פרשת בהר- בחוקותי



מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת בהר- בחוקותי

"וחי אחיך עמך"

הרב קובי וייס

 

הענקת "חוסן נפשי" לאדם הוא מצווה ברורה והיא אף חשובה ממצות הצדקה הכספית. הנביא ישעיהו מפרט את הדרך המיטבית לתשובה חברתית ואומר שני פסוקים דומים: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת…." (פרק נ"ח ז') "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ…" (שם, י') הפסוק הראשון מדבר על עזרה חומרית לנזקק ובהמשכו מפרט הנביא ישעיהו שש ברכות שיבואו על מי שיקיים אותו. הפסוק השני מתפרש כעוסק בעזרה לחוסן נפשי " וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" – ועליו מפרט הנביא בהמשכו – אחת עשרה ברכות.

 

מסכם התלמוד (בבלי בבא בתרא ט): כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת" – ללמדך איזו עזרה חשובה ומועילה יותר בעיני האל.

 

נעבור על מספר מצוות של בין אדם לחברו ביהדות ונראה כיצד הדאגה לבריאותו ולבריאות הנפש של הזולת מתבטאות בה: בראש ובראשונה מצוות הצדקה, גמילות החסד והערבות ההדדית היהודית, מבוססות תחת הכלל הגדול שעליו סובב הכל "ואהבת לרעך כמוך". מצוות אלה אינן מתחילות ומסתיימות בתמיכה חומרית. כדי לאהוב את הזולת כמותו, על האדם לאהוב את עצמו וזוהי אהבה רגשית הכוללת חמלה פנימית והענקת ערך מתאים לעצמי הפנימי. תחושות אלו אמורות להיות מתורגמות להענקת חוסן פנימי וערך עצמי לזולת.


בנוסף, במצוות ביקור חולים אנו מוצאים כי מטרה מרכזית בתפקיד הביקור היא ל"החיות את נפשו" של החולה – לעודד את רוחו ולתת לו "נחת רוח עם חבריו" – לתת לו תחושה שדואגים לו. הרמב”ן (תורת האדם, שער המיחוש, עמ’ יז)


ההלכה אף רואה בדאגה לחולים חלק ממצוות "השבת אבידה" – להחזיר לאדם את שאיבד, בין אם זה ממון, בין אם זו בריאות פיסית או נפשית. כן עומדת לפנינו המצווה בפרשת השבוע: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא, כה לו) מצווה להחיות את האחר לא רק כלכלית אלא גם פיסית ונפשית. זו מתקיימת כאשר האחר מרגיש את החיבוק הקהילתי ומרגיש שחייו אינם לבדם אלא באחווה. בזמן מתן תורה אומר המדרש: " תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה בָּהֶן לֹא זָבִים וְלֹא מְצֹרָעִין, לֹא חִגְּרִים וְלֹא סוּמִים, וְלֹא אִלְּמִים וְלֹא חֵרְשִׁים, וְלֹא שׁוֹטִים וְלֹא שׁוֹמְמִים וְלֹא טִפְּשִׁין." (ויקרא רבה יח, ד)

 

קריאת "נעשה ונשמע" לא הייתה רק התמסרות לקיום התורה מהאל טרם שמיעתה, אלא חיבור עמוק של העם שכלל אחריות חברתית פנימית – שכולם יעשו וכולם ישמעו. יש כאן הבטחה שלא יהיו בהם מודרים כמו זבים ומצורעים שמחוץ למחנה, לא בעלי מוגבלויות שלא יוכלו להצטרף לעשייה ולא פגועי נפש שלא יוכלו לשמוע ולהבין אותה. תיאור זה של מעמד הר סיני הוא דוגמא אידאלית ל"חי אחיך עמך".

 

נשים לב לביטוי שטבע רבי שמעון בן יוחי: "לא שוממים". בתוכנו חיים א.נשים רבים פוסט- טראומטים. המחקרים מדברים על כך שרוב אזרחי המדינה נפגעו בצורה כזו או אחרת בהלחץ הנפשי של השנים האחרונות. חלק גדול מהם הוא מבחינת "שומם" – מתכנס לתוך עצמו, חווה ניתוקים ושממון פנימי ופגוע ביכולת לתקשר בצורה מיטבית עם הסביבה. בפרשתנו כתוב: " וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (שם לה) – רק הושטת היד שלנו – "והחזקת בו" – יד אישית ויד קבוצתית, תועיל. המעטפת חייבת לכלול את "האבא והאמא" של האזרח – הלוא היא המדינה ומוסדותיה – כדי לעזור להפיג ממנו את השממון שנוצר בעקבות אירועים מסדר הגודל של המדינה כולה.

 

ולבסוף – מצוות ניחום אבלים – כל עיקרה היא תמיכה נפשית ו"חיבוק" קהילתי וחברתי למי שעולמו חשך בעדו. חלק מרכזי של הלכות אבלות הוא ליצור תהליך המלווה את האבלים ברגעים הקשים ומחזיק אותם כדי שלא יפלו ויתמסרו לחושך הפנימי אלא יקומו ויחזרו לתפקוד בצורה מלאה בקהילה.


כבר עמד פרויד על כך שאין הבדל גדול בין אבל ומלנכוליה. כל ההבדל נעוץ האם המצב הנפשי מקובל על התרבות או לא. גם מי שבאבל נפשי מכל האירועים הטרגיים שעברנו זקוק לאותו ניחום – על כן כל כך מתאימים הברכות מישעיהו, אותם הזכרנו בתחילה, המוקדשים למי שמעניק חוסן נפשי – שנפשו "משביעה" את נפש האחר: וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם "(ישעיהו נח י-יב).

 

שבת שלום

—————–

הארגון "קול רבני לזכויות אדם", שכל רבני בית תפילה ישראלי הינם חברים בו, מקדיש בכל שנה את השבוע של פרשת "בהר" לנושא הצדק החברתי ועורך לימודים ושיעורים בכל הארץ.
השנה שבוע הצדק החברתי הינו בסימן הזכות לבריאות – בדגש על בריאות הנפש והצורך הדחוף במערכות תומכות; מרכזי חוסן ומערך בריאות נפש איתן, המעניק פריסה מספקת של רופאים בקהילה המעניקים שירות בזמן סביר.

