תגית: במדבר

פרשת חוקת מציגה את אחד הרגעים הטראגיים והמכוננים ביותר במקרא: חטא מי מריבה. לאחר מות מרים, העם נותר ללא מים ופותח בתלונות.
אלוהים מצווה על משה ואהרן לקחת את המטה, להקהיל את העם ולדבר אל הסלע לעיניהם. אולם משה, שרוי באבל כבד ומותש מהתלונות החוזרות, פונה אל העם בכעס:
"שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". במקום לדבר, משה מכה בסלע פעמיים. המים אמנם יוצאים, אך העונש חסר רחמים: משה ואהרן לא יזכו להוביל את העם אל הארץ המובטחת.
הרב זקס מסביר כי לא היה מדובר כאן בעונש קטנוני, אלא בחילופי דורות ובמהפכה של תפיסת המנהיגות. הדור שנולד במדבר, דור החירות שעמד להיכנס לארץ ולבנות חברה עצמאית,
לא היה זקוק עוד למנהיגות של כפייה, יראה וכוח זרוע (המסומלת בהכאה). הוא היה זקוק למנהיגות של דיבור, שכנוע, חינוך וסבלנות.
התורה מציבה כאן תמרור אזהרה נצחי נגד מנהיגות עריצה, ומלמדת שגם כאשר מנהיג פועל מתוך כוונות טובות, שימוש בכוחנות וכעס פוסל את הנהגתו.
האירוניה ההיסטורית היא שאלפי שנים מאוחר יותר, בשנת 1611, ניסה המלך ג'יימס הראשון מאנגליה להשתמש בתנ"ך כדי להשיג בדיוק את ההפך.
המלך ג'יימס, שהאמין אמונה מוחלטת ב"זכותם האלוהית של מלכים" לשלוט ללא מצרים, תיעב את התרגומים הקודמים (כמו תנ"ך ז'נבה) שכללו הערות שוליים המצדיקות מרד בעריצים. הוא יזם את "תרגום המלך ג'יימס" (KJV) במטרה פוליטית ברורה: לייצר טקסט שיחנך לצייתנות עיוורת לסמכות.
מתרגמיו הונחו לעדן את הטקסט, ואף מחקו באדיקות את המילה "עריץ" (Tyrant) מהתנ"ך, כדי שהעם לא יקשר בין שלטון מלכותי לרודנות.
דוגמה מובהקת לדרך שבה המהלך הפוליטי הזה קיבל "מסר הפוך" נמצאת בפרשה שלנו בפרשת המלך בספר דברים (פרק י"ז),
שם מציבה התורה מגבלות מחמירות על המלך בישראל שמטרתן למנוע מהמלך להפוך לעריץ צבאי וכלכלי.
המלך ג'יימס רצה שהעם האנגלי יקרא את הפסוקים הללו ויראה בהם עדות למרכזיותו ולקדושתו של מוסד המלוכה – מעמד של שליט אבסולוטי שיש לציית לו.
הוא קיווה שהעם יבין את תפקיד המנהיג כמי שמחזיק ב"מטה ההכאה" והסמכות העליונה. אך הוא שכח שהטקסט המקראי חזק מכל מתרגם או מלך.
הקוראים האנגלים, ולאחר מכן הפוריטנים שהגרו לאמריקה, קראו את תרגום המלך ג'יימס בעיניים ביקורתיות. הם לא ראו שם הצדקה לעריצות, אלא בדיוק את ההפך:
הם ראו שמלך ישראל הוגבל בכוחו, שהתורה דורשת ממנו ענווה, ושהשליטים הגדולים ביותר (כמו משה) נענשו בחומרה כאשר חרגו מסמכותם והשתמשו בכוחנות.
פרשת חוקת ופרשות נוספות הזכירו להם שהאלוהות אינה נמצאת בכוחנות מלכותית, אלא בחירות ובצדק. בסופו של דבר, דווקא הטקסט שאמור היה לייצר נתינים צייתנים,
הפך למניפסט הגדול ביותר של חופש ומהפכה נגד העריצות.
נדמה לי שהשיעור הזה מהספר הבסיסי והחשוב של המסורת היהודית חשוב לנו במיוחד כישראלים בימים אלה.
ההפתעה שזומנה למלך ג'יימס מעידה עד כמה מבחינה פוליטית התנ"ך הוא ספר משמעותי ורלוונטי.
בדרך לבחירות בישראל המסר של פרשת חוקת מצביע על-כך שהחלפת שלטון אינה רק עניין של החלפת המנהיג אלא שינוי של צורת ההנהגה.
מגיע הרגע שאפילו מנהיגותו של אדם נערץ כמשה מחייבת התאמה לדור חירות חדש שקם לחיי עצמאות בארץ ישראל- "להיות עם חופשי בארצנו".
בימים ההם בזמן הזה.

