מחבר: אסטבן

לפרשת יתרו  שני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון יתרו מגיע לבקר את משה, יחד עם ציפורה ושני בניהם, גרשם ואליעזר. הוא מתקבל בכבוד על ידי אהרן וזקני ישראל, וצופה במשה יושב ושופט את העם מן הבוקר עד הערב. עצת יתרו למשה היא למנות שופטים – "שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות י"ח, כ"א) – שיטפלו בעניינים היומיומיים ויאפשרו למשה להתרכז בעיקר.

בחלק השני של הפרשה מתרחש מעמד הר סיני: העם מצטווה להתקדש, לכבס שמלותיו ולא לגעת בהר, ומשה עולה להר ומקבל את עשרת הדיברות. לאחר מכן ניתנות הוראות נוספות הנוגעות לאיסור עבודה זרה, לבניית מזבחות ולצניעות בעבודת הכהנים.

ישעיהו לייבוביץ כתב ש"פרשת יתרו היא פרשה שהמרכז שלה הוא מעמד הר סיני, מתן תורה ועשרת הדברות… וספק אם ניתן לחדש משהו על נושא זה של גילוי שכינה, מתן תורה ועשרת הדברות".

לפיכך בחרתי להתמקד דווקא בחלק הראשון של הפרשה: בעצת יתרו למשה, ובשאלת המנהיגות והשיפוט.

לפני המשך הקריאה, אתם מוזמנים לקחת נייר ועט ולרשום אילו תכונות חשובות בעיניכם למנהיג או לשופט.

יתרו מציע למשה לבחור "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע". המנהיגים שנבחרים אינם נביאים שדבר האל בפיהם, אלא בני אדם הפועלים מתוך תכונות אנושיות ומגבלות טבעיות. חז"ל הבינו שהתורה "לא בשמים היא", ושיש צורך להעבירה אל חיי המעשה באמצעות הנהגה אנושית, ולכן הדגישו סגולות מוסריות ואינטלקטואליות הנדרשות מן השופטים.

קל להבין מה משמעותם של "אנשי אמת" ו"שונאי בצע". יראת אלוהים היא אמונה כפי שמתוארת כבר אצל אברהם אבינו בפרשת וירא. אך מה פירוש "אנשי חיל"? המדרש מפרש שמדובר באנשים פעלתנים, אנשי עשייה ולא בטלנים. בדומה ל"אשת חיל" שבמשלי ל"א – דמות שפועלת, מנהיגה ודואגת לביתה ולקהילתה. כך מתברר שהתורה שניתנה מן השמים זקוקה למימוש דרך התערבות אנושית ארצית ומנהיגות ראויה.

כעבור דור, בספר דברים, משה חוזר ומתאר את מינוי השופטים, אך מונה תכונות אחרות:
"חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (דברים א', י"ב–י"ג).

נוספות כאן שלוש תכונות: חכמה, תבונה והיכרות עם הקהילה – מי שידוע ומוכר לה, ולכן גם בעל השפעה.

התוספת של שלוש התכונות בספר דברים מצטרפת אל תכונותיו של יתרו, ובמדרש הן מתלכדות לרשימה אחת של מידות הנדרשות ממנהיגי העם.

כך מונה החזקוני (רבי חזקיהו בן מנוח, המאה ה־13) שבע מידות לשופט: חכמים ונבונים וידועים, אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע.

מדוע אינן מופיעות כולן יחד בדברי משה?
אולי כדי ללמד שאין מודל אחד סגור של הנהגה, ואולי משום שקשה מאוד למצוא מנהיגים שיש בהם את כל התכונות הללו גם יחד. בדברים רבה נאמר שאם לא נמצאו כל שבע המידות – ניתן להסתפק בארבע, או בשלוש, אך מידה אחת אינה ניתנת לויתור: אנשי חיל.

רבנו בחיי (רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה, המאה ה־11) מוסיף נדבך חשוב: הצדיקים והנביאים בתורה אינם מתוארים באמצעות חכמה או דעת, אלא באמצעות מידות. נח הוא "איש צדיק תמים", אברהם "והיה תמים", ומשה "ענו מאד". לא הידע הוא העיקר, אלא יושר המידות ודרך החיים.

כאן מתבררת תובנה מרכזית של הפרשה: התורה אינה מבקשת הנהגה מושלמת, אלא הנהגה אנושית ראויה. לא כריזמה, לא גאונות, אלא אחריות, ענווה ומידות טובות. כך, עוד לפני מתן תורה, מציבה פרשת יתרו מודל מפוכח של מנהיגות – כזה שיודע לפעול בעולם מורכב, עם פשרות, מגבלות והכרעות יומיומיות.