מוזמנים להתרשם מהאתר המיוחד של שבוע הצדק החברתי : https://www.socialjustice.info/

תמונה של הרב קובי וייס

הרב קובי וייס

קובי וייס הוא רב האירגון "קול רבני לזכויות אדם"

פרשת אמור

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת אמור

קדושה במבחן: איך שומרים על הקדושה במציאות חיינו?

 
מאת אמיר שפט
 
פרשת אמור מחולקת לשלושה חלקים שלכאורה אין ביניהם קשר. בחלק הראשון תורת הכהנים מתארת בדקדוק את הלכות הכהנים, טומאה, קדושה ודיני אישות. חלק זה רלוונטי רק לכהנים המשרתים בבית המקדש. בחלק השני מתואר לוח השנה העברי.
 
חלק זה חל על כל בני ישראל. החלק השלישי מתאר את דינו של מי שקילל את ה' ועקרונות המשפט העברי. בחלק הראשון, תאורי הטומאה והקדושה של הכהנים מפורטים ומלאי דרישות שמתאימות לימים שבהם בית המקדש היה קיים. פולחן עממי התקיים בשלושת הרגלים וקדושת המקום התקיימה כל יום. קשה למצוא את ההקשר הרלוונטי לתשפ"ו כשבית המקדש חרב, הפולחן הפך תפילה וכינוס כל העם במקום אחד, הפך לבתי כנסת מרובים ופזורים בכל העולם. אך עם זאת, המצוות הרבות שמוטלות על הכהנים והדרישות מהם מסמלות עקרון חשוב.
 
הקדושה בישראל, לא מגיעה מלמעלה ולא ניתנת לישראל בחסדי ה'. בשלטון מלוכני למשל, התואר הרשמי של המלך צ'רלס השלישי הוא: בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת (Charles the Third, by the Grace of God of the United Kingdom) . המלך מקבל את הסמכות להנהגה מהאל.
 
להבדיל, עם ישראל הוא קדוש לה', וקדושה זו נרכשת בעשיית מצוות וחיים נכונים. זאת אומרת שעם ישראל הוא העם שנבחר לחיות חיים יותר מוסריים, וכך הפך קדוש לה'. הכהנים נבחרו מתוך העם, ועליהם חלים חוקים נוקשים יותר וכך הם מייצגים את קדושת העם כלפי האלוהים. קדושה שעולה מלמטה. המשמעות של כל החוקים והמצוות היא שאנחנו העם הנבחר, לא לזכויות יתר על הארץ או עמי העולם. להפך – חובה עלינו לקיים מצוות על מנת לחיות חיים מוסריים יותר ורק כך נזכה לקדושה, עם ישראל, הכהנים והאל. בחלק השני מתואר לוח השנה העברי, התאריכים ומנהגי החג. כאן מתוארים במרוכז חגי ומועדי ישראל, השבת, ראש השנה ,יום הכיפורים, סוכות, פסח, ספירת העומר ושבועות. שלוש פעמים נכתב "אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם". מכיוון שהתורה ניתנה לנו ללא ניקוד (הניקוד נוסף רק בין המאות השביעית לתשיעית) – ניתן לקרוא את הפסוק "אשר תקראו אַתֶּם", גוף שני נוכח רבים. הגמרא מציינת את ההבדל בין החגים שנתקדשו על ידי האל ואנו מצויים אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם, לעומת החגים שעם ישראל הופך לקדושים, בקיום מצוות בזמן נכון, אשר תקראו אַתֶּם. וגם בחלק זה של הפרשה אנחנו רואים את הקדושה כעשיית מצוות שמוטלת על עם ישראל כדי לקדש את החגים; כלומר הקדושה נוצרת מתוך מעשה אנושי. כדי לחיות חיי קדושה, על עם ישראל לקיים גם את המצוות שבין אדם לחברו, הבאות לידי ביטוי במשפט העברי. בתוך החלק השלישי של הפרשה בולט במיוחד פסוק אחד, הרלוונטי מתמיד.
 
"מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם". (ויקרא כ"ד כב – ההדגשות שלי א.ש.) להשוואה אני רוצה להביא חוק שניתן לאחרונה במדינת ישראל, חוק עונש מוות למחבלים, תשפ"ו-2026 3א עונש מוות ביהודה והשומרון: תושב האזור הגורם בכוונה למותו של אדם והמעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (בסעיף זה – מחבל), דינו מוות ועונש זה בלבד, ואולם אם מצא בית המשפט הצבאי, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלן ראוי להטיל על המחבל עונש מאסר עולם, רשאי הוא להטיל עליו עונש כאמור ועונש זה בלבד; בסעיף קטן זה, "תושב האזור" – מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור או מי שמתגורר באזור אף אם אינו רשום במרשם כאמור, למעט אזרח ישראלי או תושב ישראל.
 
ההשוואה מעלה חוסר הלימה בלשון המעטה, עם החוק המקראי. לסיכום: למדנו מהפרשה שכדי לחיות חיים טובים ונכונים יותר, קדושים יותר, עלינו לקיים את המצוות, לחוג חגים במועדם ולקדש את השבת. ניתן גם לומר שהקדושה אינה מצב נתון והיא נבנית דרך מעשים, דרך זמן, ודרך מערכת של חוקים. אך מתוך כך עולה דילמה: כיצד נכון לפעול כאשר ערכי הקדושה: מוסר, מצווה ומשפט אינם מתיישבים במציאות חיינו? מה הדבר הנכון לעשות כשהחוקים סותרים?
 
שבת שלום ושולם עליכם
תמונה של אמיר שפט

אמיר שפט

אמיר שָׁפַט הוא אב לשני בני-עשרה ,חי במערב אירלנד, פרופסור לפיזיולוגיה, רוכב אופניים, מאמין יהודי ואוהב אדם.

