תגית: פרשת השבוע

אנחנו בפרשה האחרונה של ספר בראשית בסופו של מחזור סיפורי יוסף. בשבוע שעבר גילה יוסף לאחיו שהוא האח האבוד שלהם. תגובתם היתה הלם ופחד. יוסף ניסה להרגיע אותם ולהסביר להם: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית, מ"ה, ה') יוסף הציב את כל סיפור המכירה שלו על ידם – בתוך מסגרת אחת ברורה: הוא הגיע למצרים בהשגחת אלוהים, כדי להציל את המשפחה מן הבצורת, כדי לאפשר לה לשרוד. האחים, לעומת זאת, שעד לפני רגע ראו ביוסף שליט מצרי מאיים ומתעלל, גילו לפתע שהוא אחיהם. אותו אדם בעל כוח מוחלט, זה ששיחק בהם, כלא, איים והפחיד, הוא האח שהם פגעו בו. ואם כך מה שהם חוו עד עכשיו היתה נקמה (גם אם מתוך כעס גדול ומוצדק עליהם). האם יוסף נקם מספיק? האם יוסף סלח להם? זהו רגע מטלטל – לא ברור, מפחיד אבל גם יכול להרגיע כי אולי כעת יסתיימו התלאות.

הזמנתו של יוסף את כל המשפחה לרדת למצרים נדמית כסימן לפיוס. ההדורים יושרו, העבר מאחוריהם. יוסף מכלכל את אחיו, דואג להם, מעניק להם מקום וביטחון. וגולת הכותרת: סוף סוף האב ובנו האהוב, יעקב ויוסף, יכולים להיות ביחד. נדמה שהסיפור הגיע אל מנוחתו, שהמשפחה התאחדה ושאפשר להמשיך הלאה.

אבל אז בפרשתנו יעקב נאסף אל אבותיו ונראה שהפחד חוזר: וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" האחים חוששים שיוסף ימשיך להתחשבן איתם ויעשה להם רע. אם כך, מה בעצם קרה כל השנים, האם היחסים בין האחים לא התייצבו והתבססו? האם הסיפור טרם הסתיים? מדוע הם מרגישים שלמעשה יוסף לא סלח להם עדין?

הרמב״ן אומר שיעקב מעולם לא ידע שבניו מכרו את יוסף, הם פחדו לספר לו על כך מחשש שיקלל אותם, והמשיכו להחזיק את השקר כל השנים. וגם יוסף עצמו לא סיפר ליעקב, כי לא רצה להביא קללה על המשפחה ואולי משום שלא רצה להוציא שוב את דיבתם רעה, כפי שעשה בצעירותו. אז כל עוד יעקב היה בחיים, היתה מסגרת שמחזיקה את המשפחה ואת הסליחה. עם מותו של יעקב, מה שלא נאמר ועֻבַּד חוזר אל פני השטח. ולכן האחים פונים אל יוסף בבקשה, ובתחנונים: “אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם" (נ, י"ז) אנו שומעים בפעם הראשונה את האחים מבקשים סליחה במילים, הפנייה הזו חושפת עד כמה הפצע עדיין חי בתוכם, ועד כמה הסליחה שניתנה להם עד כה לא הייתה שלמה ואמיתית עבורם.

ובאמת, האם יוסף סלח לאחים?

תגובת יוסף לבקשת האחים לסליחה מזכירה את מה שכבר אמר להם בעבר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (נ' י"ט-כ) כלומר 'הכל מן אללה' הטוב, הרע והלא נורא –אמנם הוא אינו מכחיש את הכוונה הרעה שלהם: הוא יודע היטב מה הם עשו לו, ובכל זאת, יוסף בוחר לשים את הסיפור מאחוריו דרך הענקת משמעות לתמונה הרחבה. לא דרך חזרה אל הפגיעה וסליחה אישית , אלא דרך האמונה שהכל היה מכוון מלמעלה והעוול שנעשה לו הוא חלק מהדרך שהאל סלל בעבורו. התפיסה של הכל לטובה עמוקה ומוכרת ביהדות:  “גם זו לטובה”. לא כהכחשה של הכאב, אלא כהצעה למסגור אחר שלו. וכנראה שעבור יוסף, זוהי הדרך אל הסליחה והריפוי.