שבת שלום!
רני

אפתח בווידוי אישי,
פרשת 'קורח', היא אולי הפרשה הפחות אהודה עלי, מכל פרשות התורה.
זו פרשה המוקיעה חשיבה עצמאית, ביקורתית, ואת הזכות לבקר את המנהיג, את בחיר האל,
והרי רבים המנהיגים הטוענים שהם בחירי האל.
הפרשה יוצאת כנגד זכות ההתקוממות, "ויקומו בפני משה" (ט"ז 2), זכות ההתקהלות: "וקהלו על משה" (ט"ז 3), וזכות המחאה.
והכתוב מדגיש כי לא מדובר באנשי שוליים אלא ב"חמישים ומאתיים נשיאי עדה קראי מועד, אנשי שם" (ט"ז2).
תגובתו הראשונית של משה: "וישמע משה ויפול על פניו" (ט"ז4).
יש מפרשים שעשה כן מחמת צער, לפי סברה אחרת השתחווה לפני ה' לבקש ממנו שיודיע לו מה ישיב ומה יעשה. בקריאה הביקורתית שלי,
וברוח לשון הסלנג העכשוי, תגובתו של משה הייתה "על הפנים".
אולם, בהמשך הפרשה, כאשר אלוהים משתף את משה ואהרון, בעונש שהוא מתכוון להטיל על המתקוממים, "ייבדלו מתוך העדה הזאת,
ואכלה אותם כרגע" (ט"ז22), משה ואהרון מתעשתים והפעם תגובתם: "אל אלוהי הרוחות וכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (ט"ז22).
תגובה זו, מהדהדת את תגובתו של אברהם בוויכוח שלו עם אלוהים, בניסיונו להציל את סדום מכליה. במקרה של משה, טענתו כנגד שיקול הדעת האלוהי,
 הינה עדות לרגש אחריות כלפי כל העדה, אחריות קולקטיבית, שלא כמו התגובה הראשונית שלו, שנבעה מעלבון אישי ומניע אנוכי.
ומשה, על מנת להדגיש בפני העם, כי אין הוא מונע על ידי מניע אישי, אומר "בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה,
 כי לא מלבי" (ט"ז28), ואף מוסיף "וידעתם כי נאצו האנשים את ה'" (ט"ז30), ההתקוממות מוצגת כהתקוממות נגד ה' ולא רק נגד בחירי ה', משה ואהרון.
ולמרות העונש הנורא של קורח ועדתו, וההתערבות האלוהית – קבלת מנחתו של אהרון, לא דעכה המחאה ואף התפשטה והתעצמה.
 "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמור, אתם המתם את עם ה'" (י"ז6).
אלוהים קוצף על העם ופורצת מגיפה שאהרון עם הקטורת מצליח לעצור. אך הלקח הוא כי לא הקטורת מחיה ולא הקטורת ממיתה, כי אם רצון האל.
הקטורת, שהייתה ביטוי לבחירת אהרון על ידי האל, מתפקדת עתה להצלת העם מן המגיפה. בחירת האל בכוהן הגדול, אהרון, הנה אחריות ומחויבות לעשות למען העם.
עבודת הלוויים במשכן מוגדרת ע"י משה כהבדלת הלוויים מעדת ישראל "להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם" (ט"ז9).
המילה להקריב, בה משתמש משה, בעלת כפל משמעות, הלוויים קורבו אל עבודת האל, קורבו אל הקודש, אך קירוב זה הוא גם הקרבה, הם משרתי העדה בקודש.
זוהי מטלה ומשימה לדורי דורות.
פרק שלם בסוף הפרשה מוקדש לתיאור הזכויות והחובות של הלוויים והכוהנים, תוך הדגשת העובדה שאין ללויים נחלה כמו ליתר השבטים.
הם מוקדשים לשרת בקודש, קיומם תלוי במעשר שהעם מצווים להפריש להם, וגם הם חייבים להפריש מעשר לאלוהים – לכוהנים.
"חקת עולם לדורותיכם ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (י"ח23). בחירת האל בלוויים ובכוהנים אינה יתרון אלא הקרבה, יעוד, ומחויבות.
ומדור המדבר לימינו כאן ועכשיו.
אם נקרא את פרשת 'קורח' כהמשך פרשת 'שלח לך' – פרשת המרגלים, הרי עולה כי תקופה של טלטלות ואי וודאות מצמיחה פלגנות, קנאה, וצרות עין.
וניתן לקוות שעם השתנות המציאות ייושבו המחלוקות…
ומלקח הפרשה כי נשיאת משרה אינה פריבילגיה, היא הקדשה לקודש, עולה התקווה כי המשרתים ב"קודש" והמקורבים לשלטון,
יראו בקרבה זו גם הקרבה, של עשייה לטובת העם והמדינה.