פרשת אחרי מות- קדושים

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת אחרי מות- קדושים

" ולא תקיא הארץ אתכם"

"ולא תקיא הארץ אתכם"
(בהשראת מאמרו של אבי שגיא: גירות, גלות וריבונות-עיונים בעקבות המסורת המקראית)
בפירושו לפסוק הראשון בתנ"ך: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" שואל רש"י מדוע נפתחה התורה בפסוק זה ולא במצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל: "החודש הזה לכם" (שמות י"ב ב)
ותשובתו: שֶׁאִם יֹאמְרוּ הַגּוֹיִים לְיִשְׂרָאֵל, לִסְטִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת 7 גּוֹיִים (כלומר ארץ כנען) מְשִׁיבִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו.. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
האם תהליך זה הוא הפיך(חלילה)? כלומר נטילת א"י מידי ישראל ומסירתה לאחרים? ואם כן מה עלולים להיות הגורמים והתנאים לכך?
המקרא משיב על כך בכמה מקומות, בין היתר בפרשת השבוע שלנו.
הסיבות שבשלהן נטל הקב"ה את ארץ כנען מידי שבעת העממים הן בעיקרן: העבודה הזרה שבה לקו ובראשה הקרבת בנים (קורבן אדם) למולך, גילויי עריות וההתנהלות החברתית-מוסרית שלהם.
ומשום כך הציווי והאזהרה המרכזית "כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח ג) אלא: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'" (ויקרא י"ח ה)
מהי ההתנהלות הנדרשת והראויה?
פירוט עקרונותיה המרכזיים מצוי בפרק י"ט בספר ויקרא, פרק שהפך לקאנוני בתרבות היהודית. בראשו העקרון המוביל: "קדושים תהיו כי קדוש אני" ולאחריו פירוט ההתנהגויות הראויות למימוש עקרון זה,שעיקרן בין אדם לחבירו, רגישות מוסרית וחמלה ודאגה גדולה לחלשים בחברה (עיוור,חירש,יתום ואלמנה וגר).
מימד מיוחד נודע ליחס לגר – גר במקרא: קבוצה אתנית שאינה מישראל וחיה בקרב ישראל). 36 פעמים מנו חז"ל איזכורים ליחס לגר בתורה. רק עליו מוסבת הדרישה "ואהבת לו כמוך" (מקבילה לצווי" ואהבת לרעך כמוך"): "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך"
והטעם לכך: " כי גרים הייתם בארץ מצריים אני ד' אלוהכם" (וי קרא י"ט ל"ג-ל"ד).
זכרה של יציאת מצרים והחובה לזכור את העבדות והשעבוד במצריים היא התשתית ומקור ההשראה לסידרת הצוויים כלפי הגר היתום והאלמנה-השוליים החברתיים החלשים של החברה.
מדוע הפך היחס לגר לאבן בוחן מרכזית בהתנהלות המוסרית הראויה?
המסורת המקראית מכוונת את עם ישראל לארצו. ארץ ישראל היא ביתו של העם, אבל גם בתוך ביתו הוא נתבע להתנסות תמידית בחוייה של גירות בארצו. וכל-זאת למה? מתוך החשש לפיתוח יחס של אדנות.
הזכרון ההסטורי של העבדות והגירות במצריים הוא התשתית לפיתוח תודעה של הצורך בהתמודדות מתמדת עם סכנת הכוח והאדנות הרובצת לפתחו של מי שחי בארץ כמרחב שהוא שולט בו ללא מצרים.
עם ישראל אינו עם ילידים, אדון הארץ ובעליה המוחלטים ולא ייעשה לכזה.
הארץ היא מתנת האל לאברהם ולזרעו בתנאים מסוימים. לא האדם הוא הריבון ומשום כך אל לו לפתח תודעת אדנות "ולא תאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החייל הזה"
לפיכך טורח האל להזהיר את עם ישראל ולידעו, כי כדרך שהביאם לארץ כך הוא יכול לכלותם. הדרך להתמודד עם פתויי האדנות היא על ידי פיתוח דיספוזיציה של תודעת גירות ושל קיום על תנאי במקום הזה.
ונחתום בדבריו של שמשון רפאל הירש המוסבים על פסוקים ויקרא י"ח כ"ד-כ"ח בפרשתינו:
"מאז בחירת אברהם וארצו, אין ארץ ישראל סובלת את השחתת יושביה. פריחת ארץ זו תלויה בפריחתם המוסרית של יושביה-הנולדים בה, ניזונים מפירותיה ומתעשרים באוצרותיה..בשלימות האדם ובחירותו המוסרית תימצא שלימות גם לארץ. הארץ קיפחה את תכלית קיומה אם החברה שעליה השחיתה דרכיה וקיפחה את תכלית קיומה. משום כך אוכלוסייה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית אין לה עתיד בארץ זו… וכדרך שהגוף מקיא חומר זר שבקרבו-כן תקיא הארץ את יושביה".
קשה לכתוב את הדברים הללו מבלי לחשוב על גודל התהום הפעורה ביו עמדת המקרא לבין המעשים הנעשים לילה לילה וגם לעין השמש על ידי אנשי "טירור הגבעות " ביהודה ובשומרון. אילו המתימרים לפעול בשמה של היהדות ולממש את ציוויי המקרא עושים פלסתר את המורשת של כולנו.
שורות אילו נכתבות בלא מעט כאב ובדאגה גדולה דוקא ימים ספורים לאחר שחגגנו 78 שנים לרבונותינו ועצמאותינו המחודשת בארץ מולדתינו.
שבת שלום 

תמונה של יעקב קסטל

יעקב קסטל

בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטה העברית, אל"מ במילואים; היה ראש מחלקת חינוך במטכ"ל, עסק וניהל את תחומי ההדרכה, ההוראה והחינוך בגופים שונים לאורך השנים.

פרשת תזריע מצורע

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת תזריע-מצורע

בין קירבה למרחק

 
מאת ד"ר אסתי דורון
 

פרשות תזריע – מצורע עוסקות בדיני טומאה וטוהרה ובנגעים שונים הבאים על האדם: בביתו, בבגדיו ובעורו.

 

כבר בתחילת הפרשה אנו פוגשים את דיני הנידה הקשורים ללידה: ההבדל בין לידת בן ללידת בת מבחינת ימי הטומאה והטהרה וההשהיה של יחסי האישות. כשנולד בן, סופרים שבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה. כשנולדת בת, סופרים ארבע עשר ימי טומאה ועוד ששים וששה בטרם הטהרה.

 

דווקא ברגע של יצירת חיים חדשים, ברגע של קרבה גופנית עמוקה, מופיעה גם הפרדה. כאילו התורה מבקשת להזכיר לנו שהאינטימיות אינה רצף מובן מאליו, אלא תנועה עדינה של התקרבות והתרחקות, של געגוע וחידוש. בהקשר זה מצאתי לנכון לצרף כאן את שירו של הרב אלחנן ניר "אחרי לידה" שעוסק בגעגוע לאשה ולקיום יחסי אישות.

