תגית: תרומה

פרשת תרומה פותחת בציווי: "וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אלוהים מבקש מעם ישראל לבנות לו בית. לפי רש"י ומפרשים רבים, הציווי הזה הגיע כרונולוגית אחרי חטא העגל – אחרי שהלוחות נשברו, אחרי שהאמון נסדק. דווקא אז, במעמד של שבר, מגיע הציווי לבנות משהו יחד. והשאלה שמעסיקה אותי היום היא: איך בונים משהו משותף כשכל אחד רוצה "משכן" אחר? כשכל מחנה רואה "קדושה" במקום שונה?

שתי נקודות מהפרשה

הפרשה מציעה שתי נקודות מרכזיות שאולי יכולות לעזור לנו לחשוב על השאלה הזו: הנקודה הראשונה: "בְּתוֹכָם" – לא "בְּתוֹכוֹ" אלוהים לא אומר "ושכנתי בְּתוֹכוֹ" – בתוך המבנה. הוא אומר "ושכנתי בְּתוֹכָם" – בתוך האנשים. הקדושה אינה נמצאת במבנה הפיזי, במוסד, בארון הקודש עצמו. היא נמצאת בקשר בין האנשים שבונים אותו יחד. 

זו נקודה חשובה: המקדש יכול להיות מושלם בפרטיו – בזהב ובכסף, בתכלת ובארגמן – אבל אם הוא לא חי בתוך האנשים, אם הקשר ביניהם נשבר, אז הקדושה נעלמת.

הנקודה השנייה: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" המשכן נבנה רק מתרומות מרצון. לא מיסים שהוטלו, לא כפייה, לא חובה. "אשר ידבנו לבו" – מי שהלב שלו מניע אותו.

ומה מרגש: כל אחד תורם. עשיר נותן זהב, פחות עשיר נותן כסף, ומי שאין לו הרבה נותן נחושת או בדים. אין היררכיה של תרומות – כולם בונים את המשכן המשותף.

המשכן והשבת – שני צדדים של מטבע אחד

השנה אנחנו לומדים בבית תפילה על "שבת של חירות" – ניסיון לשרטט דרך ישראלית חדשה לשבת. לא שבת של כפייה חוקית, ולא שבת שהופכת לעוד יום של קניות וצריכה, אלא שבת כמרחב של חירות אמיתית – חירות לעצור, לחזור אל עצמנו, להיות עם המשפחה והקהילה. יש חיבור עמוק בין המשכן לשבת. אם השבת היא "מקדש בזמן", הרי שהמשכן הוא "מקדש במקום". שניהם דורשים את אותו דבר: בחירה חופשית. המשכן נבנה מנדבת לב – לא כי מישהו כפה על העם, אלא כי הלב "דיבר". והשבת, כפי שאנחנו מנסים לחשוב עליה מחדש, צריכה להיבנות מאותו מקום: לא כי מישהו כופה עליי, אלא כי אני רוצה להיות חלק מזה. זוהי "חירות למשהו" ולא רק "חירות ממשהו" – כפי שאנחנו לומדים בימים אלו: החירות האמיתית אינה רק החופש מהמטלות, אלא הבחירה החופשית ליצוק תוכן למרחב המשותף שלנו.

והיום – איפה אנחנו?

כשאני חושב על ישראל של היום, אני רואה חברה שמתלבטת היכן נמצאת הקדושה שלה. איפה ה"משכן" שלנו? האם הוא בכנסת? בבית המשפט העליון? בצבא? בבית הכנסת? כל מחנה מצביע על מקום אחר ואומר: "הנה הקודש שלנו״. ויש ויכוחים סוערים סביב השאלות הבסיסיות ביותר.

חוק הגיוס – מי תורם למשכן המשותף? האם כולם תורמים, או רק חלק מהעם?

הפרדת הרשויות – מה זה "קודש" ומה זה "קודש הקדשים"? מי שומר על הגבולות ביניהם?

הבחירות הקרובות – כל מחנה מציע "משכן" שונה, חזון שונה למדינה, לחברה, לעתיד. ויש משבר אמון במוסדות, בהנהגה, ולפעמים גם זה בזה.

אז מה עושים?

אני לא יודע מה התשובה. אני לא בטוח שיש תשובה פשוטה. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שתי נקודות. 

ראשית, הקדושה היא "בְּתוֹכָם" – בקשר בין האנשים, לא במוסד עצמו. אולי במקום להתמקד רק במוסדות – איזו כנסת? איזה בית משפט? איזה צבא? – צריך לשאול איפה אנחנו באמת נפגשים? איפה אנחנו מרגישים שיש משהו משותף בינינו?

לפעמים זה לא בכנסת ולא בבית המשפט. לפעמים זה בשולחן שבת, בטיול משפחתי, בקהילה קטנה, בשיחה עם חבר שחושב אחרת ממך לבא אתה עדיין יכול לדבר איתו. אולי שם, דווקא שם, שוכנת הקדושה. שנית, המשכן נבנה כשהלב "מדבר״. לא בכפייה. לא ב"אתה חייב לשרת", "אתה חייב לשמור שבת", "אתה חייב להסכים איתי". אלא בשאלה פשוטה – מה אתה רוצה לתרום? מה הלב שלך מניע אותך לתת למשכן המשותף שלנו? כי רק כשכל אחד תורם מרצון – עשיר ועני, דתי וחילוני, ימין ושמאל – רק אז נוכל לבנות משהו שבאמת משותף.

סיום

יש עוד משהו יפה בפרשה. בתוך המשכן, על הארון, יש שני כרובים. חז"ל אומרים שהכרובים פונים זה לזה כשישראל עושים רצון ה', ומסתובבים החוצה כשלא. 

יש פה לקח עמוק – גם כשיש גבול (הפרוכת שמפרידה בין קודש לקודש הקדשים), גם כשיש הבדלים, אפשר וצריך לפנות זה לזה. לא להסתובב החוצה. 

אני לא יודע איך בונים את המשכן המשותף של היום. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שהמקדש לא נבנה "בְּתוֹכוֹ" – בתוך מבנה מושלם אחד – אלא "בְּתוֹכָם" – בתוך הקשר שבינינו. אולי המשכן של היום הוא לא חוק ספציפי או מוסד אחד, אלא נורמות התנהגות חדשות שאנחנו בונים יחד – הקשבה, כבוד, יכולת לשמוע את האחר גם כשלא מסכימים איתו. המשכן שלנו יכול להיות המקום שבו אנחנו לוקחים אחריות זה על זה, לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה.

והשאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא לא "מה הם צריכים לתת", אלא "מה אני רוצה לתרום? מה הלב שלי מניע אותי לתת?"