתיקה ויחד עם זאת מרגישה שנכנסתי לשעור בתואר ראשון למשפטים או לדיון בבית משפט.

עד כמה הדינים והמצוות,  מושגים והביטויים הללו רלוונטים לימינו? נתחיל בשפה. ביטויים כגון: גנב במחתרת, הסדרי שמיטה, שלוש רגלים, חג הקציר, חג האסיף, רצע את אזנו במרצע, לא תבשל גדי בחלב אימו וגם – עין תחת עין ושן תחת שן… ועוד ועוד. ביטויים שגורים בעברית המודרנית ואנו משתמשים בהם עד היום.

ומה לגבי הדינים עצמם? דיני העבד, שייכותו וחירותו, למשל: "כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם". (שמות כ"א ב') במחשבה ראשונה נדמה שעבדות אינה רלוונטית לימינו. אך למעשה, בארצות הברית הסתיימה העבדות רק לפני 160 שנה, השלכותיה מהדהדות עד היום וסחר בבני אדם הוא עדיין תופעה קיימת ובעייתית. בכלל, אם נרחיב את המבט מ"עבד" ל"עובד", נסכים שסוגיית היחסים בין מעסיקים בעלי עוצמה לבין עובדים חסרי כוח,  רלוונטית מאוד גם היום.  ומה בעניין הפסיקות בסוגיות שמועלות? כאן המצב יותר מורכב. נתבונן במספר דוגמאות: מה יהיה דינך אם שור שלך נוגח באדם אחר? מה האחריות שלך? "וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת…" (שמות כ"א ח'). קצת מוגזם כיום, נכון? אז בואו נתאים את המצב לימינו: מה דינך אם כלב שלך נושך אדם אחר ופוגע בו? או סוגיה נוספת: מה האשמה שלך אם הכלב שלך ידוע כתוקפני ופגע והמית אדם? על פי פרשת משפטים, עליך להזהר מאוד ולקחת אחריות …. וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ (שמות כ"א ט'). הייתם חותמים על גזר הדין הזה?

דוגמא נוספת: מה יהיה דינך אם מישהו נפגע משום שחפרת בור ולא כיסית אותו? וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ (שמות כ"א ל"ג- ל"ד). האם הדין הזה רלוונטי לימינו? האם לדעתך במקרה של בור במדרכה שלא טופל, העירייה אחראית לפצות אותך על הנזק, במקרה שנפגעת? אם כן, בפרשה אנחנו נחשפים לרשימה ארוכה של דינים ומשפטים שעוסקים בסוגיות של
אחריות, של אשמה, של כוונה. רבים מהרעיונות רלוונטיים גם היום ואפילו משמשים תשתית
מוסרית עבורנו.

יחד עם זאת, לאור חומרת גזרי הדין, אני מציעה לכל מי ששוקל או שוקלת לחיות לפי הכללים הללו, תחת מדינת הלכה – חישבו שוב! פסקי הדין בבתי המשפט של ימינו, גם כשהם רודפים אחר הצדק, מציעים פתרונות ומענים אנושיים והומניים יותר ממה שהוצע בעת העתיקה. לאור הפסיקות הרבות שמחייבות מיתה, בהחלט לא הייתי רוצה לחיות בחברה שפועלת לפי דיני התורה כפשוטם, במדינת הלכה. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר.

ולסיום, מה לגבי סוגיות של מוסריות וצדק חברתי שמובאות בפרשת משפטים? בדומה לאחריות של אדם כתוצאה ממחדל, גם סוגיות של מוסר וצדק חברתי רלוונטית לחיינו הפרטיים והציבוריים כיום. אני מזמינה אותך לתת מבט מיוחד בקובץ פסוקים המהווים לדעתי תשתית מוסרית של העם שלנו. תשתית מוסרית שאני מקווה שלא שכחנו, שאסור לנו לשכוח, שעלינו להלחם עליה: משפט צדק לאביון, לא לשקר, לא לקחת שוחד, לדעת נפשו של גר בארצנו. "לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃ מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃ וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (שמות כ"ג ו-ח)

לפרשת יתרו  שני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון יתרו מגיע לבקר את משה, יחד עם ציפורה ושני בניהם, גרשם ואליעזר. הוא מתקבל בכבוד על ידי אהרן וזקני ישראל, וצופה במשה יושב ושופט את העם מן הבוקר עד הערב. עצת יתרו למשה היא למנות שופטים – "שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות י"ח, כ"א) – שיטפלו בעניינים היומיומיים ויאפשרו למשה להתרכז בעיקר.