האחים, לעומת זאת, נמצאים במקום אחר לגמרי. אותו טוב שיצא מהפגיעה ומסיפור המכירה לא מספק אותם; הם מוטרדים, מה שעשו אכן היה רע והם נושאים אשמה ובושה. עבורם, אמירה שהכול היה מהלך אלוהי אינה בהכרח מרגיעה את הצורך שלהם להיות בטוחים שיוסף סלח להם על מעשיהם, אמירה כזאת נשמעת כהסטה מן האחריות האנושית וחוסר רצון להתמודד לעומק עם תהליך הסליחה ביניהם. עכשיו שלא צריך להסתיר יותר מיעקב – אי אפשר להמשיך בחיים בלי לעשות סליחה אמיתית במשפחה. כל עוד זה לא קורה האחים חוששים מיוסף. הם רוצים לקחת אחריות על המעשה שתשחרר אותם מן האשמה אך זקוקים גם לסליחתו העמוקה של יוסף שספק אם הוא יכול להעניק להם אותה.

כאנקדוטה מחזקת, מענין לקרוא שהתגובה הראשונית של יוסף לבקשת האחים היתה בכי. "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו." (נ' י"ז) זה נכון שיוסף ידוע כבכיין אבל אולי הבכי משקף את הרגשות הבלתי מעובדים של יוסף לגבי מה שעוללו לו אחיו , שרק מבהיר כמה עבודת סליחה עוד יש לו לעשות..

פרשת ויחי מזמינה אותנו לחשוב שאין דרך אחת לסלוח ואין דרך אחת להירפא. יש מי שנרפאים דרך בקשת סליחה מפורשת מהפוגע והכרה בכאב שנגרם, יש מי שנרפאים דרך מציאת משמעות רחבה יותר ואמונה, יש דרך הזמן והמרחק, ויש פצעים שנשארים פתוחים והופכים לחלק מסיפור החיים. התורה אינה מכריעה איזו דרך עדיפה. היא מציבה מראה אנושית מורכבת, ומאפשרת לנו להכיר בכך שאנשים שונים מתמודדים אחרת עם כאב ופגיעה.

אני חושבת שהעובדה שספר בראשית מסתיים בנושא הסליחה הוא לא בכדי ומתאים מאד לימינו. זהו מסר שמדבר על הסליחה כאבן דרך לריפוי ושגשוג. על מנת להפסיק מעגל של פגיעה ואלימות עלינו למצוא כוח לסלוח ולהתעמת עם הכאב והקושי, ולא להמשיך הלאה בלי לטפל בעומק של הפגיעה שנפגענו ושפגענו באחרים. פרשת ויחי משאירה אותנו עם שאלה פתוחה אישית וציבורית גם יחד : באיזו דרך נבחר לרפא את הכאב שלנו? יוסף היה פגוע כל כך ועם הגעתו אל עמדת הכוח הוא פעל מתוך כאב שהפך לנקמה. במה נבחר: בכוח ובהכאבה לאחר או בכוח הסליחה מתוך הכאב והריפוי – איך נחזיק כוח בלי להפוך את הפצע להצדקה לפגיעה באחרים, גם אם הם פגעו בנו.

אולי ריפוי אינו מתחיל בהצדקה או בהכרעה, אלא ביכולת להבחין בין כאב לבין נקמה, בין הגנה לבין התעללות. זאת אינה הצעה למחוק את מה שנעשה לנו, אבל גם לא הסכמה לעצב אותנו כחברה רק דרך הפצעים שלנו אלא דווקא דרך הסליחות שנסלח זה לזה.

שבת של שלום

פרשת ויגש היא פרשה של מפגשים, שעוצמתם כה גדולה שגם אל מול אותיות, שחור על לבן, הלב חוזר ונרעד שוב ושוב. יש בה אהבה, ונפש, ולא מעט בכי, יש חיבוקים, צוואר, אוזן, לב, חיים המתוארים כ"מעט ורעים" וגם שפע ופריון וצמיחה של עם ישראל.

בתמונת הפתיחה של הפרשה יוסף (בבית פרעה) עומד אל מול אחיו המובאים אל הארמון לעבדים. הוא מתעקש כי בנימין יישאר כעבד בעוד יתר האחים ישוחררו לשוב לכנען. יהודה מתחנן אל יוסף שיתיר לו להישאר הוא עצמו כעבדו במצרים, כדי שיחזור בנימין אל אביהם יעקב. מתחת לפני השטח הדרמה היא גדולה – יוסף לבדו מחזיק בידיעה אודות הקרבה המשפחתית, וכן,  מצוי הקשר שבין יוסף לבנימין – שני בניה היחידים של רחל.