ומתוך כך עולה גם השאלה המופנית אלינו, כיחידים וכקהילה, כאן ועכשיו:
כמה מן התכונות שבחרתם חופפות עם שבע התכונות שמציבה התורה? וכמה מן התכונות שכתבתם אתם מזהים אצל מנהיגינו היום?

פרשת בשלח, המכונה שבת שירה, מציבה את שירת הים בלב סיפור יציאת מצרים. הפרשה מספרת על התחלת נדודי עם ישראל במדבר ועל כמה ניסים שהתרחשו בדרך בהנהגתו של משה: אלוהים מוריד לחם מן השמים כדי להאכיל את העם הרעב ונותן לו שליו בערב. משה משליך עץ למים המרים והמים נהיים מתוקים. משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, מי שתיה. משה עומד עם המטה וידיו למעלה וישראל גוברים על עמלק. ולבסוף, אירוע קריעת ים סוף ובקיעתו לשניים שבמהלכו חצו בני ישראל את הים והמצרים טבעו. העם ומשה מודים בשירה והודיה לאלוהים על הנס הגלוי והעל טבעי, בשירת הים, המציינת את סיום השעבוד ותחילת החירות.

השירה איננה מתרחשת בנקודת סיום ברורה. בני ישראל כבר אינם עבדים, אך עדיין אינם עם חופשי. מצרים מאחוריהם, הארץ המובטחת עוד רחוקה, והמדבר נפרש לפניהם. זהו רגע שבין הישן שכבר איננו והחדש שעדיין לא קיבל צורה. בתוך המרחב הזה, בין עבר מוכר לעתיד לא ידוע – פורצת השירה.

התורה מתארת שאלוהים אינו מוליך את העם בדרך הקצרה. …" וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. (שמות י"ג, י"ז). רש״י מפרש שהקִרבה חזרה אל מצרים מסוכנת; עם שיצא זה עתה מעבדות עלול להישבר ממפגש מוקדם עם מלחמה ולבקש לשוב לאחור. החירות, אם כן, איננה רק שינוי חיצוני של מצב, אלא תהליך של הבשלה תודעתית. לעיתים הדרך הארוכה היא הדרך היחידה שמאפשרת עתיד.

הרגע שלפני קריעת הים הוא רגע של תוהו: ים מלפנים, מצרים מאחור והמדבר סוגר מכל עבר. אין לאן לברוח ואין דרך ברורה להתקדם. הרמב״ם מתאר את ה“תוהו” כמצב של שממה שאין בה אחיזה, מצב המעורר תימהון ואובדן כיוון. זהו רגע שבו אין פתרון נראה לעין ואין עדיין שפה לתקווה. בתוך חוסר האחיזה הזה נפתח המעבר – הים נבקע, והאפשרות לנוע קדימה מתגלה.

על פי המדרש – ישראל פחד להיכנס לים ורק נחשון בן עמינדב קפץ פנימה ואז הים נבקע. לכן, יש כאן שיעור באמונה. שהאמונה והמעשה יקדימו את הנס.

במרכז פרשת בא עומדת מצווה אחת, שקטה לכאורה, אך מהפכנית – ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים".

זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם. לא היציאה ממצרים, לא חוק חברתי, לא ציווי מוסרי אלא לקיחת האחריות על הזמן. זו איננה בחירה מקרית. היא נוגעת בלב מושג החירות, ולכן גם בלב משמעות התקווה.

חז״ל קראו את המילים "החודש הזה לכם" לא כציווי טכני בלבד, אלא כהעברת סמכות. לא "אני מגדיר לכם את הזמן", אתם תקבעו. מהלך עמוק ונועז: הזמן עובר מידי שמיים לאחריות האדם. מכאן נולדת מערכת שלמה של אחריות לבני האדם: קידוש החודש, קביעת הלוח, העברת הידיעה על החודשים לקהילות רחוקות, בניית לוח שמתחשב בעולי רגל. שיטה שמזמינה מחלוקות, אי־ודאות וויכוחים על סמכות, אך מתעקשת על חירות האדם ובחירותיו. מחשבה ליבראלית מוקדמת.