בחלק השני של הפרשה מתרחש מעמד הר סיני: העם מצטווה להתקדש, לכבס שמלותיו ולא לגעת בהר, ומשה עולה להר ומקבל את עשרת הדיברות. לאחר מכן ניתנות הוראות נוספות הנוגעות לאיסור עבודה זרה, לבניית מזבחות ולצניעות בעבודת הכהנים.

ישעיהו לייבוביץ כתב ש"פרשת יתרו היא פרשה שהמרכז שלה הוא מעמד הר סיני, מתן תורה ועשרת הדברות… וספק אם ניתן לחדש משהו על נושא זה של גילוי שכינה, מתן תורה ועשרת הדברות".

לפיכך בחרתי להתמקד דווקא בחלק הראשון של הפרשה: בעצת יתרו למשה, ובשאלת המנהיגות והשיפוט.

לפני המשך הקריאה, אתם מוזמנים לקחת נייר ועט ולרשום אילו תכונות חשובות בעיניכם למנהיג או לשופט.

יתרו מציע למשה לבחור "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע". המנהיגים שנבחרים אינם נביאים שדבר האל בפיהם, אלא בני אדם הפועלים מתוך תכונות אנושיות ומגבלות טבעיות. חז"ל הבינו שהתורה "לא בשמים היא", ושיש צורך להעבירה אל חיי המעשה באמצעות הנהגה אנושית, ולכן הדגישו סגולות מוסריות ואינטלקטואליות הנדרשות מן השופטים.

קל להבין מה משמעותם של "אנשי אמת" ו"שונאי בצע". יראת אלוהים היא אמונה כפי שמתוארת כבר אצל אברהם אבינו בפרשת וירא. אך מה פירוש "אנשי חיל"? המדרש מפרש שמדובר באנשים פעלתנים, אנשי עשייה ולא בטלנים. בדומה ל"אשת חיל" שבמשלי ל"א – דמות שפועלת, מנהיגה ודואגת לביתה ולקהילתה. כך מתברר שהתורה שניתנה מן השמים זקוקה למימוש דרך התערבות אנושית ארצית ומנהיגות ראויה.

כעבור דור, בספר דברים, משה חוזר ומתאר את מינוי השופטים, אך מונה תכונות אחרות:
"חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים א', י"ב–י"ג).

נוספות כאן שלוש תכונות: חכמה, תבונה והיכרות עם הקהילה – מי שידוע ומוכר לה, ולכן גם בעל השפעה.

התוספת של שלוש התכונות בספר דברים מצטרפת אל תכונותיו של יתרו, ובמדרש הן מתלכדות לרשימה אחת של מידות הנדרשות ממנהיגי העם.

כך מונה החזקוני (רבי חזקיהו בן מנוח, המאה ה־13) שבע מידות לשופט: חכמים ונבונים וידועים, אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע.

מדוע אינן מופיעות כולן יחד בדברי משה?
אולי כדי ללמד שאין מודל אחד סגור של הנהגה, ואולי משום שקשה מאוד למצוא מנהיגים שיש בהם את כל התכונות הללו גם יחד. בדברים רבה נאמר שאם לא נמצאו כל שבע המידות – ניתן להסתפק בארבע, או בשלוש, אך מידה אחת אינה ניתנת לויתור: אנשי חיל.

רבנו בחיי (רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה, המאה ה־11) מוסיף נדבך חשוב: הצדיקים והנביאים בתורה אינם מתוארים באמצעות חכמה או דעת, אלא באמצעות מידות. נח הוא "איש צדיק תמים", אברהם "והיה תמים", ומשה "ענו מאד". לא הידע הוא העיקר, אלא יושר המידות ודרך החיים.

כאן מתבררת תובנה מרכזית של הפרשה: התורה אינה מבקשת הנהגה מושלמת, אלא הנהגה אנושית ראויה. לא כריזמה, לא גאונות, אלא אחריות, ענווה ומידות טובות. כך, עוד לפני מתן תורה, מציבה פרשת יתרו מודל מפוכח של מנהיגות – כזה שיודע לפעול בעולם מורכב, עם פשרות, מגבלות והכרעות יומיומיות.

