מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת קרח
מטענה לכהונה - להקדשה לקודש
מאת: רבקה בקלש
אפתח בווידוי אישי,
פרשת 'קורח', היא אולי הפרשה הפחות אהודה עלי, מכל פרשות התורה.
זו פרשה המוקיעה חשיבה עצמאית, ביקורתית, ואת הזכות לבקר את המנהיג, את בחיר האל,
והרי רבים המנהיגים הטוענים שהם בחירי האל.
הפרשה יוצאת כנגד זכות ההתקוממות, "ויקומו בפני משה" (ט"ז 2), זכות ההתקהלות: "וקהלו על משה" (ט"ז 3), וזכות המחאה.
והכתוב מדגיש כי לא מדובר באנשי שוליים אלא ב"חמישים ומאתיים נשיאי עדה קראי מועד, אנשי שם" (ט"ז2).
תגובתו הראשונית של משה: "וישמע משה ויפול על פניו" (ט"ז4).
יש מפרשים שעשה כן מחמת צער, לפי סברה אחרת השתחווה לפני ה' לבקש ממנו שיודיע לו מה ישיב ומה יעשה. בקריאה הביקורתית שלי,
וברוח לשון הסלנג העכשוי, תגובתו של משה הייתה "על הפנים".
אולם, בהמשך הפרשה, כאשר אלוהים משתף את משה ואהרון, בעונש שהוא מתכוון להטיל על המתקוממים, "ייבדלו מתוך העדה הזאת,
ואכלה אותם כרגע" (ט"ז22), משה ואהרון מתעשתים והפעם תגובתם: "אל אלוהי הרוחות וכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (ט"ז22).
תגובה זו, מהדהדת את תגובתו של אברהם בוויכוח שלו עם אלוהים, בניסיונו להציל את סדום מכליה. במקרה של משה, טענתו כנגד שיקול הדעת האלוהי,
הינה עדות לרגש אחריות כלפי כל העדה, אחריות קולקטיבית, שלא כמו התגובה הראשונית שלו, שנבעה מעלבון אישי ומניע אנוכי.
ומשה, על מנת להדגיש בפני העם, כי אין הוא מונע על ידי מניע אישי, אומר "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה,
כי לא מלבי" (ט"ז28), ואף מוסיף "וידעתם כי נאצו האנשים את ה'" (ט"ז30), ההתקוממות מוצגת כהתקוממות נגד ה' ולא רק נגד בחירי ה', משה ואהרון.
ולמרות העונש הנורא של קורח ועדתו, וההתערבות האלוהית – קבלת מנחתו של אהרון, לא דעכה המחאה ואף התפשטה והתעצמה.
"וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמור, אתם המתם את עם ה'" (י"ז6).
אלוהים קוצף על העם ופורצת מגיפה שאהרון עם הקטורת מצליח לעצור. אך הלקח הוא כי לא הקטורת מחיה ולא הקטורת ממיתה, כי אם רצון האל.
הקטורת, שהייתה ביטוי לבחירת אהרון על ידי האל, מתפקדת עתה להצלת העם מן המגיפה. בחירת האל בכוהן הגדול, אהרון, הנה אחריות ומחויבות לעשות למען העם.
עבודת הלוויים במשכן מוגדרת ע"י משה כהבדלת הלוויים מעדת ישראל "להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם" (ט"ז9).
המילה להקריב, בה משתמש משה, בעלת כפל משמעות, הלוויים קורבו אל עבודת האל, קורבו אל הקודש, אך קירוב זה הוא גם הקרבה, הם משרתי העדה בקודש.
זוהי מטלה ומשימה לדורי דורות.
פרק שלם בסוף הפרשה מוקדש לתיאור הזכויות והחובות של הלוויים והכוהנים, תוך הדגשת העובדה שאין ללויים נחלה כמו ליתר השבטים.
הם מוקדשים לשרת בקודש, קיומם תלוי במעשר שהעם מצווים להפריש להם, וגם הם חייבים להפריש מעשר לאלוהים – לכוהנים.
"חקת עולם לדורותיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (י"ח23). בחירת האל בלוויים ובכוהנים אינה יתרון אלא הקרבה, יעוד, ומחויבות.
ומדור המדבר לימינו כאן ועכשיו.
אם נקרא את פרשת 'קורח' כהמשך פרשת 'שלח לך' – פרשת המרגלים, הרי עולה כי תקופה של טלטלות ואי וודאות מצמיחה פלגנות, קנאה, וצרות עין.
וניתן לקוות שעם השתנות המציאות ייושבו המחלוקות…
ומלקח הפרשה כי נשיאת משרה אינה פריבילגיה, היא הקדשה לקודש, עולה התקווה כי המשרתים ב"קודש" והמקורבים לשלטון,
יראו בקרבה זו גם הקרבה, של עשייה לטובת העם והמדינה.
רבקה בקלש
"העזר כנגד" לראובן "העזר כנגדי", אמא לשלושה וסבתא שמחה ומשמחת לשבעה. דוקטור לאמנות אינטרטקסטואלית ותרבות חזותית.