פרשת "שְׁלַח לְךָ" (בספר במדבר, פרקים י"ג-ט"ו) עוסקת בעיקרה בשליחת שנים-עשר המרגלים לתור את ארץ כנען, וכוללת גם את עונשו של המקושש בשבת ואת מצוות הציצית.

חטא המרגלים, הוביל לגזירת 40 שנות נדודים במדבר. על פי יונה בר מעוז מאונ' בר אילן : ההוראה לשליחת מרגלים לתור את הארץ מיוחסת לה', וגם בחירתם המוקפדת, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", הייתה "עַל פִּי ה'" (במ' יג:ג). למרות זאת הייתה התוצאה של השליחות שלילית מאוד ובלתי צפויה; המרגלים אומנם פתחו בשבח הארץ: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (במ' יג:כז), אך מייד הוסיפו וטענו שכיבושה יהיה בעייתי: 

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי ….ן (יג:כח-כט). 

חטא הפחדת העם לא היה החטא העיקרי של המרגלים הנבחרים, אלא חטא אחר, מפתיע : 

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (במ' יג:לב). 

נראה שהוצאת דיבת הארץ הייתה חמורה במיוחד, משום שהייתה עלולה להשפיע על הדור השני של יוצאי מצרים, ולא רק על הדור הנוכחי, שבאופן טבעי התקשה לעבור ממצב נפשי של עבדות למצב של בני חורין. 

אם דור הבנים יאמין שהארץ איננה טובה, כפי  אמרו עשרה אנשים נבחרים מטובי העם, הוא עלול אפילו לחטוא כקודמו ולרצות לחזור למצרים.

מותם המהיר של כל עשרת האנשים הנכבדים, בשל הוצאת דיבת הארץ, שכנעה כל שומע שאכן אמרו שקר, ואילו כלב ויהושע צדקו כשטענו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במ' יד:ז). 

דיבת הארץ השפיעה על רוח העם ותחושת המסוגלות שלו להגשים את החזון האלוהי. ייתכן שאילו היו חוזרים כל 12 השליחים, שנבחרו על ידי ה', עם התלהבות מהארץ המובטחת,
ומחזקים את ההבטחה האלוהית שנאמרה להם כמה פעמים, שהם הולכים אל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" היו שומעיהם מגיבים אחרת. הם היו עשויים להסתער בהתלהבות על היעד הראשון שהיה נקרה בדרכם, והניצחון הראשון היה מחזק את רוחם ומוכיח להם שכיבוש כל הארץ אפשרי בעזרת ה'. 