ומתוך כך עולה גם השאלה המופנית אלינו, כיחידים וכקהילה, כאן ועכשיו:
כמה מן התכונות שבחרתם חופפות עם שבע התכונות שמציבה התורה? וכמה מן התכונות שכתבתם אתם מזהים אצל מנהיגינו היום?

פרשת בשלח, המכונה שבת שירה, מציבה את שירת הים בלב סיפור יציאת מצרים. הפרשה מספרת על התחלת נדודי עם ישראל במדבר ועל כמה ניסים שהתרחשו בדרך בהנהגתו של משה: אלוהים מוריד לחם מן השמים כדי להאכיל את העם הרעב ונותן לו שליו בערב. משה משליך עץ למים המרים והמים נהיים מתוקים. משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, מי שתיה. משה עומד עם המטה וידיו למעלה וישראל גוברים על עמלק. ולבסוף, אירוע קריעת ים סוף ובקיעתו לשניים שבמהלכו חצו בני ישראל את הים והמצרים טבעו. העם ומשה מודים בשירה והודיה לאלוהים על הנס הגלוי והעל טבעי, בשירת הים, המציינת את סיום השעבוד ותחילת החירות.

השירה איננה מתרחשת בנקודת סיום ברורה. בני ישראל כבר אינם עבדים, אך עדיין אינם עם חופשי. מצרים מאחוריהם, הארץ המובטחת עוד רחוקה, והמדבר נפרש לפניהם. זהו רגע שבין הישן שכבר איננו והחדש שעדיין לא קיבל צורה. בתוך המרחב הזה, בין עבר מוכר לעתיד לא ידוע – פורצת השירה.

התורה מתארת שאלוהים אינו מוליך את העם בדרך הקצרה. …" וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. (שמות י"ג, י"ז). רש״י מפרש שהקִרבה חזרה אל מצרים מסוכנת; עם שיצא זה עתה מעבדות עלול להישבר ממפגש מוקדם עם מלחמה ולבקש לשוב לאחור. החירות, אם כן, איננה רק שינוי חיצוני של מצב, אלא תהליך של הבשלה תודעתית. לעיתים הדרך הארוכה היא הדרך היחידה שמאפשרת עתיד.

הרגע שלפני קריעת הים הוא רגע של תוהו: ים מלפנים, מצרים מאחור והמדבר סוגר מכל עבר. אין לאן לברוח ואין דרך ברורה להתקדם. הרמב״ם מתאר את ה“תוהו” כמצב של שממה שאין בה אחיזה, מצב המעורר תימהון ואובדן כיוון. זהו רגע שבו אין פתרון נראה לעין ואין עדיין שפה לתקווה. בתוך חוסר האחיזה הזה נפתח המעבר – הים נבקע, והאפשרות לנוע קדימה מתגלה.

על פי המדרש – ישראל פחד להיכנס לים ורק נחשון בן עמינדב קפץ פנימה ואז הים נבקע. לכן, יש כאן שיעור באמונה. שהאמונה והמעשה יקדימו את הנס.

במרכז פרשת בא עומדת מצווה אחת, שקטה לכאורה, אך מהפכנית – ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים".

זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם. לא היציאה ממצרים, לא חוק חברתי, לא ציווי מוסרי אלא לקיחת האחריות על הזמן. זו איננה בחירה מקרית. היא נוגעת בלב מושג החירות, ולכן גם בלב משמעות התקווה.

חז״ל קראו את המילים "החודש הזה לכם" לא כציווי טכני בלבד, אלא כהעברת סמכות. לא "אני מגדיר לכם את הזמן", אתם תקבעו. מהלך עמוק ונועז: הזמן עובר מידי שמיים לאחריות האדם. מכאן נולדת מערכת שלמה של אחריות לבני האדם: קידוש החודש, קביעת הלוח, העברת הידיעה על החודשים לקהילות רחוקות, בניית לוח שמתחשב בעולי רגל. שיטה שמזמינה מחלוקות, אי־ודאות וויכוחים על סמכות, אך מתעקשת על חירות האדם ובחירותיו. מחשבה ליבראלית מוקדמת.