הייתה חלופה, לוח השמש שבו הכול קבוע מראש. מסודר, צפוי ונוח, שאין בו כמעט מקום להכרעה אנושית. לוח שבו ההיסטוריה "מתקדמת לבד". אבל הבחירה לא הייתה בנוחות, אלא בלוח ירח, אנושי, תלוי בעדות ובהכרעה. פחות אלגנטי ומבוסס אך מחייב בני אדם לקחת אחריות.זה מקור הקשר העמוק בין זמן לחירות: עבדות היא מצב שבו הזמן מוכתב לך מראש; חירות היא מצב שבו אתה יכול ובעיקר נדרש לבחור ולהכריע, גם במחיר של חוסר שלמות.

במצרים, בני ישראל היו עבדים לא רק לפרעה, אלא גם לזמן. הם לא קבעו מתי מתחיל יום, מתי נגמר שבוע, מתי משתנה מציאות. הזמן היה קניינו של השלטון. ולכן, רגע לפני היציאה ממצרים, נאמר להם: אם אתם רוצים להיות בני חורין התחילו בלומר מתי מתחיל חודש. התחילו בלומר: עכשיו.

את אותה עמדה ניסח בעוצמה נביא חרות האדם, הכומר השחור מרטין לותר קינג, בנאום "יש לי חלום". הוא חזר שוב ושוב על הקריאה: "Now is the time" -עכשיו הוא הזמן. הוא הזהיר מפני הדחיינות המוסרית, מפני הטענה ש"זה נכון, אבל לא עכשיו". הזמן, אמר, איננו מרפא עוולות. הוא ניטרלי. רק פעולה אנושית נותנת לו כיוון מוסרי.

גם בפרשת ״בא״ בני ישראל מצווים על קידוש החודש כשהם עדיין בתוך החושך. מכת חושך עדיין כאן, פרעה עדיין לא באמת משחרר, והעתיד לא ברור. ובכל זאת הם נדרשים להתחיל להתנהל כעם חופשי בתוך מציאות של עבדות. לא לחכות ל"אחרי", אלא להתחיל עכשיו.

בבית המדרש שנושאו השנה היא השבת, דיברנו על כך שלוח השנה עצמו הוא קביעה אנושית. אין בטבע "שבוע", ואין בטבע "ראש חודש". ודווקא משום כך יש בו כוח: האדם משרטט מסגרת בתוך הזמן, ובתוכה בוחר משמעות, מחויבות ופעולה. בלי מסגרת -הכול נדחה, נמרח, מתמסמס.

ואמר כבר המשורר יענקל׳ה רוטבליט ״אל תגידו יום יבוא -הביאו את היום".

אז גם היום, מול תחושת פירוק אזרחי, קל ליפול לעבדות מסוג חדש: עבדות לדחיינות. "זה לא הזמן", "נחכה", "עוד מעט". אבל בפרשת ״בא״, חז״ל, מרטין לותר קינג, כולם מלמדים: ״יש רגעים שבהם ההמתנה עצמה היא עוול״.

והמשמעות האזרחית ברורה:
הבחירות המתקרבות אינן רעיון מופשט ולא אופק רחוק. מדובר בבחירות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הזמן מעכשיו ליום הבחירות הוא המשאב האזרחי החשוב ביותר שיש לנו.

וכמו שידענו לצעוק ״את כולם – עכשיו!״ כי ידענו שבחיי אנוש זמן משמעו חיים, אז גם בבחירות יש ״עכשיו״

עכשיו הזמן להתפקד,
עכשיו הזמן להשפיע מבפנים,
זה הזמן לדבר עם מי שעוד מתלבט,
זה הזמן לבחור מעורבות במקום ציניות, פעולה במקום ייאוש.

הזמן איננו ניטרלי. הוא לא ״יעשה את שלו". בחוסר פעולה הוא עובד לטובת מי שכבר מחזיק בכוח. בפעולה הוא יכול להפוך לכלי של שינוי. כמו שקוראים חברי ״הדג נחש״ – זה הזמן להתעורר. כי הדמוקרטיה לא נעלמת ביום אחד והיא גם לא תינצל ביום אחד. היא תלויה במה שנבחר לעשות בזמן שיש לנו.

עכשיו!

