יום: 2 ביוני 2026

פרשת "שְׁלַח לְךָ" (בספר במדבר, פרקים י"ג-ט"ו) עוסקת בעיקרה בשליחת שנים-עשר המרגלים לתור את ארץ כנען, וכוללת גם את עונשו של המקושש בשבת ואת מצוות הציצית.

חטא המרגלים, הוביל לגזירת 40 שנות נדודים במדבר. על פי יונה בר מעוז מאונ' בר אילן : ההוראה לשליחת מרגלים לתור את הארץ מיוחסת לה', וגם בחירתם המוקפדת, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", הייתה "עַל פִּי ה'" (במ' יג:ג). למרות זאת הייתה התוצאה של השליחות שלילית מאוד ובלתי צפויה; המרגלים אומנם פתחו בשבח הארץ: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (במ' יג:כז), אך מייד הוסיפו וטענו שכיבושה יהיה בעייתי: 

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי ….ן (יג:כח-כט). 

חטא הפחדת העם לא היה החטא העיקרי של המרגלים הנבחרים, אלא חטא אחר, מפתיע : 

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (במ' יג:לב). 

נראה שהוצאת דיבת הארץ הייתה חמורה במיוחד, משום שהייתה עלולה להשפיע על הדור השני של יוצאי מצרים, ולא רק על הדור הנוכחי, שבאופן טבעי התקשה לעבור ממצב נפשי של עבדות למצב של בני חורין. 

אם דור הבנים יאמין שהארץ איננה טובה, כפי  אמרו עשרה אנשים נבחרים מטובי העם, הוא עלול אפילו לחטוא כקודמו ולרצות לחזור למצרים.

מותם המהיר של כל עשרת האנשים הנכבדים, בשל הוצאת דיבת הארץ, שכנעה כל שומע שאכן אמרו שקר, ואילו כלב ויהושע צדקו כשטענו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במ' יד:ז). 

דיבת הארץ השפיעה על רוח העם ותחושת המסוגלות שלו להגשים את החזון האלוהי. ייתכן שאילו היו חוזרים כל 12 השליחים, שנבחרו על ידי ה', עם התלהבות מהארץ המובטחת,
ומחזקים את ההבטחה האלוהית שנאמרה להם כמה פעמים, שהם הולכים אל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" היו שומעיהם מגיבים אחרת. הם היו עשויים להסתער בהתלהבות על היעד הראשון שהיה נקרה בדרכם, והניצחון הראשון היה מחזק את רוחם ומוכיח להם שכיבוש כל הארץ אפשרי בעזרת ה'. 

הרב יונתן זקס טען שאותם המרגלים שהשרו פחד בלב העם עשו זאת בגלל הקושי להינתק מחיקו החם של הקב"ה הנמצא בתוך המחנה ומגן עליו באמצעות ניסים ואותות ומופתים ומספק לו את המן. המנטליות שלהם הייתה של עבדים שלא יכלו להיגמל מהתלות ולצאת למלחמה אנושית ולקרבות שיש בהן מן הסתם קורבנות ולכן היה צורך להכחיד את העם ולגדל דור חדש שאינו דור של עבדים.

וחשבתי על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שהתקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. בן גוריון ,אדם מבוגר יחסית שמלאו לו כבר 60, היה צריך לקבל החלטה גורלית כשברקע הענקים המאיימים של דורו: מדינות סוריה, עיראק, ירדן ומצריים שאיימו לפלוש ולהילחם במדינה הצעירה. לא הייתה לו הבטחה אלוהית ולא הבטחה לניסים. אבל היה לו חיבור למקורות וחזון והוא הכריע הכרעה היסטורית למרות המלחמה הצפויה בענקים.

ריבונות במקרא ובמציאות ימינו אינה מוקנית לעם על מגש של כסף. ריבונות דורשת אומץ קבלת החלטה, אמונה והקרבת קורבנות.