הייתה חלופה, לוח השמש שבו הכול קבוע מראש. מסודר, צפוי ונוח, שאין בו כמעט מקום להכרעה אנושית. לוח שבו ההיסטוריה "מתקדמת לבד". אבל הבחירה לא הייתה בנוחות, אלא בלוח ירח, אנושי, תלוי בעדות ובהכרעה. פחות אלגנטי ומבוסס אך מחייב בני אדם לקחת אחריות.זה מקור הקשר העמוק בין זמן לחירות: עבדות היא מצב שבו הזמן מוכתב לך מראש; חירות היא מצב שבו אתה יכול ובעיקר נדרש לבחור ולהכריע, גם במחיר של חוסר שלמות.

במצרים, בני ישראל היו עבדים לא רק לפרעה, אלא גם לזמן. הם לא קבעו מתי מתחיל יום, מתי נגמר שבוע, מתי משתנה מציאות. הזמן היה קניינו של השלטון. ולכן, רגע לפני היציאה ממצרים, נאמר להם: אם אתם רוצים להיות בני חורין התחילו בלומר מתי מתחיל חודש. התחילו בלומר: עכשיו.

את אותה עמדה ניסח בעוצמה נביא חרות האדם, הכומר השחור מרטין לותר קינג, בנאום "יש לי חלום". הוא חזר שוב ושוב על הקריאה: "Now is the time" -עכשיו הוא הזמן. הוא הזהיר מפני הדחיינות המוסרית, מפני הטענה ש"זה נכון, אבל לא עכשיו". הזמן, אמר, איננו מרפא עוולות. הוא ניטרלי. רק פעולה אנושית נותנת לו כיוון מוסרי.

גם בפרשת ״בא״ בני ישראל מצווים על קידוש החודש כשהם עדיין בתוך החושך. מכת חושך עדיין כאן, פרעה עדיין לא באמת משחרר, והעתיד לא ברור. ובכל זאת הם נדרשים להתחיל להתנהל כעם חופשי בתוך מציאות של עבדות. לא לחכות ל"אחרי", אלא להתחיל עכשיו.

בבית המדרש שנושאו השנה היא השבת, דיברנו על כך שלוח השנה עצמו הוא קביעה אנושית. אין בטבע "שבוע", ואין בטבע "ראש חודש". ודווקא משום כך יש בו כוח: האדם משרטט מסגרת בתוך הזמן, ובתוכה בוחר משמעות, מחויבות ופעולה. בלי מסגרת -הכול נדחה, נמרח, מתמסמס.

ואמר כבר המשורר יענקל׳ה רוטבליט ״אל תגידו יום יבוא -הביאו את היום".

אז גם היום, מול תחושת פירוק אזרחי, קל ליפול לעבדות מסוג חדש: עבדות לדחיינות. "זה לא הזמן", "נחכה", "עוד מעט". אבל בפרשת ״בא״, חז״ל, מרטין לותר קינג, כולם מלמדים: ״יש רגעים שבהם ההמתנה עצמה היא עוול״.

והמשמעות האזרחית ברורה:
הבחירות המתקרבות אינן רעיון מופשט ולא אופק רחוק. מדובר בבחירות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הזמן מעכשיו ליום הבחירות הוא המשאב האזרחי החשוב ביותר שיש לנו.

וכמו שידענו לצעוק ״את כולם – עכשיו!״ כי ידענו שבחיי אנוש זמן משמעו חיים, אז גם בבחירות יש ״עכשיו״

עכשיו הזמן להתפקד,
עכשיו הזמן להשפיע מבפנים,
זה הזמן לדבר עם מי שעוד מתלבט,
זה הזמן לבחור מעורבות במקום ציניות, פעולה במקום ייאוש.

הזמן איננו ניטרלי. הוא לא ״יעשה את שלו". בחוסר פעולה הוא עובד לטובת מי שכבר מחזיק בכוח. בפעולה הוא יכול להפוך לכלי של שינוי. כמו שקוראים חברי ״הדג נחש״ – זה הזמן להתעורר. כי הדמוקרטיה לא נעלמת ביום אחד והיא גם לא תינצל ביום אחד. היא תלויה במה שנבחר לעשות בזמן שיש לנו.

עכשיו!