פרשת וארא היא הפרשה השנייה בספר שמות, הפרשה בה מתחיל המשא ומתן של משה ואהרון עם פרעה על שחרור בני ישראל ממצרים. הפרשה נפתחת בהתגלות האל למשה ובחזרה מפורשת על ההבטחה שנתן אלוהים לאבות, לתת לבני ישראל את ארץ כנען לשבת בה. האל גם אומר למשה שהוא שומע את הסבל והקושי של בני ישראל ולכן הוא יושיע אותם ויוציאם ממצרים. יש כאן הבטחה לגאולה. למעשה, זו בעצם הפעם השניה שהאל נגלה למשה, ממנה אותו למנהיג שיגאל את העם ומבטיח לו את אותה ההבטחה. הפעם הראשונה היתה במעמד הסנה. מדוע היה צורך בפעם שניה? מאחר ושליחותו של משה נכשלה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה כשהלכו משה ואהרון לפרעה לבקש שישחרר את העם כדי לזבוח במדבר לאלוהים – פרעה סרב והכביד את עולו על העם. ומאחר והפעם הראשונה נכשלה, יש צורך לחזור שוב על אותה ההבטחה ועל אותו המינוי. אני לומדת מזה שצריך לדבוק במשימות ולא להתייאש אם לא מצליחים מיד. עקביות ודבקות במטרה מביאות להצלחה. אבל ההפתעה הגדולה מגיעה כשמשה ואהרון מגיעים עם הבשורה של הגאולה אל העם. הכתוב מספר לנו שהעם לא שמע לדברי משה "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה . הם היו כל כך עסוקים בחיי היומיום שלהם, בקושי העכשווי, הם הפכו אדישים לדברי משה, כי הם אבדו את התקווה.

כשאני חושבת על תקוה עולה לי המשפט: "התקווה מתה אחרונה" , שהוא ביטוי שמקורו בציטוט של נדב גולדשטיין ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר בכפר עזה יחד עם בתו ים, והפך לסמל של חוסן ותקווה. שלושת ילדיו נחטפו לעזה, וכשנפדו מהשבי אחרי 51 יום בתו אגם פרסמה פוסט עם המשפט "התקווה מתה אחרונה, נכון אבא?", משפט שהפך למנטרה של המשפחה והקהילה, שקורא לבנות מחדש את חייהם וקיבוצם לאחר המתקפה; מנטרה שקוראת לא להפסיק לקוות.

בהמשך הפרשה מגיעים משה ואהרון לפני פרעה ומבקשים שוב לשחרר את העם לזבוח במדבר שלושה ימים. פרעה מסרב, ואז מתחילות המכות. בפרשת וארא נכללות שבע מכות, דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ארבה, כשאת שתי המכות הראשונות של דם וצפרדע מבצע בפועל אהרון. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו…"

( שמות, ז' י"ט-כ)

העובדה שאהרון ולא משה הוא זה שהמבצע את המכות הללו קשורה ל"הכרת הטוב". לפי הפרשנים, משה נצל בילדותו גם בזכות היאור, ולא ראוי שמשה יהיה זה שיכה בו ויהפוך אותו לדם. לכאורה, דבר טבעי להכיר בטוב, אבל בחיי היומיום אנחנו נפגשים שוב ושוב בקושי לראות את הטוב, להודות לאנשים שקופים ולומר להם תודה, ואנחנו תופסים את הטוב כמובן מאליו. לדעתי, זהו שיעור עמוק לא פחות מהתקוה לעתיד טוב יותר: גם בתוך מאבק קשה, וגם כשעדיין אין שחרור באופק, יש דברים שאסור לנו לאבד בדרך. הכרת הטוב איננה מותרות של ימים טובים, אלא יסוד שמחזיק את הרוח דווקא בזמנים של קוצר רוח ועבודה קשה.

הכרת הטוב היא אולי אחד המעשים הפשוטים והעמוקים שמאפשרים לצאת מאדישות ולא לאטום את הלב אל מול קשיי החיים. בשנים האחרונות אני משתדלת מאד להגביר את תודעת ההודייה והכרת הטוב אצלי. לא לקחת כמובן מאליו את כל מה שיש לי אלא להשתהות שנייה ולהכיר בטוב הזה. אחד הרגעים שאני מאד אוהבת בקבלת השבת בבית תפילה ישראלי הוא אמירת התודה על אירוע מהשבוע החולף. אני זוכרת שבזמן הקורונה, כשהיה לי מאד קשה עם הסגרים והפחד, הייתי יוצאת לצעדה בחוץ ועושה רשימה בלב על כל הטוב שיש לי. הייתי אומרת תודה לרגלים, שאני עומדת והולכת עליהן, תודה לאוויר שאני נושמת, תודה על השמש שיצאה לכבודי בהליכה. גם בשנתיים האחרונות שהיו קשות מאד, אני משתדלת להמשיך בתירגול הזה ומגבירה לעצמי את הכרת הטוב; משתדלת לפחות פעם ביום לעצור ולהודות על כל מה שיש לי. לא כי הכול טוב, אלא כדי לא לאבד את היכולת לשמוע הבטחה, גם בזמנים של קוצר רוח ועבודה קשה, גם כשהגאולה עוד רחוקה. אולי כך, בצעדים קטנים של הודיה, אפשר להחזיק את התקווה חיה. ממליצה לאמץ את ההרגל הזה כדרך חיים.