 

אחרי הלידה/ אלחנן ניר

כְּבָר חָדְשַׁיִם

וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לוֹמַר לְךָ

כִּי לְפִי הַהֲלָכָה כַּמּוּבָן, וְכוּ'.

אֲבָל רַק שֶׁתֵּדְעִי

שֶׁכְּבָר חָדְשַׁיִם.

וְכָל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת

אֲבָל לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ לְפִי הַהֲלָכָה לוֹמַר לְךָ

שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּינֹקֶת חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי

לֹא

מְחַכֶּה לְךָ וְכוּ'

 

לאחר מכן עוברת הפרשה אל עולם הנגעים: כתמים על קירות הבית, פגמים בבגדים, ולבסוף נגעים בעור האדם עצמו. הנגעים בבית ובבגד מטופלים לעיתים באמצעים חיצוניים: ניקוי, הסרה, ואפילו הריסה, אך כאשר הנגע מופיע בעור האדם, הוא כבר נושא משמעות עמוקה יותר.

 

חז"ל קישרו את הצרעת ללשון הרע; לפגיעה בקשרים שבין אדם לחברו. מי שמוציא את חברו מן המחנה באמצעות מילותיו, מוצא עצמו מורחק מן המחנה. הבידוד הופך ל"מידה כנגד מידה": האדם יושב לבדו, מחוץ למחנה, ומתבונן. אבל הבידוד הזה איננו רק ענישה. הוא גם עצירה. מרחב שבו ניתן להכיר בכך שמשהו יצא מאיזון, ולהתחיל לחשב מסלול מחדש. 

 

המילה "בידוד" עצמה מעוררת בי תחושה כבדה כמעט מחנק ואי אפשר שלא להיזכר בתקופת הקורונה, שבה כולנו חווינו, כל אחד בדרכו, את הריחוק הזה. במיוחד זכור לי ליל הסדר שבו נאלצנו לשבת עם עצמנו (או לקיים את הסדר בזום) ולא יכולנו להתארח או לארח. אני זוכרת את עצמי מביאה לאמי הקשישה מצרכים לחג, ומשאירה לה אותם ליד הדלת, מחשש שאני עלולה להדביק אותה בקורונה היות ונהגתי להסתובב בחוץ וגם לעבוד עם עוד אנשים במשרד. לא אשכח את הרגע בו הדלקתי נרות חג ופשוט בכיתי מהידיעה שאמי יושבת לבדה בביתה, לא חוגגת ליל סדר, למרות שיכלה כי היו לה את כל המצרכים, ונכנסת למיטה מוקדם כדי לא לחוש בהיעדרו של החג. בידוד הוא עונש קשה, לא רק פיזי, אלא נפשי, קיומי.


והשאלה שמתעוררת בי אל מול פרשתנו, היא לא רק מדוע נדרש הבידוד – אלא מה קורה אחריו, איך חוזרים? איך שבים אל הקהילה, אל המגע, אל הקהילתיות, אחרי שהיינו “מחוץ למחנה”? והאם הקהילה באמת יודעת לקבל חזרה, או שהיא ממשיכה לראות באדם את הנגע שהיה בו… הייתי רוצה להציע זווית נוספת להסתכל על הבידוד. לא רק כעונש , אלא כהזדמנות להודות בחולשה, להודות בכך שחל בי משהו, שאני לא מדויק, שאני זקוק לעצירה. לקחת פסק זמן, להתבונן, לחשב מסלול מחדש.

 

בימים שבהם נדמה שכולנו קצת “מצורעים”, קצת פצועים, קצת לא מדויקים, נושאים איתנו עקבות של תקופה כל כך מורכבת – יש בבידוד גם קריאה שקטה לפנות פנימה. ואולי כאן מתחבר תחילת הפרשה לסופה: כמו בדיני האישות שלאחר הלידה גם שם וגם כאן, הדרך חזרה אל הקרבה אינה מיידית. היא דורשת זמן, תהליך, ולעיתים גם טקס: טבילה במים, מעבר מסומן, רגע של הכרה. הקרבה האמיתית, כך נדמה, אינה רק להיות יחד, אלא לדעת לעבור דרך המרחק ולשוב ממנו. אולי אפשר לקבל מפרשות תזריע-מצורע מסר כפול: עלינו ללמוד לעצור, להקשיב, לתת מקום למה שנסדק,  אבל לא פחות מכך, להיות קהילה שיודעת להשיב אליה אנשים ברוך. קהילה שלא רק שומרת על גבולותיה, אלא גם יודעת לרפא. אני מקוה שנצליח להיות הקהילה הזאת.

שבת שלום

 

תמונה של ד"ר אסתי דורון

ד"ר אסתי דורון

אסתי דורון היא ד"ר לחינוך ועוסקת בהכשרת מורים והערכת פרויקטים חינוכיים וטיפוח מנהיגות חינוכית. נשואה ואמא ל3 וסבתא מאוהבת לשני נכדים.

פרשת שמיני

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת שמיני

בין אחריות לאשמה – מנהיגות בשעת משבר

 
מאת רונן קלר
 

פרשת שמיני פותחת ברגע של שיא: היום השמיני לחנוכת המשכן. לאחר שבעה ימי הכנה, מופיעה אש מן השמים ומאשרת את עבודת האדם. זהו רגע של חיבור בין שמים וארץ, בין יוזמה אנושית לבין אישור אלוקי. אך דווקא בתוך רגע השיא הזה מתרחש שבר גדול: נדב ואביהוא ״מגדילים ראש״ ומקריבים "אש זרה אשר לא ציווה אותם" ומתים באש שיצאה מלפני ה'. המעבר החד בין התעלות רוחנית לאסון, מטלטל את הקורא, אך הוא גם מחדד עיקרון יסוד: במקום שבו יש קדושה, יש גם גבולות; ולמנהיג יש אחריות כבדה, לא רק כלפי התפקיד וגבולותיו, אלא כלפי הציבור כולו, כי הוא מייצג את הציבור כולו.