הרב יונתן זקס טען שאותם המרגלים שהשרו פחד בלב העם עשו זאת בגלל הקושי להינתק מחיקו החם של הקב"ה הנמצא בתוך המחנה ומגן עליו באמצעות ניסים ואותות ומופתים ומספק לו את המן. המנטליות שלהם הייתה של עבדים שלא יכלו להיגמל מהתלות ולצאת למלחמה אנושית ולקרבות שיש בהן מן הסתם קורבנות ולכן היה צורך להכחיד את העם ולגדל דור חדש שאינו דור של עבדים.

וחשבתי על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שהתקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. בן גוריון ,אדם מבוגר יחסית שמלאו לו כבר 60, היה צריך לקבל החלטה גורלית כשברקע הענקים המאיימים של דורו: מדינות סוריה, עיראק, ירדן ומצריים שאיימו לפלוש ולהילחם במדינה הצעירה. לא הייתה לו הבטחה אלוהית ולא הבטחה לניסים. אבל היה לו חיבור למקורות וחזון והוא הכריע הכרעה היסטורית למרות המלחמה הצפויה בענקים.

ריבונות במקרא ובמציאות ימינו אינה מוקנית לעם על מגש של כסף. ריבונות דורשת אומץ קבלת החלטה, אמונה והקרבת קורבנות.

א. הבעיה: שגרת הטירוף של המדבר
פרשת בהעלותך מציגה לנו את אחד התיאורים המרתקים – והמתישים ביותר פסיכולוגית – של חיי בני ישראל במדבר סיני. התורה מתארת באריכות יוצאת דופן כיצד המחנה כולו התנהל על פי תנועתו של ענן הכבוד:
"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים [שנה]…״ (במדבר ט׳, י״ז-כ״ב)

תנסו לרגע לדמיין את הסיטואציה הזו ברמה האנושית והיומיומית. משפחות שלמות, קשישים, ילדים, אוהלים, חיות ורכוש. אתה מגיע לתחנה, פורק את הציוד, מקים את האוהל, מארגן את הילדים לישון. בבוקר אתה קם, הענן עולה – וצריך לקפל הכל ולצאת שוב לדרך. ומנגד, לפעמים אתה חונה במקום צחיח, משעמם ולא נוח, ותקוע שם שנה שלמה בלי לדעת מתי תזוז.
אין לוח זמנים. אין תוכנית חומש. אין שום יכולת לתכנן את מחר. התורה מציגה לנו כאן מציאות של אי-ודאות קיצונית, מורטת עצבים וכמעט בלתי אפשרית לשליטה.

ב. המבט מרחוק: חוסר אונים ישראלי ומודעות יפנית
אני כותב את המילים הללו מיפן, שבה אני נמצא בחודשים האחרונים. להתבונן מכאן על ישראל מעורר מחשבות עמוקות על המושג הזה, אי-ודאות.
המציאות הישראלית כיום מרגישה בדיוק כמו המדבר של פרשת בהעלותך. החברה הישראלית חיה בתוך ענן סמיך של אי-ודאות ענקית ומתישה: האם תפתח שוב מלחמה בצפון? מה יקרה עם איראן? מתי יהיו בחירות? התחושה הקולקטיבית בארץ היא שאיבדנו את היכולת לתכנן אפילו שבוע קדימה. חוסר הוודאות הזה מייצר חרדה קבועה, תסכול עמוק ותחושה של חוסר אונים.
אבל כאן ביפן, בלב תרבות של מעל מאה מיליון איש, הרחוקה לחלוטין מהמסורת היהודית, פגשתי תפיסת עולם שונה לגמרי.
במסורת היפנית, המושגית והתרבותית, קיים מושג יסוד בודהיסטי שנקרא "אניצ'ה" (Anicca) – חוק הארעיות. לפיו, המצב הטבעי של העולם הוא שהכל זורם, משתנה וזמני. שום דבר אינו קבוע: לא המצב הפוליטי, לא הבריאות, ולא מזג האוויר. היפנים פיתחו פילוסופיה שלמה שנקראת מוֹנוֹ נוֹ אַוָואָרֶה
(物の哀れ), שפירושה המודעות והרגישות לארעיות של הקיום
בעוד שאנחנו, במערב ובישראל, תופסים את חוסר הקביעות כאסון וכאיום שיש להילחם בו, התרבות היפנית מוצאת בו דווקא יופי ושלום פנימי. הדוגמה המוכרת ביותר היא פריחת הדובדבן (הסאקורה) – היא יפהפייה ונחגגת בהתרגשות עצומה דווקא בגלל שהיא נמשכת שבוע-שבועיים ואז נושרת. היפנים לא מנסים לעצור את הענן או את הזמן; הם מתרגלים את קבלת הרגע הנוכחי, את ה"כאן ועכשיו".

