מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת ויגש
"ונפשו קשורה בנפשו" – הכמיהה לראות שוב את פני האהובים.
פרשת ויגש היא פרשה של מפגשים, שעוצמתם כה גדולה שגם אל מול אותיות, שחור על לבן, הלב חוזר ונרעד שוב ושוב. יש בה אהבה, ונפש, ולא מעט בכי, יש חיבוקים, צוואר, אוזן, לב, חיים המתוארים כ"מעט ורעים" וגם שפע ופריון וצמיחה של עם ישראל.
בתמונת הפתיחה של הפרשה יוסף (בבית פרעה) עומד אל מול אחיו המובאים אל הארמון לעבדים. הוא מתעקש כי בנימין יישאר כעבד בעוד יתר האחים ישוחררו לשוב לכנען. יהודה מתחנן אל יוסף שיתיר לו להישאר הוא עצמו כעבדו במצרים, כדי שיחזור בנימין אל אביהם יעקב. מתחת לפני השטח הדרמה היא גדולה – יוסף לבדו מחזיק בידיעה אודות הקרבה המשפחתית, וכן, מצוי הקשר שבין יוסף לבנימין – שני בניה היחידים של רחל.
נאום יהודה הוא נאום שובה לב. הוא פונה אל רחמיו של יוסף ומתאר את הקשר המיוחד של יעקב לבנימין. גדלות הנפש של יהודה – הן כלפי אביו יעקב והן כלפי אחיו הקטן היא מודל של סולידריות, של ערבות בין בני משפחה – בין ילדים להוריהם ובין אחים. כך אומר יהודה: "אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (בראשית, מ"ד, כ). בתוך המילים המועטות מקופל כל כך הרבה כאב וחסר – ענף משפחה שהיו בו ארבעה והיום נותרו בו שניים; אב שכול בא בימים אשר נותר לו בן אחד, בן זקונים, 'לבדו לאמו', שאינה בין החיים. בן זה 'אָבִיו אֲהֵבוֹ' – אהבו במיוחד.
יהודה מתאר בפני יוסף את החשש לחייו של יעקב אם לא יחזור בנימין אליו. הוא מביא את הדברים מפי יעקב: "יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית, מ"ד, כ"ז-כ"ט). יהודה מתאר את הקשר בין יעקב לבנימין בביטוי: " וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (שם, ל'). קשה לחשוב על ביטוי חזק יותר כדי לבטא קשר בין שניים, ובעיקר כשמדובר בקשר הורה וילד. אפשר אולי למצוא הד לביטוי במילים שכותב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר "שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ" ('שיר משמר', 1965), האין גם כאן נפש קשורה בנפש?
לשמע נאום יהודה "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית, מ"ה, א), הוא משלח את באי הארמון שאינם מבני משפחתו ומתוודה כי הוא הוא אחיהם שמכרו. המפגש בין יוסף לאחיו מלא חסד. יוסף נותן " קֹלוֹ בִּבְכִי" ואילו אחיו "ְלֹא יָכְלוּ…לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"(בראשית, מ"ה, ג). באצילותו כי רבה יוסף מבקש את אחיו: "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי", ומתאר את אירועי העבר "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"(בראשית, מ"ה, ה). התכנית האלוהית אם כן שלחה את יוסף לפני אחיו כדי להפוך לדמות משמעותית, שבזכות כישוריו ועמדתו מציל מרעב המוני ולמעשה מאפשר את המשך קיומה של המשפחה, ומכאן – את קיום העם.
יוסף ובנימין נופלים אח על צוואר אחיו בבכי, יוסף מנשק לכל אחיו "וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ"(שם, ט"ו). לשמע הדרמה המשפחתית המתרחשת בארמון, מזמין פרעה את יוסף שתבוא כל משפחתו הרחבה אל מצרים ואף מעניק את כל הנדרש להבאתם.
כאשר מבשרים האחים ליעקב בכנען כי חי יוסף ומושל בכל ארץ מצרים, עוצר לבו מלכת –"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם"(בראשית, מ"ה, כ"ו). רוחו חוזרת לאחר שמניחים האחים את דעתו בהסברים – "ותְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"(בראשית, מ"ה, כ"ז).
מתוך התמורה המתרחשת בחיים של יעקב הוא מכונה ישראל שוב – "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת"(בראשית, מ"ה, כ"ח); די לי בכך שבני יוסף חי, מספיק לי שאראהו ואוכל אז למות.
פגישת יוסף ויעקב מלאת רגש וקרבת גוף. יעקב אומר אל יוסף – אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי (בראשית, מ"ו, ל)– משפגשתי בך חי, דבר איני רוצה עוד ואני יכול למות בשלום.
התורה, שבדרך כלל קמצנית היא ברגשות ותיאורים, מציינת פעם אחר פעם את מגוון התחושות שעוברות על יעקב, על האחים ועל יוסף. ההתרגשות, הספק, השמחה והחשש עולים כקשת של רגשות שמגיעה אל שיא ברגעי המפגש החזקים. הקריאה בפרשת 'ויגש' בשנה זו, הבאה אחרי למעלה משנתיים שבהן חיינו את הכמיהה למפגש עם מי שנחטפו והוחזקו בידי אויב, מהדהדת את התחושות שגם אנחנו הרגשנו, כיחידים וכעם: שנתיים בהן חזינו בסבל של הורים שילדיהם היו בין החיים למוות והרחק מהם, של בני משפחה וחברים שחיו בייסורי געגועים ופחד. מה רב היה הכאב על אלו שחזרו בלא רוח חיים, כמה טוב היה לראות שוב את פניהם של אלו ששבו עודם חיים ולחזות במפגשים.
בתפילה לחזרתו של רן גואילי ולסיומן של המלחמות.
שבת שלום
טל ילון
גרה בלב תל אביב; בת, אמא, רעיה, אחות וחברה; עובדת במגזר החברתי וסטודנטית לתואר שני בפילוסופיה יהודית באוניברסיטה.
בפרשת ויצא אנו קוראים על יעקב הנמלט מאימת נקמתו של עשיו אחיו, מהבית המוגן של הוריו יצחק ורבקה – ויוצא אל מסע רצוף קשיים ואכזבות, בדידות, אהבה ועמל ושיוביל אותו אל חיים עצמאיים כבוגר וראש משפחה.