בתחילת הפרשה אנו פוגשים את אהרן ברגע מכונן: כניסתו לתפקיד הכהן הגדול. אך במקום התלהבות או ביטחון, התורה מרמזת על היסוס: ״קרב אל המזבח" -משה צריך לקרוא לו, לזרז אותו. חז״ל מתארים את אהרן כמי ש"בוש וירא לגשת". מדוע? אפשר להבין זאת בכמה מישורים:

יראת הקודש: המפגש הישיר עם השכינה מעורר רעד טבעי; זיכרון חטא העגל – אהרן נושא בתוכו תחושת אשמה עמוקה ושואל את עצמו האם הוא ראוי להיות זה שמכפר על העם; וגם המעבר הפסיכולוגי בלהיות "מספר 2", שותף ויועץ למשה (אבל בלי אחריות ציבורית), לסטטוס המנהיג הרשמי ״הכהן הגדול״.

ויש כאן גם ממד נוסף: מנהיגות אמיתית מתחילה מהכרה בעומק האחריות. אהרן מבין שהתפקיד איננו רק כבוד אלא שליחות כבדה כלפי העם. הוא זה שצריך לעמוד בין העם לבין הקב״ה, לכפר, לייצג, לשאת. כאן מתערב משה ואומר לו: "לכך נבחרת!" לא משום שאתה מושלם, אלא משום שאתה מוכן לשאת אחריות.

ומול אהרון השקול והמחושב (יש יאמרו הססן) עומדים בניו נדב ואביהוא – הסוסים הדוהרים. הדור השני שמקבל עליו מנהיגות לפעמים בלי להבין את מחירה האמיתי. הם בני כהן גדול, מלאי תשוקה לעבודת ה'. אך דווקא התשוקה הזו מובילה אותם לחריגה: "אש זרה אשר לא ציווה אותם". חז״ל מציעים הסברים שונים: שתיית יין, גאווה, פסיקה עצמאית אך המכנה המשותף ברור: פעולה ללא אחריות מספקת למסגרת ולציבור. הם פעלו מתוך רצון להתקרב, אולי אפילו להעצים את החוויה הרוחנית. אבל הם לא שאלו את השאלה המרכזית שמנהיג חייב לשאול: מה המשמעות של הפעולה שלי עבור המערכת? עבור העם? מה תכלית המנהיגות שלנו? הם ראו את עצמם במרכז ולא את התפקיד.

כאשר מנהיג מבלבל בין תפקידו החברתי לשיקוליו האישיים הוא פוגע באמון הציבור, ביציבות המערכת, ובאמון במנהיגות עצמה. אנו רואים במדינת ישראל את המחיר הנורא שאנו משלמים כאשר מנהיגים טועים בהבנת אחריותם לכלל ומערבבים את שיקולי טובתם האישית.  זה כמובן קורה בממשלת ישראל אבל לצערי גם קורה הרבה גם בצה״ל ובמקומות אחרים המבוססים על מנהיגות. מפקדים ומנהלים מסירים מעל עצמם אחריות בתואנה ש״הם לא אשמים״.. האשמה מחייבת הוכחה. האחריות נתונה בהגדרת המנהיגות. כשאנו דורשים ועדת חקירה ממלכתית, אנו דורשים המנהיגים שלנו לאפשר לאנשים אחרים לבחון את תפקודם ואת אחריות על מנת ללמוד ולתקן ולא בהכרח על מנת להעניש.

אבל, ברגע המשבר מתגלה משה כמנהיג שלם.

הוא לא רק מפרש את האירוע ולא רק מנהל אותו. הוא מבין שהוא אחראי על העם כולו: על הבנת האירוע, על שמירת האמון במערכת, על המשך התפקוד התקין של המשכן, ועל שמירת מקומו של אהרן כמנהיג. משה אינו מחפש אשמים; הוא לא שואל "מי אשם", אלא שואל "מה נדרש עכשיו כדי להחזיק את הציבור".

וזו נקודה קריטית:

מנהיגות אמיתית אינה עוסקת רק באמת הפנימית, אלא גם בהשפעה על הציבור. מנהיג חייב לשאול: האם הפעולות שלי מחזקות את הציבור או מערערות אותו? האם הן יוצרות יציבות או כאוס?

לסיכום: מהפרשה עולים שלושה אתגרים מרכזיים:

  1. ההיסוס של אהרון להנהיג : האם אני ראוי? האם אני מסוגל לשאת את האחריות כלפי הציבור?
  2. הפיתוי של בני אהרון ליזום ללא גבולות: הרצון להשפיע, לחדש, אך בלי לקחת בחשבון את ההשלכות הרחבות.
  3. יכולתו של משה לשאת אחריות מערכתית להחזיק אנשים, מערכת וציבור גם יחד, במיוחד ברגעי משבר.

מנהיגים תמיד פועלים תחת לחץ, ביקורת, ורצון מתמיד להראות יוזמה. אך הפרשה מזכירה לנו אמת פשוטה ולא נוחה:

מנהיגות אינה זכות – היא אחריות לציבור.

האחריות הזו מחייבת:

– לשקול כל פעולה לא רק לפי הכוונה אלא גם לפי התוצאות הצפויות.

– להבין שיוזמה שאינה מתואמת או לא מבוקרת עלולה לפגוע באמון הציבור.

– לדעת להבחין בין אשמה לאחריות: לא להיתקע בחיפוש אשמים, אלא להתקדם לבחירה מודעת ולתיקון.

– ולזכור שכל החלטה נבחנת לא רק ברגע אלא בהשפעתה על המרקם החברתי כולו.

אחריות היא בחירה לבחור לפעול באופן שמשרת את הכלל, גם במחיר אישי.

יוזמה אמיתית אינה רק אומץ לפעול -אלא החוכמה להבין מתי לפעול ואיך.

מנהיגות של ימינו נדרשת לאזן בין ענווה ליוזמה, בין גבולות לחופש ובעיקר לזכור:

המנהיג אינו פועל עבור עצמו. הוא נושא על כתפיו ציבור שלם.

מנהיגות היא משא וגם מסע.

שבת שלום

תמונה של רונן קלר

רונן קלר

פעיל חברתי, יו״ר בית תפילה ישראלי, אל״מ מיל׳, יועץ אירגוני ואב ל-3 מתל אביב

שבת חוה"מ פסח

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

שבת חוה"מ פסח

על הקשר שבין שיר השירים לפסח

 
מאת אסטבן גוטפריד
 

בשבת חול המועד פסח, נהוג לקרוא את שיר השירים. החיבור פחו מובן מאליו כמו מגילת אסתר בפורים, והמנהג הוא מאוחר יחסית – (הופיע לראשונה במחזור ויטרי (רבינו שמחה, תלמידו של רש" – אמצע המאה ה-12) ובכל זאת בואו נתמקד  בחיבור הזה הים.