ג. הפתרון: מה קרה בקברות התאווה?
וכאן אנחנו חוזרים לפרשה שלנו, ומגלים שהתורה והחוכמה היפנית נפגשות באותו המקום בדיוק.
מיד לאחר תיאור המסע בעקבות הענן, העם במדבר נשבר. הנטל הפסיכולוגי של אי-הוודאות מכריע אותם. הם הופכים ל"מתאוננים", ובוכים בקברות התאווה: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נֶפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
מבחינה פסיכולוגית, העם חוטא בבריחה. כשהם לא מסוגלים לשאת את חוסר הוודאות של המדבר, הם בורחים לנוסטלגיה מזויפת לעבר – למצרים. אמנם שם הם היו עבדים מוכים, אבל לפחות הכל היה קבוע וידוע מראש. הם מואסים במן.
מהו המן? המן הוא האוכל האולטימטיבי של ה"כאן ועכשיו". הוא יורד מדי יום ביומו, אי אפשר לאגור אותו למחר (כי הוא יֵרָקֵב), והוא דורש מהאדם לסמוך על ההווה. העם שנא את המן כי המן כפה עליהם לחיות ברגע הזה, בלי ערבויות קיומיות לעתיד.
הפתרון שהפרשה מציעה לנו – ושמתכתב בצורה מופלאה עם הזן היפני – הוא ההבנה שהקדושה איננה שוכנת ביציבות ובביטחון המוחלט, אלא דווקא ביכולת לשחרר שליטה ולשהות בתוך הרגע הנוכחי. עמוד הענן לא נועד להלחיץ את העם, אלא לאמן אותם. המדבר הוא בית ספר קשוח לקבלת הארעיות. אלוהים אומר להם, וגם לנו: אתם לא יכולים לשלוט בענן, אתם לא יכולים לדעת מתי תסעו ומתי תחזרו. הדבר היחיד שאתם יכולים לשלוט בו הוא איך אתם מתנהגים ברגע זה, בתוך האוהל שלכם, עם האנשים שלצדכם.

ד. סיום: למצוא שקט בתוך הענן
המציאות הישראלית המורכבת והכואבת לא תשתנה מחר בבוקר. האיומים והטלטלות הפוליטיות והביטחוניות ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב.
אבל אולי, התרגולת הזו של עמוד הענן, בשילוב עם מעט מהשקט והצניעות של החוכמה היפנית, יכולים להציע לנו הקלה מעטה.
במקום לכלות את כוחותינו בחרדה קיומית על עתיד שאינו בשליטתנו, או בנוסטלגיה לעבר שכבר איננו, אנחנו יכולים לבחור להתמקד במן של היום. בהווה. ביכולת שלנו לבנות קהילות תומכות ורגישות, כמו בבית תפילה ישראלי; ביכולת לפגוש את האחר, לשבת סביב שולחן שבת, להקשיב, ולמצוא רגעים של שלום, שפיות וקדושה בתוך הארעיות של המסע.
המציאות החיצונית אולי לא תשתנה מיד, אבל מי יודע – השהות המלאה והיציבה שלנו בתוך ה"עכשיו" יכולה, בסופו של דבר, להשפיע על המחר בצורה מופלאה. שבת שלום

