מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת בהעלותך
לחיות בתוך הענן: על אי-ודאות, מן, וחוכמת ה"כאן ועכשיו" ; בין סיני לטוקיו.
א. הבעיה: שגרת הטירוף של המדבר
פרשת בהעלותך מציגה לנו את אחד התיאורים המרתקים – והמתישים ביותר פסיכולוגית – של חיי בני ישראל במדבר סיני. התורה מתארת באריכות יוצאת דופן כיצד המחנה כולו התנהל על פי תנועתו של ענן הכבוד:
"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים [שנה]…״ (במדבר ט׳, י״ז-כ״ב)
תנסו לרגע לדמיין את הסיטואציה הזו ברמה האנושית והיומיומית. משפחות שלמות, קשישים, ילדים, אוהלים, חיות ורכוש. אתה מגיע לתחנה, פורק את הציוד, מקים את האוהל, מארגן את הילדים לישון. בבוקר אתה קם, הענן עולה – וצריך לקפל הכל ולצאת שוב לדרך. ומנגד, לפעמים אתה חונה במקום צחיח, משעמם ולא נוח, ותקוע שם שנה שלמה בלי לדעת מתי תזוז.
אין לוח זמנים. אין תוכנית חומש. אין שום יכולת לתכנן את מחר. התורה מציגה לנו כאן מציאות של אי-ודאות קיצונית, מורטת עצבים וכמעט בלתי אפשרית לשליטה.
ב. המבט מרחוק: חוסר אונים ישראלי ומודעות יפנית
אני כותב את המילים הללו מיפן, שבה אני נמצא בחודשים האחרונים. להתבונן מכאן על ישראל מעורר מחשבות עמוקות על המושג הזה, אי-ודאות.
המציאות הישראלית כיום מרגישה בדיוק כמו המדבר של פרשת בהעלותך. החברה הישראלית חיה בתוך ענן סמיך של אי-ודאות ענקית ומתישה: האם תפתח שוב מלחמה בצפון? מה יקרה עם איראן? מתי יהיו בחירות? התחושה הקולקטיבית בארץ היא שאיבדנו את היכולת לתכנן אפילו שבוע קדימה. חוסר הוודאות הזה מייצר חרדה קבועה, תסכול עמוק ותחושה של חוסר אונים.
אבל כאן ביפן, בלב תרבות של מעל מאה מיליון איש, הרחוקה לחלוטין מהמסורת היהודית, פגשתי תפיסת עולם שונה לגמרי.
במסורת היפנית, המושגית והתרבותית, קיים מושג יסוד בודהיסטי שנקרא "אניצ'ה" (Anicca) – חוק הארעיות. לפיו, המצב הטבעי של העולם הוא שהכל זורם, משתנה וזמני. שום דבר אינו קבוע: לא המצב הפוליטי, לא הבריאות, ולא מזג האוויר. היפנים פיתחו פילוסופיה שלמה שנקראת מוֹנוֹ נוֹ אַוָואָרֶה
(物の哀れ), שפירושה המודעות והרגישות לארעיות של הקיום
בעוד שאנחנו, במערב ובישראל, תופסים את חוסר הקביעות כאסון וכאיום שיש להילחם בו, התרבות היפנית מוצאת בו דווקא יופי ושלום פנימי. הדוגמה המוכרת ביותר היא פריחת הדובדבן (הסאקורה) – היא יפהפייה ונחגגת בהתרגשות עצומה דווקא בגלל שהיא נמשכת שבוע-שבועיים ואז נושרת. היפנים לא מנסים לעצור את הענן או את הזמן; הם מתרגלים את קבלת הרגע הנוכחי, את ה"כאן ועכשיו".
ג. הפתרון: מה קרה בקברות התאווה?
וכאן אנחנו חוזרים לפרשה שלנו, ומגלים שהתורה והחוכמה היפנית נפגשות באותו המקום בדיוק.
מיד לאחר תיאור המסע בעקבות הענן, העם במדבר נשבר. הנטל הפסיכולוגי של אי-הוודאות מכריע אותם. הם הופכים ל"מתאוננים", ובוכים בקברות התאווה: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נֶפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
מבחינה פסיכולוגית, העם חוטא בבריחה. כשהם לא מסוגלים לשאת את חוסר הוודאות של המדבר, הם בורחים לנוסטלגיה מזויפת לעבר – למצרים. אמנם שם הם היו עבדים מוכים, אבל לפחות הכל היה קבוע וידוע מראש. הם מואסים במן.
מהו המן? המן הוא האוכל האולטימטיבי של ה"כאן ועכשיו". הוא יורד מדי יום ביומו, אי אפשר לאגור אותו למחר (כי הוא יֵרָקֵב), והוא דורש מהאדם לסמוך על ההווה. העם שנא את המן כי המן כפה עליהם לחיות ברגע הזה, בלי ערבויות קיומיות לעתיד.
הפתרון שהפרשה מציעה לנו – ושמתכתב בצורה מופלאה עם הזן היפני – הוא ההבנה שהקדושה איננה שוכנת ביציבות ובביטחון המוחלט, אלא דווקא ביכולת לשחרר שליטה ולשהות בתוך הרגע הנוכחי. עמוד הענן לא נועד להלחיץ את העם, אלא לאמן אותם. המדבר הוא בית ספר קשוח לקבלת הארעיות. אלוהים אומר להם, וגם לנו: אתם לא יכולים לשלוט בענן, אתם לא יכולים לדעת מתי תסעו ומתי תחזרו. הדבר היחיד שאתם יכולים לשלוט בו הוא איך אתם מתנהגים ברגע זה, בתוך האוהל שלכם, עם האנשים שלצדכם.
ד. סיום: למצוא שקט בתוך הענן
המציאות הישראלית המורכבת והכואבת לא תשתנה מחר בבוקר. האיומים והטלטלות הפוליטיות והביטחוניות ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב.
אבל אולי, התרגולת הזו של עמוד הענן, בשילוב עם מעט מהשקט והצניעות של החוכמה היפנית, יכולים להציע לנו הקלה מעטה.
במקום לכלות את כוחותינו בחרדה קיומית על עתיד שאינו בשליטתנו, או בנוסטלגיה לעבר שכבר איננו, אנחנו יכולים לבחור להתמקד במן של היום. בהווה. ביכולת שלנו לבנות קהילות תומכות ורגישות, כמו בבית תפילה ישראלי; ביכולת לפגוש את האחר, לשבת סביב שולחן שבת, להקשיב, ולמצוא רגעים של שלום, שפיות וקדושה בתוך הארעיות של המסע.
המציאות החיצונית אולי לא תשתנה מיד, אבל מי יודע – השהות המלאה והיציבה שלנו בתוך ה"עכשיו" יכולה, בסופו של דבר, להשפיע על המחר בצורה מופלאה. שבת שלום
ווילי סיגל
סב לשני נכדים שבדים מתגורר עם משפחתו בהולנד וכרגע נמצא, למספר חודשים, ביפן ומתעשר מהביטים חדשים.