 

בין כל ספרי המקרא, שיר השירים הוא אולי המפתיע שבהם. ספר שבכלל לא ברור שיש בו מילה אחת על אלוהים. ספר שחכמים נחלקו האם הוא מקדש את הידיים – כלומר, האם הוא בכלל קדוש דיו להיכלל בכתבי הקודש. ורבי עקיבא, שפסק להלכה שכן, לא רק שאמר שכן, אלא הוסיף קביעה שלא משתמעת לשתי פנים:

"כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים." (משנה ידים, ג, ה)

 

לא רק קדוש – אלא קודש קדשים. המדרגה הגבוהה ביותר. ולא רק זה, אלא שנהגו לקרוא אותו דווקא בפסח, בליל הסדר, בחג הגאולה. אז למה שיר השירים בפסח?

 

הטעם הנפוץ ביותר הוא פשוט: "מפני שפסוקיו רובם מרמזים על יציאת מצרים." כך כותבת ה"הגדה מבית לוי." רש"י ומדרש רבה פותחים כמעט כל פסוק בשיר ומוצאים בו רמז למסע במדבר, לאמונת ישראל, למתן תורה.

 

ויש כמובן טעם נוסף, עמוק יותר, שנוגע ליחסים עצמם בין הקב"ה לעם ישראל. חכמים ראו בשלושת הרגלים שלושה שלבים של נישואין: פסח – זמן ה"שידוכין" וה"אירוסין", כאשר עם עבדים יצא פתאום למדבר "אחרי" האהוב שלו. שבועות – מתן תורה, הם ה"קידושין" הרשמיים: "קיבלנו עלינו לחיות לפי כתובה אחת. – "סוכות – החופה, הכניסה לחיים משותפים בצל אחד.

 

ואם כן – שיר השירים, שיר האהבה שבין דוד לרעייתו, הוא גם שיר האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. ופסח הוא הרגע שבו האהבה הזו התחילה. מה ייותר מתאים מלקרוא את שיר האהבה הזה ברגע של ראשית? לזכור חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה…"? (ירמיהו ב, ב)

 

אבל מעבר לקריאה המטפורית המקובלת, אני רוצה להתעכב על פסוק אחד מהספר, שיש בו משום מפתח נוסף:

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת."
(שיר השירים ב, ח)

 

המדרש דורש את הפסוק הזה כרמז לגאולה: הגואל לא מגיע לאט, לא מטפס בסולם שלב אחר שלב. הוא מדלג. הוא מקפץ. הוא מגיע בבת-אחת. ורש"י, על פסוק קרוב יותר, מסביר: "רץ ובא לגאול אותנו, כמתגבר על ההרים הגבוהים שלא יעכבו אותו."

 

ויש כאן לדעתי חידוש גדול. אנחנו רגילים לחשוב על שינוי כתהליך. על גאולה כהדרגה. על תיקון כדבר הבנוי לאט, בסבלנות, שלב אחר שלב. וזה נכון לפעמים. אבל שיר השירים מלמד אותנו שיש סוג אחר של שינוי: שינוי שקופץ. שמדלג. שמגיע ממקום שלא ציפינו לו, ובמהירות שלא האמנו בה אפשרית. יציאת מצרים עצמה היא הדגמה חיה לזה. מאתיים ועשר שנות עבדות. דור אחרי דור. ואז – "בעצם היום הזה יצאו." רש"י על הפסוק הזה כותב: "לא איחר הכתוב כהרף עין." כשמגיע הרגע – הוא מגיע ברגע.

 

אנחנו חוגגים את פסח הזה בתוך שנה כבדה. מלחמה רודפת מלחמה. עם פגיעות בנפש, פצועים, אנשים שחוקים, דואגים, עייפים. מנהיגות מושחתת שמפלגת את העם, מחוקקת חוקים להעצמת כוחה, והשבוע חוק שממש מפלה בין דם לדם, עצימת עין מפורעי חוק, והרשימה עוד ארוכה. הכאב לא תם. ויש רגעים שבהם קשה להאמין שדברים יכולים להיות אחרת, שהמצב יכול להשתנות, שהצד השני של הכאב הזה קרוב.

 

ולכן דווקא שיר השירים, ודווקא הפסוק הזה, הם מתנה. כי הפסוק לא אומר: "אחרי תהליך ארוך ומייגע, לאחר שתשלים את כל השלבים, יגיע דודך." הוא אומר: "קול דודי הנה זה בא." הנה. זה. בא. לשון הווה, לשון קרבה, לשון פתאומיות. ההרים שמדלגים עליהם – הם לא נעלמים. הם עדיין שם. הגבעות לא מתפרקות. הקושי לא מתכחש. אבל הדלוג מעליהם אפשרי. השינוי לא חייב לעבור דרך כל הר וכל גבעה – הוא יכול לצלוח אותם. זמנים משתנים. הרבה פעמים במפתיע. בדילוג על שלבים, ב"קיפוץ על הגבעות".  מכל הברכות שקיבלתי לחג, הכי תפסה אותי ברכה קצרה מאוד של חברינו סטיב סטולמן מניו יורק, שחוגג עוד כמה שבועות 95 שנה, ועבר כבר אלו ואלו  דברים בחיים. 

 

Stay Safe. Stay Strong. Have Faith. Times Will Change. You are not alone. Have a Good Pesach

 

זמנים ישתנו. זה לא אומר לא לקדם את השינוי ולשבת בשילוב ידיים, אלא להאמין שהמטוטלת של החיים, וגם של חיי אומות, "מדלגת על ההרים ומטפסת על הגבעות".

 

ורציתי לשתף עוד מחשבה אחת פשוטה: "שיר השירים" – אפשר לקרוא אותו גם כ"שיר לשירים", שיר שמקדש את השירה עצמה. מוזיקה היא אחד הכלים הקדומים ביותר שיש לאנשים לטפח בעצמם תקווה. לא בטיעון, לא בראיה, לא בהסבר – אלא בלחן. רבי נחמן מברסלב אמר שאין עצה לעצבות כמו שמחה, ואין כלי לשמחה כמו ניגון. ולאורך כל ההיסטוריה שלנו – בגלות, בשעבוד, בדחק – שרנו. שרנו כי הניגון מגיע למקום שהמילים לא מגיעות אליו.