נאום יהודה הוא נאום שובה לב. הוא פונה אל רחמיו של יוסף ומתאר את הקשר המיוחד של יעקב לבנימין. גדלות הנפש של יהודה  – הן כלפי אביו יעקב והן כלפי אחיו הקטן היא מודל של סולידריות, של ערבות בין בני משפחה – בין ילדים להוריהם ובין אחים. כך אומר יהודה: "אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (בראשית, מ"ד, כ).  בתוך המילים המועטות מקופל כל כך הרבה כאב וחסר – ענף משפחה שהיו בו ארבעה והיום נותרו בו שניים; אב שכול בא בימים אשר נותר לו בן אחד, בן זקונים, 'לבדו לאמו', שאינה בין החיים. בן זה 'אָבִיו אֲהֵבוֹ' – אהבו במיוחד.

יהודה מתאר בפני יוסף את החשש לחייו של יעקב אם לא יחזור בנימין אליו. הוא מביא את הדברים מפי יעקב: "יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית, מ"ד, כ"ז-כ"ט). יהודה מתאר את הקשר בין יעקב לבנימין בביטוי: " וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (שם, ל'). קשה לחשוב על ביטוי חזק יותר כדי לבטא קשר בין שניים, ובעיקר כשמדובר בקשר הורה וילד. אפשר אולי למצוא הד לביטוי במילים שכותב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר "שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ" ('שיר משמר', 1965), האין גם כאן נפש קשורה בנפש?

לשמע נאום יהודה "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית, מ"ה, א), הוא משלח את באי הארמון שאינם מבני משפחתו ומתוודה כי הוא הוא אחיהם שמכרו. המפגש בין יוסף לאחיו מלא חסד. יוסף נותן " קֹלוֹ בִּבְכִי" ואילו אחיו "ְלֹא יָכְלוּ…לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"(בראשית, מ"ה, ג). באצילותו כי רבה יוסף מבקש את אחיו: "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי", ומתאר את אירועי העבר "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"(בראשית, מ"ה, ה). התכנית האלוהית אם כן שלחה את יוסף לפני אחיו כדי להפוך לדמות משמעותית, שבזכות כישוריו ועמדתו מציל מרעב המוני ולמעשה מאפשר את המשך קיומה של המשפחה, ומכאן – את קיום העם.

יוסף ובנימין נופלים אח על צוואר אחיו בבכי, יוסף מנשק לכל אחיו "וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ"(שם, ט"ו). לשמע הדרמה המשפחתית המתרחשת בארמון, מזמין פרעה את יוסף שתבוא כל משפחתו הרחבה אל מצרים ואף מעניק את כל הנדרש להבאתם.

כאשר מבשרים האחים ליעקב בכנען כי חי יוסף ומושל בכל ארץ מצרים, עוצר לבו מלכת –"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם"(בראשית, מ"ה, כ"ו). רוחו חוזרת לאחר שמניחים האחים את דעתו בהסברים – "ותְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"(בראשית, מ"ה, כ"ז).

מתוך התמורה המתרחשת בחיים של יעקב הוא מכונה ישראל שוב – "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת"(בראשית, מ"ה, כ"ח); די לי בכך שבני יוסף חי, מספיק לי שאראהו ואוכל אז למות.

פגישת יוסף ויעקב מלאת רגש וקרבת גוף. יעקב אומר אל יוסף – אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי (בראשית, מ"ו, ל)–  משפגשתי בך חי, דבר איני רוצה עוד ואני יכול למות בשלום.

התורה, שבדרך כלל קמצנית היא ברגשות ותיאורים, מציינת פעם אחר פעם את מגוון התחושות שעוברות על יעקב, על האחים ועל יוסף. ההתרגשות, הספק, השמחה והחשש עולים כקשת של רגשות שמגיעה אל שיא ברגעי המפגש החזקים. הקריאה בפרשת 'ויגש' בשנה זו, הבאה אחרי למעלה משנתיים שבהן חיינו את הכמיהה למפגש עם מי שנחטפו והוחזקו בידי אויב, מהדהדת את התחושות שגם אנחנו הרגשנו, כיחידים וכעם: שנתיים בהן חזינו בסבל של הורים שילדיהם היו בין החיים למוות והרחק מהם, של בני משפחה וחברים שחיו בייסורי געגועים ופחד. מה רב היה הכאב על אלו שחזרו בלא רוח חיים, כמה טוב היה לראות שוב את פניהם של אלו ששבו עודם חיים ולחזות במפגשים.

בתפילה לחזרתו של רן גואילי ולסיומן של המלחמות. 