שבת שלום

פרשת שמות. ספר 'שמות'. מתחיל כאן סיפור חדש. חומש שמות שונה לחלוטין מחומש בראשית. עד עכשיו שמענו את סיפורי האבות, קראנו על אישים, על משפחה, על אינדיבידואלים. הם היו לב הסיפור. בבראשית, אלוהים היה אלוהי המשפחה – נוכח באופן אישי, מדבר בחלומות, אך לעיתים נתפס כמי שפועל לפי תוכנית גדולה ומסתורית שמעבר להשגתנו.

כאן, כבר בפסוק הראשון, המיקוד משתנה. מדברים על "בני ישראל", על קבוצה. המעבר הוא הדרגתי אך מהיר, והקבוצה הופכת לקולקטיב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". מלך מצרים נותן שם למטמורפוזה הזו: הוא קורא לזה "עם". זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם.

"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה " (שם, 10).

זו הפעם הראשונה בה מתייחסים לישראל כאל עם. מכאן והלאה אנחנו כבר לא מדברים על משפחה, אלא על עם. "עם בני ישראל" – בניגוד להצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, לא הפכנו לעם בארץ ישראל, אלא דווקא בגולה. בגלות הראשונה שלנו: גלות מצרים, שהיא גם הגלות היחידה בהיסטוריה של העם היהודי שהיא כולה במקום אחד – בארץ גושן.

והאדמו"ר ר' אברהם מסוכצ'וב אומר שטוב שכך היה:

"בכל הגלויות היו ישראל מפוזרים במקומות שונים, רק בגלות מצרים היו כולם במקום אחד, כי כל הגלויות באו אחר מתן תורה, והתורה מאחדת ומאגדת את ישראל למרות פזוריהם, אך גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, אילו היו מפוזרים במקומות שונים לא היתה להם תקומה חס ושלום"

אבל זהו אינו ההבדל היחיד. לא רק הדמות האנושית משתנה, אלא גם דמותו של אלוהים. בספר שמות אנו פוגשים אלוהים מסוג חדש: אלוהים ששומע, שזוכר, שרואה ויודע. זה אלוהים שאכפת לו.

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב, 25-23)

הרעיון שאפשר להשפיע על אלוהים, להניע אותו לפעולה דרך הצעקה האנושית, אינו מובן מאליו. זהו רעיון המנוגד לדימוי של אלוהים מרוחק שיש לו תוכנית שאין עלינו להבין.  הפרשה אומרת לנו שאלוהים הוא "אנושי" במובן העמוק ביותר – יש בו רגש ופוטנציאל להזדהות עם הסבל שלנו. האלוהים של "שמות" הוא אמנם רב עוצמה בהופעותיו – אש, ענן ואפקטים מיוחדים – אך הוא גם אלוהים ש"מזיז לו"^, ושניתן להזיז אותו. וכאן עולה השאלה הנוקבת שמציב משה: אם לאלוהים כל כך אכפת והוא מסוגל לפעול – למה היה צריך את הסבל?

זו גם השאלה שמשה שואל את אלהים במעמד הסנה, כשהוא שואל אותו מה שמו. הוא לא שאל "מה שמך הפרטי", או "איך לקרוא לך", אלא "איזה מין אלהים אתה? איפה היית היה כל הזמן הזה?"

הרב יעקב ליינר, (האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין) בספרו בית יעקב, כותב בדיוק כך: משה שואל "כאשר אבוא אל בני ישראל לבשר שסוף סוף אתה בא לגאלם הם ישאלוני: ואיפה היה האלוהים אתמול כשמילאו המצרים את מכסת הלבנים בילדי, איפה היה האלוהים כששלשום זרקו את בני ליאור???!!  באיזה פנים ואיך יוכלו לפנות אליך, ומה תענה כשישאלו איפה היית עד עכשיו?