 

ובמובן הזה, "שיר השירים" שנקרא בפסח הוא גם הצהרה: אנחנו לא רק מספרים את סיפור היציאה ממצרים – אנחנו שרים אותו. כי יש בשירה משהו שמשכנע את הנפש בדברים שהשכל עדיין לא מצליח לקבל. כשאדם שר על אהבה ועל גאולה ועל "מדלג על ההרים" – משהו בתוכו מתחיל להאמין שזה אפשרי. לפני שהוא מבין איך.

 

שיר השירים נפתח בשאלה: "ישקני מנשיקות פיהו." פנייה ישירה, אישית, נוגעת. כנסת ישראל פונה לאהובה ואומרת: בוא. הנה אני. אני כאן.

 

בפסח הזה, גם אנחנו יכולים לעמוד עם הפנייה הזו. לא מתוך שלמות, לא מתוך בטחון שהכל כבר בסדר – אלא מתוך האמונה שהדוד מדלג על ההרים לקראתנו, שהשינוי יכול לבוא בפתאומיות, ושהניגון שנשיר הלילה הזה מזמין אותו לבוא. "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא."

 

שבת שלום ומועדים לשמחה.

תמונה של אסטבן גוטפריד

אסטבן גוטפריד

רב ומנכ"ל בית תפילה ישראלי, ונמנה עם מייסדיו. מתגורר בתל אביב, נשוי לרותי ואב למאיה וטובי.

פרשת צו

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת צו

בין אש התמיד לנר התמיד

 
מאת ריבי דרור
 

ספר ויקרא שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר מכונה גם "תורת הכוהנים". הספר עוסק בעבודת המשכן: בפעולות, במשימות ובתפקידים של הכוהנים, וגם בנושא הקדושה ובתפקידו של עם ישראל כעם קדוש.


בפרשת ויקרא בשבוע שעבר קראנו על סוגי הקורבנות שהאדם הפרטי יכול להביא; ואילו בפרשת צו אנו פוגשים את החוקים המכוונים אל עבודת הכוהנים במשכן ואל מה שהם עושים מדי יום. הבוקר במשכן נפתח עם ניקוי המזבח מכל השאריות של הקורבנות שנשרפו עליו בלילה. כהן אחד נבחר להרים את "תרומת הדשן", מעט מן השאריות השרופות — ולהניח אותן למרגלות המזבח, בצד מזרח, הפונה אל השמש העולה. לאחר מכן מנקים הכוהנים את שאר הדשן ומוציאים אותו אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור.


כבר בפעולה הראשונה של היום מתגלה תנועה כפולה: יש דשן שמרימים — ויש דשן שמוציאים. יש מן העבר שאנו בוחרים להניח קרוב, למזכרת ולתזכורת, ויש מן העבר שעלינו לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה. תרומת הדשן והוצאת הדשן מצביעות על מתח פנימי: כל יום הוא חלק משרשרת של ימים, של מסורת, של דורות; ובו בזמן הוא גם יום חדש, המבקש להיפתח "על נקי", עם כוחות ורצון מחודשים.


לאחר שהדשן טופל, נערכים העצים על המזבח, ומודלקת האש לקראת קורבן עולת השחר. על המזבח בוערת אש תמיד:


“אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ — לֹא תִכְבֶּה”. (ויקרא ו', ו') ביום חנוכת המשכן ירדה אש מן השמים ואחזה במזבח לעיני העם. מאותו רגע, האש שעל המזבח היא המשך של אותה התגלות, אך האחריות עליה עוברת אל האדם. כי גם אש שמקורה עליון זקוקה לידיים שיטפלו בה, שיזינו אותה, שישמרו שלא תכבה. לכן, תמיד בפינת המזבח נמצאות גחלים לוחשות — אש שצריכה לדלוק כל הזמן.


אש התמיד היא אש של פעולה. היא מבשלת, משנה, מכלה את החומר.  היא שייכת לעשייה היומיומית, לעבודה הפיזית, החזרתית: זו שעלולה לעיתים להפוך להרגל אוטומטי.
דווקא משום כך, הדלקת האש על המזבח מדי יום דורשת מן הכהן לשוב ולהיות נוכח בתוך מעשיו — לא רק לבצע, אלא גם לשים לב למה שמתרחש בהם. כאשר פעולה נעשית מתוך הרגל, מבלי לשים לב, היא אינה רק פועלת, היא גם מצטברת.


כל אש מותירה אחריה שארית; כל פעולה משאירה דשן. הדשן הזה אינו רק פסולת. תרומת הדשן מלמדת שיש מן העבר שראוי להרים ולהניח קרוב, כתזכורת. הוצאת הדשן מזכירה שלא הכול נועד להישמר; יש גם מה לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה.


כדי להבחין ביניהם — נדרש אור.
אל מול אש התמיד אנו נזכרים בנר התמיד, המתואר בפרשת תצוה בספר שמות.
"וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד" (שמות כ"ז, כ). כחלק מהכנת המשכן העם מצווה להביא שמן זית זך כדי "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". נר התמיד דולק בתוך אוהל מועד, פנימה. הוא הנר המערבי ביותר שבין קני המנורה. על הכהנים להקפיד שלא יכבה אף פעם, ומהנר הזה מדליקים מדי ערב את שאר נרות המנורה. מהו הקשר בין אש התמיד ונר התמיד? מדוע צריך ששניהם יבערו תמיד?


אש התמיד פועלת בעולם ומשנה אותו. היא יוצרת תהליך — אך גם משאירה אחריה שארית.
הדשן מזכיר לנו שהחיים אינם רק מה שאנו עושים, אלא גם מה שנשאר איתנו מן המעשים הללו.
ונר התמיד — האור הדולק בפנים — מאפשר לנו לשוב אל מה שנשאר, לראות בו משמעות, ולהמשיך גם כשהדרך אינה ברורה לגמרי.
אורו של נר התמיד הוא אור שאינו מכלה, אלא מלווה.