פרשת נשא, השנייה בפרשיות ספר במדבר, ממשיכה את ההכנות לטקס חנוכת המשכן.
בתחילתה נמנים בני שבט לוי, שנבחרו לשאת את המשכן ממקום למקום אשר מספרם הנמוך מאוד ביחס ליתר השבטים מעורר קשיים בפני עצמו, וגם ביחס למספר הבכורות (22273 ) שבני לוי מחליפים (מתוך למעלה מ- 600000 בני ישראל, רק אחד מ-27 ואף יותר נמנה כבכור).
הפרשה מסיימת בחנוכת המזבח וקורבנות נשיאי השבטים וחוזרת 12 פעמים בדיוק מושלם על רשימת מתנות שהביא כל נשיא (אולי ע"מ להראות שגודלו של השבט איננו קובע, או לחילופין שאיש מהם לא היה מוכן ששמו ייגרע מרשימת המתנות).
באמצעה שלוש פרשיות אקלקטיות בענייני קדושה וטומאה (הציווי להרחיק מצורעים וטמאים אחרים מהמחנה, כללי הנזירות, והמוזרה מכולן "פרשת סוטה" העוסקת בטקס מאגי לאיתור נשים הנחשדות בניאוף).
תהליך הבדיקה של אשה סוטה מתייחס לאשה שהתרו בה שתפסיק להתייחד עם גבר שאיננו בעלה, ובכל זאת נמצא כי המשיכה בהתנהגותה זו ועל כן נחשדת בניאוף. במהלך הטקס היא נדרשת לשתות מים מאררים אשר לתוכם נמחקים מהקלף פסוקי האלה (הקללה) המופיעים בפרשה (במדבר ה' יח'-כב') הכוללים בין היתר את הטקסט " יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ". שתיית המים המאררים מסתיימת באחת משתי תוצאות: או שהאשה יוצאת בשלום מהאירוע, ובכך מוכיחה את חפותה וזוכה בפרי בטן ובאמון מחודש בנישואיה, או שהיא חווה כאבים קשים ואף מתה אם היא אשמה. בכל מקרה, מדובר בתהליך על-טבעי הכולל מרכיבים רבים הסותרים יסודות מרכזיים בתהליך המשפט והצדק על פי ההלכה.
ראשית, בניגוד להליכים משפטיים רגילים, שאליהם חייבים הצדדים הרלוונטיים להתייצב, לאשה הנחשדת כסוטה שמורה הזכות לסרב להשתתף בטקס. במקרה שכזה מותר לה להסכים להחלטה לפרק את נישואיה ולאבד כל זכות לתשלומים המגיעים לה מכוח הכתובה (משנה סוטה ד', ב').
הדבר מפתיע כיון שלו היה בית הדין מרשיעה בניאוף, היה עלול להיגזר עליה גזר דין מוות –ובכל זאת ניתנת לה האפשרות להימנע מחקירה משפטית אם זהו רצונה.
יתרה מזאת, התערבות ישירה ע"י בורא עולם במשפט שבין אדם לחברו איננה מצויה בשום אירוע אחר (וכפי שמציין רמב"ן (במדבר, ה', כ'), זו המצווה היחידה בתורה שקיומה, במקרה שנקבע כי האישה אשמה, תלוי בנס). לאחר ששתתה את המים המאררים, "צבתה בטנה ונפלה ירכה". בכל ענייני אדם לחברו אנו מוצאים נוהל ברור שלפיו האחריות לשיפוט במקרים שבין אדם לחברו נתונה אך ורק לדיינים היושבים בבתי הדין (דברים, י"ז, י"א), ואולי זה גם המקום להזכיר שגם בעניינים שבין אדם לבורא, חז"ל הוציאו את דעת הבורא מהדיון (בבא מציעא נט' ב' – תנורו של עכנאי).
מדוע, אם כן, ממלא בורא עולם תפקיד ביישוב הסכסוך המסוים הזה?
הרב אהרון סולובייצ'יק סבור כי מטרת הטקס הפוכה מהנראה לעין, וכשקוראים בעיון את מסכת סוטה, נראה כי מטרתו היא בכלל שיקום היחסים בין הבעל והאשה.
לדברי הרב סולובייצ'יק, הטקס כולו הוא פסיכודרמה מורכבת שנועדה לייצר הזדמנות לשקם את הנישואים המוטלים על הכף. אם האשה אשמה, עומדת לרשותה חלופה בסיכון נמוך בדמות הבחירה שלא ליטול חלק בטקס, ובמקום זאת לפרק את נישואיה. לעומת זאת, אם לא חטאה, מעניק לה הטקס את ההזדמנות להתייצב אל מול הסיכון, ולהראות שהיא בטוחה בנאמנותה לנישואיה.
הטקס אינו מתיישב עם הכללים מפני שמטרותיו אינן משפטיות (ולכן הפרטנר החשוד ברומן כלל אינו שותף בתהליך) אלא שיקומיות, והוא יוצר פלטפורמה לפירוק הנישואים או שיקומם.
ובמחשבה לימינו. במשנה (סוטה, ט', ט') נכתב כי בשלב מסוים "פסקו המים המאררים" בשל הצרכים והמציאות המשתנים בקרב העם היהודי. בדומה, גם מצוות הייבום, שהיתה נהוגה ומקובלת בעבר במקרים שבהם נפטר גבר נשוי מבלי שנולדו לו ילדים, נעלמה, ובימינו ברירת המחדל היא קיום חליצה הפוטרת את האלמנה מלהינשא לאחיו של הנפטר.
נראה שכאשר נורמות משתנות, קיום התורה והשמירה על ערכיה מותאם לעולמנו המשתנה ויש מקום להתאים את ההלכה הנהוגה גם המקומות אחרים, כגון עגינות וסרבנות גט.
במחשבה נוספת – אולי כל המאמץ הגדול סביב התפרקות משפחה בודדת מקורו בכלל בתשובת חכמים על מה היה עונה בורא עולם לשאלה הקיומית "אז מה אתה עושה כל היום"?
המדרש (בראשית רבא סח' ד') מספר על מטרונה ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה מאז בריאת העולם. רבי יוסי השיב: "יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני".

