תגית: פרשת אמור

פרשת אמור מחולקת לשלושה חלקים שלכאורה אין ביניהם קשר. בחלק הראשון תורת הכהנים מתארת בדקדוק את הלכות הכהנים, טומאה, קדושה ודיני אישות. חלק זה רלוונטי רק לכהנים המשרתים בבית המקדש. בחלק השני מתואר לוח השנה העברי.

חלק זה חל על כל בני ישראל. החלק השלישי מתאר את דינו של מי שקילל את ה' ועקרונות המשפט העברי. בחלק הראשון, תאורי הטומאה והקדושה של הכהנים מפורטים ומלאי דרישות שמתאימות לימים שבהם בית המקדש היה קיים. פולחן עממי התקיים בשלושת הרגלים וקדושת המקום התקיימה כל יום. קשה למצוא את ההקשר הרלוונטי לתשפ"ו כשבית המקדש חרב, הפולחן הפך תפילה וכינוס כל העם במקום אחד, הפך לבתי כנסת מרובים ופזורים בכל העולם. אך עם זאת, המצוות הרבות שמוטלות על הכהנים והדרישות מהם מסמלות עקרון חשוב.

הקדושה בישראל, לא מגיעה מלמעלה ולא ניתנת לישראל בחסדי ה'. בשלטון מלוכני למשל, התואר הרשמי של המלך צ'רלס השלישי הוא: בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת (Charles the Third, by the Grace of God of the United Kingdom) . המלך מקבל את הסמכות להנהגה מהאל.

להבדיל, עם ישראל הוא קדוש לה', וקדושה זו נרכשת בעשיית מצוות וחיים נכונים. זאת אומרת שעם ישראל הוא העם שנבחר לחיות חיים יותר מוסריים, וכך הפך קדוש לה'. הכהנים נבחרו מתוך העם, ועליהם חלים חוקים נוקשים יותר וכך הם מייצגים את קדושת העם כלפי האלוהים. קדושה שעולה מלמטה. המשמעות של כל החוקים והמצוות היא שאנחנו העם הנבחר, לא לזכויות יתר על הארץ או עמי העולם. להפך – חובה עלינו לקיים מצוות על מנת לחיות חיים מוסריים יותר ורק כך נזכה לקדושה, עם ישראל, הכהנים והאל. בחלק השני מתואר לוח השנה העברי, התאריכים ומנהגי החג. כאן מתוארים במרוכז חגי ומועדי ישראל, השבת, ראש השנה ,יום הכיפורים, סוכות, פסח, ספירת העומר ושבועות. שלוש פעמים נכתב "אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם". מכיוון שהתורה ניתנה לנו ללא ניקוד (הניקוד נוסף רק בין המאות השביעית לתשיעית) – ניתן לקרוא את הפסוק "אשר תקראו אַתֶּם", גוף שני נוכח רבים. הגמרא מציינת את ההבדל בין החגים שנתקדשו על ידי האל ואנו מצויים אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם, לעומת החגים שעם ישראל הופך לקדושים, בקיום מצוות בזמן נכון, אשר תקראו אַתֶּם. וגם בחלק זה של הפרשה אנחנו רואים את הקדושה כעשיית מצוות שמוטלת על עם ישראל כדי לקדש את החגים; כלומר הקדושה נוצרת מתוך מעשה אנושי. כדי לחיות חיי קדושה, על עם ישראל לקיים גם את המצוות שבין אדם לחברו, הבאות לידי ביטוי במשפט העברי. בתוך החלק השלישי של הפרשה בולט במיוחד פסוק אחד, הרלוונטי מתמיד.

"מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם". (ויקרא כ"ד כב – ההדגשות שלי א.ש.) להשוואה אני רוצה להביא חוק שניתן לאחרונה במדינת ישראל, חוק עונש מוות למחבלים, תשפ"ו-2026 3א עונש מוות ביהודה והשומרון: תושב האזור הגורם בכוונה למותו של אדם והמעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (בסעיף זה – מחבל), דינו מוות ועונש זה בלבד, ואולם אם מצא בית המשפט הצבאי, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלן ראוי להטיל על המחבל עונש מאסר עולם, רשאי הוא להטיל עליו עונש כאמור ועונש זה בלבד; בסעיף קטן זה, "תושב האזור" – מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור או מי שמתגורר באזור אף אם אינו רשום במרשם כאמור, למעט אזרח ישראלי או תושב ישראל.

ההשוואה מעלה חוסר הלימה בלשון המעטה, עם החוק המקראי. לסיכום: למדנו מהפרשה שכדי לחיות חיים טובים ונכונים יותר, קדושים יותר, עלינו לקיים את המצוות, לחוג חגים במועדם ולקדש את השבת. ניתן גם לומר שהקדושה אינה מצב נתון והיא נבנית דרך מעשים, דרך זמן, ודרך מערכת של חוקים. אך מתוך כך עולה דילמה: כיצד נכון לפעול כאשר ערכי הקדושה: מוסר, מצווה ומשפט אינם מתיישבים במציאות חיינו? מה הדבר הנכון לעשות כשהחוקים סותרים?

שבת שלום ושולם עליכם