פרשת וארא היא הפרשה השנייה בספר שמות, הפרשה בה מתחיל המשא ומתן של משה ואהרון עם פרעה על שחרור בני ישראל ממצרים. הפרשה נפתחת בהתגלות האל למשה ובחזרה מפורשת על ההבטחה שנתן אלוהים לאבות, לתת לבני ישראל את ארץ כנען לשבת בה. האל גם אומר למשה שהוא שומע את הסבל והקושי של בני ישראל ולכן הוא יושיע אותם ויוציאם ממצרים. יש כאן הבטחה לגאולה. למעשה, זו בעצם הפעם השניה שהאל נגלה למשה, ממנה אותו למנהיג שיגאל את העם ומבטיח לו את אותה ההבטחה. הפעם הראשונה היתה במעמד הסנה. מדוע היה צורך בפעם שניה? מאחר ושליחותו של משה נכשלה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה כשהלכו משה ואהרון לפרעה לבקש שישחרר את העם כדי לזבוח במדבר לאלוהים – פרעה סרב והכביד את עולו על העם. ומאחר והפעם הראשונה נכשלה, יש צורך לחזור שוב על אותה ההבטחה ועל אותו המינוי. אני לומדת מזה שצריך לדבוק במשימות ולא להתייאש אם לא מצליחים מיד. עקביות ודבקות במטרה מביאות להצלחה. אבל ההפתעה הגדולה מגיעה כשמשה ואהרון מגיעים עם הבשורה של הגאולה אל העם. הכתוב מספר לנו שהעם לא שמע לדברי משה "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה . הם היו כל כך עסוקים בחיי היומיום שלהם, בקושי העכשווי, הם הפכו אדישים לדברי משה, כי הם אבדו את התקווה.

כשאני חושבת על תקוה עולה לי המשפט: "התקווה מתה אחרונה" , שהוא ביטוי שמקורו בציטוט של נדב גולדשטיין ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר בכפר עזה יחד עם בתו ים, והפך לסמל של חוסן ותקווה. שלושת ילדיו נחטפו לעזה, וכשנפדו מהשבי אחרי 51 יום בתו אגם פרסמה פוסט עם המשפט "התקווה מתה אחרונה, נכון אבא?", משפט שהפך למנטרה של המשפחה והקהילה, שקורא לבנות מחדש את חייהם וקיבוצם לאחר המתקפה; מנטרה שקוראת לא להפסיק לקוות.

בהמשך הפרשה מגיעים משה ואהרון לפני פרעה ומבקשים שוב לשחרר את העם לזבוח במדבר שלושה ימים. פרעה מסרב, ואז מתחילות המכות. בפרשת וארא נכללות שבע מכות, דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ארבה, כשאת שתי המכות הראשונות של דם וצפרדע מבצע בפועל אהרון. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו…"

( שמות, ז' י"ט-כ)

העובדה שאהרון ולא משה הוא זה שהמבצע את המכות הללו קשורה ל"הכרת הטוב". לפי הפרשנים, משה נצל בילדותו גם בזכות היאור, ולא ראוי שמשה יהיה זה שיכה בו ויהפוך אותו לדם. לכאורה, דבר טבעי להכיר בטוב, אבל בחיי היומיום אנחנו נפגשים שוב ושוב בקושי לראות את הטוב, להודות לאנשים שקופים ולומר להם תודה, ואנחנו תופסים את הטוב כמובן מאליו. לדעתי, זהו שיעור עמוק לא פחות מהתקוה לעתיד טוב יותר: גם בתוך מאבק קשה, וגם כשעדיין אין שחרור באופק, יש דברים שאסור לנו לאבד בדרך. הכרת הטוב איננה מותרות של ימים טובים, אלא יסוד שמחזיק את הרוח דווקא בזמנים של קוצר רוח ועבודה קשה.

הכרת הטוב היא אולי אחד המעשים הפשוטים והעמוקים שמאפשרים לצאת מאדישות ולא לאטום את הלב אל מול קשיי החיים. בשנים האחרונות אני משתדלת מאד להגביר את תודעת ההודייה והכרת הטוב אצלי. לא לקחת כמובן מאליו את כל מה שיש לי אלא להשתהות שנייה ולהכיר בטוב הזה. אחד הרגעים שאני מאד אוהבת בקבלת השבת בבית תפילה ישראלי הוא אמירת התודה על אירוע מהשבוע החולף. אני זוכרת שבזמן הקורונה, כשהיה לי מאד קשה עם הסגרים והפחד, הייתי יוצאת לצעדה בחוץ ועושה רשימה בלב על כל הטוב שיש לי. הייתי אומרת תודה לרגלים, שאני עומדת והולכת עליהן, תודה לאוויר שאני נושמת, תודה על השמש שיצאה לכבודי בהליכה. גם בשנתיים האחרונות שהיו קשות מאד, אני משתדלת להמשיך בתירגול הזה ומגבירה לעצמי את הכרת הטוב; משתדלת לפחות פעם ביום לעצור ולהודות על כל מה שיש לי. לא כי הכול טוב, אלא כדי לא לאבד את היכולת לשמוע הבטחה, גם בזמנים של קוצר רוח ועבודה קשה, גם כשהגאולה עוד רחוקה. אולי כך, בצעדים קטנים של הודיה, אפשר להחזיק את התקווה חיה. ממליצה לאמץ את ההרגל הזה כדרך חיים.