שבת שלום

סיפורי יוסף הם שרשרת הרים אלפינית. קובץ מתפתח, שדומה שאין שני לו במקרא, באורך בעומק ובפיתולי העלילה. מערכת היחסים הסבוכה בן יוסף לאחיו ולאביו, בינו לבין סביבתו, ובינו לבין עצמו מספקת רגעים מרגשים ועוצרי נשימה שכל קריאה בהם מרגשת מחדש.

בפרשת מקץ שבים האחים למצרים בפעם השנייה לשבור שבר כדי להציל את משפחתם מהרעב בארץ כנען. הפעם הם יורדים למצרים עם בנימין. יעקב שוכנע על ידי יהודה לשלוח את בנימין למצרים עם שאר האחים לפי דרישת יוסף, זאת למרות שחרד מהאפשרות שיקרה לו ואף אמר זאת במפורש: :

"וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן" (בראשית מב,לח).

די! ,אומר יעקב, חוויתי מספיק שכול ואיני לא מסוגל לעמוד יותר באפשרות שיקרה אסון גם לבנימין. והנה קם יהודה ומתחייב בפני יעקב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" ; (בראשית מג, ט). הוא מוסיף לדחוק ביעקב בטענת קוצר הזמן ואריכות הוויכוח, שֶׁלוּ היו נמנעים ממנו כבר היו שבים לביתם ושבר אוכל בידם: "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם"  (בראשית לג, י)

יעקב מתרצה בעל כורחו ובנימין יורד עם אחיו, פוגש את יוסף כמושל מצריים והם שבים לביתם מצוידים ומרוצים. אך הנה, בקצה הפרשה, למרבה חרדת האחים מתגלה בשקו של בנימין גביע שהטמינו בו אנשי יוסף כדי להפלילו.

"וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה" (בראשית מד, י, יא)

יוסף נוזף באחיו ותוהה באזניהם כיצד לא חשבו שאיש מנחש כמוהו יידע מיד אודות הגביע הגנוב. הוא מביא את האחים לנקודה קשה, לזעזוע שבה יהיו חייבים להכיר בכוחו כחולם. אבל אז עם כל הכבוד לחלומות מתחולל הדבר שלא ניתן היה לחזות אותו, רגע, שכל פעולות יוסף נעשות כדי להגיע אליו: רגע של חירות שבו נבדקת הכרעת האחים. מה יעשו כשמתגלה שאחיהם הקטן בנימין סרח וגנב? (כמובן, לפי הבנתם את הסיטואציה ללא ידיעה שזו מזימת יוסף). או אז אומר יהודה בשם כולם: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה
נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".(בראישת מד, טז)

מבלי לדעת שהוא מדבר אל יוסף מתרחשים במשפט הזה כמה דברים:

א. נדמה שיהודה מתוודה פה, גם בפני האלוהים, על חטא האחים, על העוון הגדול של מכירת יוסף. הווידוי הזה רוחש בתת המודע של יהודה.

ב. מה שמתרחש בגלוי על פני השטח הוא דבר אחר שייתכן והוא גם זה שמעורר אחר כך את רחמי יוסף. יהודה מכריז: הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ברגע הדרמטי הזה פורצת סולידאריות של האחים לאח אחר למרות שהוא, לפי הדברים הגלויים להם, חטא ופשע. קשה להאמין אבל בשום רגע לא מאשימים האחים את בנימין בכך שהגביע נמצא בידו אלא מכריזים שגורלם יהיה כגורל כגורלו!!

משנמצא הגביע ביד בנימין כולם יהיו לעבדים לשליט המצרי שחשף את קלונם. זהו רגע שבו מבקיעה תודעת אחווה שנעדרה בעבר ביחסים בין האחים. היו סיבות טובות לניכור ביניהם אבל הוא הוביל אותם לפירוק, לאובדן ולשבר.

העלייה מתחילה במקום שבו גם אם אפשר היה להאשים את בנימין במצב שנוצר מתייצבים האחים מאחוריו ואיתו ועומסים על עצמם גורל משותף – בבחינת ערבים זה לזה. פה מתחיל המהפך בסיפור ולא לחינם עוצרת התורה ברגע הזה בשיא הדרמה ומניחה לנו לחכות שבוע שלם עד לפרשת ויגש.

ייתכן שאין זה מקרי שזוהי הפרשה שנקראת תמיד בשבת חנוכה ומעידה על אותה תודעה שנתגלתה אחר כך בשיר הציוני הידוע: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"

אין כאן עדיין גאולה וזו אינה אחדות פשוטה. היא מיוסדת על הרבה רוע שהיה בין האחים ועדיין אין כאן יציאה לחופשי. עוד יעברו שלבים רבים של מצוקה שיוסף יתוודה לאחיו ועד שתבוא הפרשה על מקומה בשלום.