והתשובה הידועה אינה חד-משמעית. זו אולי התשובה החידתית ביותר בתורה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, 14).

התשובה האניגמטית "אהיה אשר אהיה" ככינוי העצמי של אלוהים יצרה פרשנויות אינספור. אני רוצה להציע שתי פרשנויות שמדברות אל לבי:

1. אהיה אשר אהיה – אני יכול להיות כל דבר, כי אני נמצא בכל זמן ומקום, ואין שום דרך להגדיר אותי במונחים הקיימים, אין דרך לשים אותי בשום מגירה, כי אני ההוויה עצמה, המשתנה כל הזמן. שמי אינו שם אלא פועל, המעיד על שינוי מתמיד, אלסטיות וחמקמקות.

2. יש כאן בעצם לא תשובה אחת אלא שתיים: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"; ו "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם."  – השם הראשון "אהיה אשר אהיה" זהו שמי האמיתי. כלומר, אני אעשה מה שאני יכול, אבל אני לא מבטיח כלום. חשוב לי מאוד, זה בנשמתי, גם הבטחתי, גם שמעתי את הצעקה, ואני יודע שזה מה שצריך לעשות, אבל אני לא יכול להבטיח… אהיה אשר אהיה… אני מאוד אשתדל… 

כמובן שזה לא מספיק למשה. הוא יודע שאם הוא מגיע לבני ישראל עם שליחות כל כך לא חד- משמעית, אין לו סיכוי להצליח; ולכן אלהים מתקן את עצמו. בעצם, לא בדיוק מתקן את עצמו, רק אומר לו שכלפיהם יציג אותו לא כ"אהיה אשר אהיה" אלא כ"אהיה" – הוא יהיה שם ויהי מה. תמיד נוכח, תמיד על המשמר… תמיד אתכם… למרות ששמו האמיתי הוא "אהיה אשר אהיה"- זאת המציאות האלוהית. למעשה, ניתן אולי לומר שאלוהים ומשה "עובדים" על בני ישראל. הם יודעים את האמת,  אבל זהו הסוד של שניהם, כי העם צריך את התקווה, צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא יהיה שם; ובסופו של דבר גם אלוהים וגם משה מבינים שהאמונה בהצלחת משימת הגאולה חיונית להצלחתה וכי בלעדיה לא יזכו לשיתוף פעולה מהגורם החשוב לא פחות – העם – שזה עתה נוצר ככזה. הוא יודע שאין משמעות ל"אהיה אשר אהיה" ללא אמונה ב"אהיה". לכן זהו איננו שקר ממש, אלא סוג של שקר לבן.

האלהים שמשתקף מבעד לפרשנות זו הוא אלוהים שניתן להזדהות אתו, אלוהים שמאוד רוצה לעזור אבל לא תמיד יכול. זהו אלוהים מאוד אנושי. דימוי כזה מאפשר לי לרצות להידמות לו בתכונות האנושיות שאני בעצמי משליך עליו: כי הוא ידידותי, הוא נגיש, הוא אכפתי, הוא מאוד רגשי ויש לו את הכוונות הכי טובות.

ואולי אפשר להציע קריאה נוספת לתשובה הכפולה של אלוהים לשאלה המשמעותית כל כך של משה. ייתכן, שלא מדובר בתשובה אחת אמיתית למשה ותשובה אחרת – פחות קשה – לעם, אולי התשובה האמיתית היא בקומבינציה של שתי התשובות. "אני –  אומר אלוהים – גם "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה". "אהיה אשר אהיה" היא התשובה לשכל, לראש, התשובה היחידה האפשרית כשאנו מנסים לעמת את האלוהים שלנו עם המציאות הלא מושלמת שבה אנו חיים. זו התשובה הפילוסופית המורכבת. "אהיה" היא התשובה ללב, לרגש. אלוהי "אהיה" מציע לנו נחמה, תקווה. אין פה פליטת פה ותיקון. יש פה שני מרכיבים הכרחיים לאדם. יש פה פרדוקס הכרחי.

בימים קשים כמו אלה בהם אנו נתונים כעת, אנחנו זקוקים אולי יותר מתמיד לאלוהי ה"אהיה", אבל מכירים ומבינים, ולא יכולים שלא לדעת שהמציאות מורכבת, וכל מה שנוכל לקבל מאלוהים זה "אהיה אשר אהיה": "אני לא מבטיח כלום… אני מאד אשתדל… מה אני יכול לעשות? אני בסך הכול אלהים…"