שבת שלום

פרשת שמות. ספר 'שמות'. מתחיל כאן סיפור חדש. חומש שמות שונה לחלוטין מחומש בראשית. עד עכשיו שמענו את סיפורי האבות, קראנו על אישים, על משפחה, על אינדיבידואלים. הם היו לב הסיפור. בבראשית, אלוהים היה אלוהי המשפחה – נוכח באופן אישי, מדבר בחלומות, אך לעיתים נתפס כמי שפועל לפי תוכנית גדולה ומסתורית שמעבר להשגתנו.

כאן, כבר בפסוק הראשון, המיקוד משתנה. מדברים על "בני ישראל", על קבוצה. המעבר הוא הדרגתי אך מהיר, והקבוצה הופכת לקולקטיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". מלך מצרים נותן שם למטמורפוזה הזו: הוא קורא לזה "עם". זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם.

"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה " (שם, 10).

זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם. מכאן והלאה אנחנו כבר לא מדברים על משפחה, אלא על עם. "עם בני ישראל" – בניגוד להצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, לא הפכנו לעם בארץ ישראל, אלא דווקא בגולה. בגלות הראשונה שלנו: גלות מצרים, שהיא גם הגלות היחידה בהיסטוריה של העם היהודי שהיא כולה במקום אחד – בארץ גושן.

והאדמו"ר ר' אברהם מסוכצ'וב אומר שטוב שכך היה:

"בכל הגלויות היו ישראל מפוזרים במקומות שונים, רק בגלות מצרים היו כולם במקום אחד, כי כל הגלויות באו אחר מתן תורה, והתורה מאחדת ומאגדת את ישראל למרות פזוריהם, אך גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, אילו היו מפוזרים במקומות שונים לא היתה להם תקומה חס ושלום"

אבל זהו אינו ההבדל היחיד. לא רק הדמות האנושית משתנה, אלא גם דמותו של אלוהים. בספר שמות אנו פוגשים אלוהים מסוג חדש: אלוהים ששומע, שזוכר, שרואה ויודע. זה אלוהים שאכפת לו.

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב, 25-23)

הרעיון שאפשר להשפיע על אלוהים, להניע אותו לפעולה דרך הצעקה האנושית, אינו מובן מאליו. זהו רעיון המנוגד לדימוי של אלוהים מרוחק שיש לו תוכנית שאין עלינו להבין.  הפרשה אומרת לנו שאלוהים הוא "אנושי" במובן העמוק ביותר – יש בו רגש ופוטנציאל להזדהות עם הסבל שלנו. האלוהים של "שמות" הוא אמנם רב עוצמה בהופעותיו – אש, ענן ואפקטים מיוחדים – אך הוא גם אלוהים ש"מזיז לו"^, ושניתן להזיז אותו. וכאן עולה השאלה הנוקבת שמציב משה: אם לאלוהים כל כך אכפת והוא מסוגל לפעול – למה היה צריך את הסבל?

זו גם השאלה שמשה שואל את אלהים במעמד הסנה, כשהוא שואל אותו מה שמו. הוא לא שאל "מה שמך הפרטי", או "איך לקרוא לך", אלא "איזה מין אלהים אתה? איפה היית היה כל הזמן הזה?"

הרב יעקב ליינר, (האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין) בספרו בית יעקב, כותב בדיוק כך: משה שואל "כאשר אבוא אל בני ישראל לבשר שסוף סוף אתה בא לגאלם הם ישאלוני: ואיפה היה האלוהים אתמול כשמילאו המצרים את מכסת הלבנים בילדי, איפה היה האלוהים כששלשום זרקו את בני ליאור???!!  באיזה פנים ואיך יוכלו לפנות אליך, ומה תענה כשישאלו איפה היית עד עכשיו?

והתשובה הידועה אינה חד-משמעית. זו אולי התשובה החידתית ביותר בתורה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, 14).