 

בימים שבהם המציאות עצמה בוערת, והשגרה מתפרקת שוב ושוב, נדמה שהאש נוכחת בכל מקום מסביבנו. אנו זקוקים לאור שיאיר את הבחירה: מה מן הימים האלה יישאר איתנו, ואיך נישא את מה שנשאר. אותו האור גם יוכל לאפשר לנו לראות את הטוב שבאדם, את מה שעדין מתפקד וטוב במציאות שלנו ואת האור של האמונה. חשוב לדעת שאם נר התמיד כבה, מדליקים אותו מחדש אך ורק מאש התמיד.


אולי אנו יכולים ללמוד מכך שגם האור העדין זקוק לעיתים לניצוץ שמגיע מן המעשה, מן העולם, מן המפגש עם אחרים. "אנחנו איתכם, אתם לא לבד" – איננה רק סיסמא שצעקנו לאמהות החטופים אלא היא ממשיכה להיאמר ולהיזעק בהפגנות אחרות שבהן הציבור מבקש לתמוך ולתת כוחות למיעוט למי שקולם אינו נשמע מספיק.


יהי רצון שנדע לשמור על האש: לפעול, להשתתף, להיות חלק, ושנדע לטפח גם את הנר: להאיר, לראות, להבחין ושנדע, בכל יום מחדש, מה להרים מן הדשן, ומה לשחרר ושיהיו לנו כוחות לכל זה.


שבת שלום

תמונה של ריבי דרור

ריבי דרור

ריבי היא רבה בקהילת בית תפילה ישראלי, מתגוררת בפרדס חנה ואם לשתי בנות .

פרשת ויקרא

מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע

פרשת ויקרא

ויקרא- מחשבות על קרבן

 
מאת רני יגר
 

וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃
ויקרא א, א-ב

 

בתור רב שמכין ילדים וילדות לבר מצווה ספר ויקרא מציב אתגר עצום לכתיבת דרשה. הסיבה פשוטה– מהפרשה הראשונה ולאורך הספר כולו, מוקדשים פרקים שלמים לעניני הקרבנות – מן הנושאים הקשים ביותר להתמודדות ליהודי בן זמננו ופרקטיקה יהודית שאינה מקוימת כבר כמעט אלפיים שנה מאז חורבן המקדש.


את השאלה מה עושים מול פרשות שלמות שנקראות ואין להן (ואולי טוב שאין להן..) אחיזה במציאות – נניח לעיון אחר. אך אם הקרבת קורבנות פולחנית אינה חלק מחיינו – המילה "קרבן", על שלל מובניה נוכחת ועוד איך!


פרופ' משה הלברטל, המוכר לרבים מאתנו ושזכיתי ללמוד אצלו, הקדיש ספר שלם (באנגלית) למושג הקורבן. במספר ראיונות שהתקיימו סביב יציאת הספר לאור הציג הלברטל את מה שעלה ממחקרו לגבי ה"ביוגרפיה" של המילה: "המשמעות הראשונה של המילה 'קרבן' היא המשמעות המקראית, והיא – 'קרבן', במובן של 'להביא'", המקבילה שלו היא המנחה. כמו שאת הקרבן מקרבים, את המנחה מניחים. הקרבן הוא מתן, אך הוא מתן שהמעבר שלו מיד הנותן ליד המקבל אינו מובטח. לכן אתה רק מקרב, כי אתה לא יודע אם הקרבן יתקבל או לא.


המובן השני הוא קרבן במובן של victim – קרבן אונס, קרבן רצח. זו שאלה מעניינת מה מקשר בין שני המובנים האלה. אני חושב שזה קשור בעובדה שהקרבן המקראי הוא קרבן שיש בו חפות. הבהמה חייבת להיות חפה, תמימה, כדי שאפשר יהיה להקריב אותה. גם הקרבן העברי המודרני הוא חף מפשע. אך זוהי משמעות מאוד מאוחרת, שמתחילה להופיע רק בתחילת המאה ה-20; כשיהודים נטבחו בפוגרומים בימי הביניים, לא קראו להם 'קרבנות'…


המובן השלישי, שגם הוא מאוד מאוחר בעברית, הוא המובן של 'להקריב למען': 'הקרבתי למען ילדיי', למשל, או 'הקרבתי את חיי למען מטרה מסוימת'". בראיונות עמו מזהיר הלברטל שבזמן שלנו – בתוך מושג הקרבן טמון גם מנגנון מסוכן של היפוך זיקה כלומר, מצב שבו לא הערך הוא שמצדיק את הקורבן, אלא הקורבן הוא שמקדש את הערך; במקום להקריב למען דבר מה קדוש, עצם ההקרבה הופכת את המטרה לקדושה וחסינה מפני ביקורת.


תהליך זה עלול לייצר "רישיון" לאלימות, שבו התוקפן תופס את עצמו כקורבן ובכך משחרר את עצמו מכבלי המצפון. בפרספקטיבה זו, אפילו עקדת יצחק יכולה להיתפס לא רק כסיפור של אמונה, אלא כרגע שבו הקורבן של המצפון הופך את המקריב עצמו לשבוי בתוך מעגל הכוח והתוקפנות של אמונתו.


אני חושב שהניתוח של הלברטל מאיר עיניים: זיהוי שלוש השכבות של מושג ה"קורבן" – המעשה הפולחני, הנפגע החף מפשע, וההקרבה האלטרואיסטית – מאפשר לנו לבחון מחדש את הטקסים והערכים המכוננים את חיינו. המעבר מ"להקריב ל…" אל "להקריב את…" הוא הצומת שבו נקבע האם הקורבן הוא דרך לקירוב וחיבור, או שמא הוא כלי להצדקת כוחניות ואלימות.
הבנה זו חיונית במיוחד עבורנו היום, כשאנו מבקשים לכונן זהות יהודית וישראלית שאינה שוקעת לתוך תודעת קורבנות מאפשרת-כל, אלא כזו השואפת לפעולה שיש בה אחריות ומוסר. הנה כך החזירה אותנו השפה עברית והפרשה למושג שלא רק שאינו סגור בעבר הרחוק אלא ההיפך: המושג שבלב הפרשה מעמיד מולנו בצורה בהירה את חדות הבחירה הניצבת בפנינו ואת גודל האתגר בעיצוב הווית החיים שלנו. יתכן שזוהי הקריאה הגדולה של "ויקרא".


שבת שלום

תמונה של רני יגר

רני יגר

הרב ד"ר רני יגר, מייסד עמית ורב שותף בבית תפילה ישראלי, מנהל את מרכז הטקסים ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. אב לארבעה וסבא טרי לנכד.