מחבר: אסטבן

פרשת לך־לך מלווה אותי שנים רבות באופן אישי. זוהי הפרשה שבני הבכור קרא בבר המצווה שלו, והיא נושאת עבורי משמעות עמוקה במיוחד מאז שעליתי לארץ לפני שבע-עשרה שנה. המילים “לך לך” ממשיכות להדהד בי וללוות את מסע חיי.

הציווי שהקב״ה מצווה את אברם בתחילת הפרשה בנוי משלושה חלקים: “מארצך”, “ממולדתך” ו“מבית אביך”. במבט ראשון ייתכן והמשמעות של “ארץ” ו“מולדת” נראית דומה, אולם מתוך עיון בפרשה הקודמת ניתן להבין את ההבדל: תרח, אבי אברם, יצא מאור כשדים בדרכו לכנען יחד עם בני משפחתו, אך נעצר בדרך והשתקע בחרן. מכאן “ארצך” מתייחסת לחרן – מקום מגוריו הנוכחי של אברם, ו“מולדתך” מתייחסת לאור כשדים – המקום בו נולד.

החלק השלישי – “ומבית אביך” – מטיל על אברם את המשימה המורכבת ביותר. עזיבת משפחה, ובמיוחד אב מזדקן שכבר איבד בן אחד, היא מעשה קשה ומכאיב. אולם כדי שאברהם יוכל להגשים את ייעודו, עליו להינתק מן העבר – מן המקום, מהמסורת המשפחתית ומסביבת החיים הטבעית שלו – ולברוא דרך חדשה בעולם. השהייה בעבר עלולה לעכב את השליחות החדשה; על כן ההליכה קדימה דורשת פרידה ממה שמוכר ומגן.

מתוך חוויית העלייה שלי אני יכולה להעיד עד כמה קשה, בבגרותך, לעזוב ולבנות חיים חדשים. תהליך זה דורש מבט קדימה וויתור מסוים על מה שהיה בעבר. ייתכן שזהו המסר האלוהי לאברהם: כדי להיות “אבי האומה”, עליו להשתחרר ממשמעויות ישנות ולצעוד אל עתיד לא ידוע מתוך אמונה מלאה.

בהמשך הפרשה מצווה הקב״ה על אברהם את מצוות ברית המילה. גם כאן מדובר בציווי שאינו הגיוני לכאורה, ומחייב ציות מוחלט. ברית המילה מהווה אות פיזי וקבוע לברית בין אברהם וזרעו לבין אלוהיו. ושוב ה’ נותן לאברהם ציווי שקשה להבין במבט אנושי — ציות ללא ערעור, לא רק לגבי עצמו אלא גם לגבי בניו וכל הגברים שבביתו.

לפני הציווי הזה מבטיח הקב״ה לאברהם שתי הבטחות מכוננות: ארץ – ארץ כנען שבה הוא מתגורר – וזרע רב. אולם בשלב זה לאברהם יש רק בן אחד, ישמעאל, בנו של הגר. הקב״ה מודיע כי דווקא שרי, אשתו, תלד לו בן, ושמה ישתנה לשרה. גם שמו של אברם משתנה לאברהם. לשניהם מתווספת האות ה׳ – אות בעלת משמעות רוחנית גבוהה, המופיעה פעמיים בשם ה'. שינוי השם מסמן שינוי זהות ושליחות חדשה: זוג שמחויב להעמיד עם המוקדש לאלוהיו.

כך נקבעים שני סימני ברית שונים ומשלימים: האחד – פיזי, אצל אברהם וזרעו הגברים; והשני – זהותי, המופיע בשינוי השמות אברהם ושרה. הם מחויבים מכאן ואילך לשאת באחריות של יצירת עם המוקדש לאלוהים — זוהי שליחותם החדשה.

וכאן עולה שאלה טבעית: מדוע אין אצל שרה סימן פיזי של ברית, כפי שניתן לאברהם? לדעתי, עצם העובדה ששרה נעשית לאם היא כשלעצמה נס אלוהי — וגם סימן ברית עמוק. שרה יודעת היטב שבגילה אין זה טבעי ללדת; לכן, אצל נשים עצם היכולת להיות אמהות — היא הסימן לקשר עם אלוהים. אין צורך בסימן נוסף.

שני מרכיבים אלו – יציאה לדרך חדשה וחתימה של ברית – מעצבים את הזהות היהודית הראשונית: שייכות לארץ ושייכות לאמונה. מסע אברהם ושרה הוא תהליך של זהות אישית ולאומית שמתגשמת בדורות הבאים, וממשיך להתקיים מאז ועד היום.

עם ישראל חי.