התשובה האניגמטית "אהיה אשר אהיה" ככינוי העצמי של אלוהים יצרה פרשנויות אינספור. אני רוצה להציע שתי פרשנויות שמדברות אל לבי:

1. אהיה אשר אהיה – אני יכול להיות כל דבר, כי אני נמצא בכל זמן ומקום, ואין שום דרך להגדיר אותי במונחים הקיימים, אין דרך לשים אותי בשום מגירה, כי אני ההוויה עצמה, המשתנה כל הזמן. שמי אינו שם אלא פועל, המעיד על שינוי מתמיד, אלסטיות וחמקמקות.

2. יש כאן בעצם לא תשובה אחת אלא שתיים: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"; ו "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."  – השם הראשון "אהיה אשר אהיה" זהו שמי האמיתי. כלומר, אני אעשה מה שאני יכול, אבל אני לא מבטיח כלום. חשוב לי מאוד, זה בנשמתי, גם הבטחתי, גם שמעתי את הצעקה, ואני יודע שזה מה שצריך לעשות, אבל אני לא יכול להבטיח… אהיה אשר אהיה… אני מאוד אשתדל… 

כמובן שזה לא מספיק למשה. הוא יודע שאם הוא מגיע לבני ישראל עם שליחות כל כך לא חד- משמעית, אין לו סיכוי להצליח; ולכן אלהים מתקן את עצמו. בעצם, לא בדיוק מתקן את עצמו, רק אומר לו שכלפיהם יציג אותו לא כ"אהיה אשר אהיה" אלא כ"אהיה" – הוא יהיה שם ויהי מה. תמיד נוכח, תמיד על המשמר… תמיד אתכם… למרות ששמו האמיתי הוא "אהיה אשר אהיה"- זאת המציאות האלוהית. למעשה, ניתן אולי לומר שאלוהים ומשה "עובדים" על בני ישראל. הם יודעים את האמת,  אבל זהו הסוד של שניהם, כי העם צריך את התקווה, צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא יהיה שם; ובסופו של דבר גם אלוהים וגם משה מבינים שהאמונה בהצלחת משימת הגאולה חיונית להצלחתה וכי בלעדיה לא יזכו לשיתוף פעולה מהגורם החשוב לא פחות – העם – שזה עתה נוצר ככזה. הוא יודע שאין משמעות ל"אהיה אשר אהיה" ללא אמונה ב"אהיה". לכן זהו איננו שקר ממש, אלא סוג של שקר לבן.

האלהים שמשתקף מבעד לפרשנות זו הוא אלוהים שניתן להזדהות אתו, אלוהים שמאוד רוצה לעזור אבל לא תמיד יכול. זהו אלוהים מאוד אנושי. דימוי כזה מאפשר לי לרצות להידמות לו בתכונות האנושיות שאני בעצמי משליך עליו: כי הוא ידידותי, הוא נגיש, הוא אכפתי, הוא מאוד רגשי ויש לו את הכוונות הכי טובות.

ואולי אפשר להציע קריאה נוספת לתשובה הכפולה של אלוהים לשאלה המשמעותית כל כך של משה. ייתכן, שלא מדובר בתשובה אחת אמיתית למשה ותשובה אחרת – פחות קשה – לעם, אולי התשובה האמיתית היא בקומבינציה של שתי התשובות. "אני –  אומר אלוהים – גם "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה". "אהיה אשר אהיה" היא התשובה לשכל, לראש, התשובה היחידה האפשרית כשאנו מנסים לעמת את האלוהים שלנו עם המציאות הלא מושלמת שבה אנו חיים. זו התשובה הפילוסופית המורכבת. "אהיה" היא התשובה ללב, לרגש. אלוהי "אהיה" מציע לנו נחמה, תקווה. אין פה פליטת פה ותיקון. יש פה שני מרכיבים הכרחיים לאדם. יש פה פרדוקס הכרחי.

בימים קשים כמו אלה בהם אנו נתונים כעת, אנחנו זקוקים אולי יותר מתמיד לאלוהי ה"אהיה", אבל מכירים ומבינים, ולא יכולים שלא לדעת שהמציאות מורכבת, וכל מה שנוכל לקבל מאלוהים זה "אהיה אשר אהיה": "אני לא מבטיח כלום… אני מאד אשתדל… מה אני יכול לעשות? אני בסך הכול אלהים…"