המטרונה זלזלה בתשובה, וטענה שזיווג הוא משימה קלה שהיא יכולה לבצע בעצמה. רבי יוסי השיב לה: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף".
בורא עולם רואה את עבודתו מתפרקת ומוצא לנכון להתערב.
בפרשות קודמות הזכרתי את חשיבותה של מנהיגות היודעת לעמוד על העיקר אל מול אירוע גדול (אברהם בוויכוח על גורלה של סדום, משה ב"מחני נא מספרך אשר כתבת" לאחר חטא העגל). פרשת סוטה מראה לנו דוגמא בה בורא עולם מורה למחות את שמו (מחיקת הפסוקים הכוללים את שם ה' אל תוך המים המאררים) מהספר על מנת להציל בית אחד.
ומכאן – לחיינו אנו.
אמנם ההצלחה איננה מובטחת, אך אם במקרה של אשה סוטה בורא עולם מוכן ששמו יימחה על מנת לקדם הרמוניה ולמנוע עוול, וודאי שאנו נדרשים לעשות את חלקנו כדי שייעשה צדק עבור מי שנעשה לו עוול ועל מנת שההרמוניה תשרור בבתינו.
שבת שלום

מה שאנחנו קוראים השבוע בפרשת במדבר מהדהד את המציאות שלנו בימים אלה.  שנה וחודש לאחר שיצאו ממצרים, בני ישראל נמצאים במדבר סיני. כעת הם מתחילים להתארגן. אלוהים מדבר אל משה באוהל מועד ומבקש ממנו ומאהרון לעשות מפקד אוכלוסין של כל עדת בני ישראל, לפי משפחות. מדובר במהלך ביורוקרטי רחב, לכל משפחה מוקצה ראש מטה, והוא מוזכר בשמו.

