מילים לשבת - בלוג קהילתי לפרשת השבוע
פרשת אחרי מות- קדושים
" ולא תקיא הארץ אתכם"
"ולא תקיא הארץ אתכם"
(בהשראת מאמרו של אבי שגיא: גירות, גלות וריבונות-עיונים בעקבות המסורת המקראית)
בפירושו לפסוק הראשון בתנ"ך: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" שואל רש"י מדוע נפתחה התורה בפסוק זה ולא במצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל: "החודש הזה לכם" (שמות י"ב ב)
ותשובתו: שֶׁאִם יֹאמְרוּ הַגּוֹיִים לְיִשְׂרָאֵל, לִסְטִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת 7 גּוֹיִים (כלומר ארץ כנען) מְשִׁיבִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו.. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ.
האם תהליך זה הוא הפיך(חלילה)? כלומר נטילת א"י מידי ישראל ומסירתה לאחרים? ואם כן מה עלולים להיות הגורמים והתנאים לכך?
המקרא משיב על כך בכמה מקומות, בין היתר בפרשת השבוע שלנו.
הסיבות שבשלהן נטל הקב"ה את ארץ כנען מידי שבעת העממים הן בעיקרן: העבודה הזרה שבה לקו ובראשה הקרבת בנים (קורבן אדם) למולך, גילויי עריות וההתנהלות החברתית-מוסרית שלהם.
ומשום כך הציווי והאזהרה המרכזית "כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח ג) אלא: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'" (ויקרא י"ח ה)
מהי ההתנהלות הנדרשת והראויה?
פירוט עקרונותיה המרכזיים מצוי בפרק י"ט בספר ויקרא, פרק שהפך לקאנוני בתרבות היהודית. בראשו העקרון המוביל: "קדושים תהיו כי קדוש אני" ולאחריו פירוט ההתנהגויות הראויות למימוש עקרון זה,שעיקרן בין אדם לחבירו, רגישות מוסרית וחמלה ודאגה גדולה לחלשים בחברה (עיוור,חירש,יתום ואלמנה וגר).
מימד מיוחד נודע ליחס לגר – גר במקרא: קבוצה אתנית שאינה מישראל וחיה בקרב ישראל). 36 פעמים מנו חז"ל איזכורים ליחס לגר בתורה. רק עליו מוסבת הדרישה "ואהבת לו כמוך" (מקבילה לצווי" ואהבת לרעך כמוך"): "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך"
והטעם לכך: " כי גרים הייתם בארץ מצריים אני ד' אלוהכם" (וי קרא י"ט ל"ג-ל"ד).
זכרה של יציאת מצרים והחובה לזכור את העבדות והשעבוד במצריים היא התשתית ומקור ההשראה לסידרת הצוויים כלפי הגר היתום והאלמנה-השוליים החברתיים החלשים של החברה.
מדוע הפך היחס לגר לאבן בוחן מרכזית בהתנהלות המוסרית הראויה?
המסורת המקראית מכוונת את עם ישראל לארצו. ארץ ישראל היא ביתו של העם, אבל גם בתוך ביתו הוא נתבע להתנסות תמידית בחוייה של גירות בארצו. וכל-זאת למה? מתוך החשש לפיתוח יחס של אדנות.
הזכרון ההסטורי של העבדות והגירות במצריים הוא התשתית לפיתוח תודעה של הצורך בהתמודדות מתמדת עם סכנת הכוח והאדנות הרובצת לפתחו של מי שחי בארץ כמרחב שהוא שולט בו ללא מצרים.
עם ישראל אינו עם ילידים, אדון הארץ ובעליה המוחלטים ולא ייעשה לכזה.
הארץ היא מתנת האל לאברהם ולזרעו בתנאים מסוימים. לא האדם הוא הריבון ומשום כך אל לו לפתח תודעת אדנות "ולא תאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החייל הזה"
לפיכך טורח האל להזהיר את עם ישראל ולידעו, כי כדרך שהביאם לארץ כך הוא יכול לכלותם. הדרך להתמודד עם פתויי האדנות היא על ידי פיתוח דיספוזיציה של תודעת גירות ושל קיום על תנאי במקום הזה.
ונחתום בדבריו של שמשון רפאל הירש המוסבים על פסוקים ויקרא י"ח כ"ד-כ"ח בפרשתינו:
"מאז בחירת אברהם וארצו, אין ארץ ישראל סובלת את השחתת יושביה. פריחת ארץ זו תלויה בפריחתם המוסרית של יושביה-הנולדים בה, ניזונים מפירותיה ומתעשרים באוצרותיה..בשלימות האדם ובחירותו המוסרית תימצא שלימות גם לארץ. הארץ קיפחה את תכלית קיומה אם החברה שעליה השחיתה דרכיה וקיפחה את תכלית קיומה. משום כך אוכלוסייה מושחתת מבחינה חברתית ומוסרית אין לה עתיד בארץ זו… וכדרך שהגוף מקיא חומר זר שבקרבו-כן תקיא הארץ את יושביה".
קשה לכתוב את הדברים הללו מבלי לחשוב על גודל התהום הפעורה ביו עמדת המקרא לבין המעשים הנעשים לילה לילה וגם לעין השמש על ידי אנשי "טירור הגבעות " ביהודה ובשומרון. אילו המתימרים לפעול בשמה של היהדות ולממש את ציוויי המקרא עושים פלסתר את המורשת של כולנו.
שורות אילו נכתבות בלא מעט כאב ובדאגה גדולה דוקא ימים ספורים לאחר שחגגנו 78 שנים לרבונותינו ועצמאותינו המחודשת בארץ מולדתינו.
שבת שלום