את מי סופרים במפקד? רק את הזכרים! בני עשרים שנה ומעלה, יוצאי צבא. (הכוונה לכשירים לצאת לצבא ולא אלה שסיימו את השירות ויוצאים מהצבא, כפי שמקובל בעברית העכשיות). הכתוב מביא פירוט וסיכום מדוקדק של מספרי המתפקדים, שם השבט והמשפחות המרכיבות אותו, מבנה ותפקידים. הספירה הזו מפורטת לגבי כל אחד מהשבטים: ראובן, שמעון, גד, יהודה, יששכר, זבולון, יוסף (אפריים ומנשה), בנימין, דן, אשר, נפתלי… עד שמגיעים לשבט לוי.

כאן נותן אלוהים הוראה אחרת לגמרי: "אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת־הַלְוִיִּם֩ עַל־מִשְׁכַּ֨ן הָעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כׇּל־כֵּלָיו֮ וְעַ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃…" (פרק א'; מט'-נ')

מטה לוי מקבל משימה אחרת ולא משימה ליוצאי צבא. בני לוי מופקדים על המשכן, הם צריכים לשאת את המשכן וכליו והם מחוייבים לחנות סביבו ולשמש בו. כל בני שבט אחר שיתקרבו למקום – ימותו.

בני ישראל מקבלים את ההכרעה והם מתארגנים לחניה. כל שבט מסומן על ידי דגל משלו ומקבל הדרכה היכן יחנה.

לעומת מפקד בני ישראל, מפקד בני לוי מפורט לפי משפחותיהם: גרשון, קהת ומררי. ומי בשבט? הם נספרים לא מגיל עשרים, כמו שאר בני ישראל, אלא מגיל חודש. הטקסט מפרט במדוייק מה התפקיד של כל משפחה והיכן הם חונים כדי לשמור על המשכן. תיאור התפקידים לצורך השימוש בקודש רבים ויפהפיים: מדשנים את המזבח, מכסים אותו בבדי ארגמן ועורות תחש ומוזכרים מחתות, מזלגות, וכלים שונים לביצוע המשימה. הפירוט הרב מרמז על כך שזו משימה מאוד חשובה, אך היא מסוכנת. אלוהים מצווה לשמור על בני קהת שלא יומתו בגלל שהתקרבו לשמש במשכן הקדוש.

בואו נגיע לימינו אנו – האם לדעתכם החרדים של ימינו רואים את עצמם כאילו הם, כמו שבט לוי, הוחרגו מהחובה של שאר בני ישראל לשרת בצבא? האם שורש העניין נמצא כאן, בפרשת במדבר? האם החרדים כיום מאמינים שהוטל עליהם ורק עליהם תפקיד השמירה על בני ישראל, על עבודת המשכן, התורה והאלוהים?  האם לדעתכם רק בידיהם המשימה של שימור המורשת של עם ישראל?

אני רוצה להציע כי גם לנו, בני ישראל הציונים, יש תפקיד משמעותי בשימור המורשת ובשימור עם ישראל. הרימו ראש וזיקפו הגב!

הציונים של ימינו החייו את קיומו של עם ישראל בארצו: חזרנו להיות למשל "בני דן", אנשי "מטה אשר" "יוצאי צבא". הציונים החזירו את השפה העברית להיות שפה מדוברת ובכך נשמרת המסורת העברית שגם מאפשרת לכולנו לקרוא בשפת המקור את התנ"ך ולהשאיר את התורה כטקסט מכונן בחיינו. וגם – בני ישראל הציונים השיבו את השימוש בשמות עבריים יפהפיים שאנחנו פוגשים כאן בפרשת במדבר: נחשון, עמינדב, נתנאל, אליאב, אליצור, צורי, אליסף, עמיהוד, פדהצור, אבידן, נדב, אביהו, לבני, גרשוני  ועוד ועוד…

אם כך, בעיני, שימור המורשת של בני ישראל ושל עם ישראל היא גם בידיים שלנו, הציונים הישראלים של המאה העשרים ואחת. בכל הכבוד.

יחד עם זאת, התקווה האמיתית שלי היא להגיע להבנה כוללת שלכל שבט ושבט בעם ישראל יש תפקיד בשימור המורשת שלנו. השלם כן עולה על סכום חלקיו. עלינו למצוא את המחבר, את הטוב המשותף, או לפחות לחתור להגיע אליו.