אבל זהו האור הקטן, הראשון שמתוכו יבקע אח"כ אור יותר גדול של תיקון.

נדמה שבשבוע הזה אין צורך להכביר מילים על כוחו של אור קטן והתקווה הגלומה ברגע של סולידריות להביא לחיבור שאולי ממנו תצמח בכל זאת מציאות יותר טובה.

חנוכה שמח

שבת שלום

 לאחר שכל המהמורות בחייו של יעקב יושבו והתישבו, פרשת וישב פותחת במילים: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען, אלה תולדות יעקב" (לז 1,2) יעקב הגיע אל השלווה ואל הנחלה.

אלא שאז, כמו בטרגדיה יוונית, מופיעים הסדקים והבקיעים, שיתפתחו למשברים ואסונות. ושוב במפתיע, כמו בסרט הוליוודי, יסתיימו בהפי אנד.

מיד לאחר הפתיח "אלה תולדות יעקב", מעבר חד לסיפורי יוסף. יוסף, בנה של רחל, האישה האהובה, נקרא על ידי אמו בשם יוסף. "ותאמר אסף (לשון עבר) אלוהים את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף (לשון עתיד) לאמור, יוסיף ה' לי בן אחר" (ל 23). בשם יוסף, מעין רמז מטרים לסגולותיו שתתגלנה בהמשך, להוסיף תובנות, פרשנויות ושפע, גם בעתות של מחסור ובצורת.

בפיענוח חלומות שר המשקים ובפרשה הבאה בפיענוח חלומות פרעה, מדגיש יוסף כי "הלוא לאלהים פתרונים" (מ 8). "בלעדי. אלוהים יענה את שלום פרעה" (מא 16). יוסף רואה עצמו כצינור המקשר ומעביר את דבר האל אל בני האדם, בקו המחבר בין שמיים לארץ, קו שהוא מקור של תקווה, תקווה מלשון קו.

בתחילת הפרשה הבאה מוסיף פרעה ליוסף שם כבוד "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (מא 45). הוא השם שנתן פרעה ליוסף לאחר שפתר את חלומותיו, ופירושו מגלה הצפונות, מפענח הנסתרות.

פיענוח הנסתרות, בין אם בחלומות או במציאות, היא התמה המרכזית של הפרשה, העוברת כחוט השני בין חלקיה השונים. השם צפנת פענח הוא גם הצופן להבנת הפרשה כולה על התובנות הנגזרות ממנה.

האנטרופולוג הבריטי קליפורד גירץ[i], טבע את המושג deep structure ("מבנה עומק"), ללמדנו שהמציאות הגלויה הנה רובד חיצון, והמשמעות העמוקה, הנסתרת מעינינו, מצפה לחשיפה.  

גם הסיפור הלכאורה תמוה, השובר את רצף סיפורי יוסף, סיפור יהודה ותמר, מתפענח כגילוי תובנה נסתרת. פיענוח שמות התאומים שיולדת תמר ליהודה חמיה. "ויהי בעת לידתה, והנה תאומים בבטנה. ויהי בלידתה ויתן יד, ותקח המיילדת ותקשור על ידו שני לאמור: זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר: מה פרצת? עליך פרץ. ויקרא שמו פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח." (לח 27-30).

שמות התאומים הוא צופן הפרשה, גרעין הטקסט, הסיפור הוא רק הרובד החיצון, הקליפה.

גם במציאות של פרץ, פרצות, משבר ושברים, יש לחשוף את המשמעות הנסתרת, שהיא כתקוות חוט השני (ראה סיפור רחב והמרגלים), תקווה שהיא חוט שישלוף אותנו מן המעמקים. מתוך הפרץ יזרח האור.

הפרשה עומדת בסימן הירידות והעליות, מציאות מתעתעת של חוסר וודאות מובנה, המזכירה את המעברים הדראסטיים ומציאות האורות והצללים, המשבר והאופוריה במקומותינו. תקוותנו ומשימתנו בשנתיים האחרונות,

למצוא מתוך המעמקים את כוחות העילוי הצפונים, שישלפו אותנו בציציות ראשינו מן הבור,  ויהי אור.

[i] "משחק עמוק: הערות על קרב התרנגולים הבלינזי", קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990.

פרשת וישלח ממשיכה את מסכת האירועים של יעקב ומשפחתו אחרי הבריחה מחרן ומסתיימת במותו של יצחק. יעקב גם מקבל שם חדש, ישראל, לאחר שנאבק במלאך בדרך.  

22 שנה ישב יעקב בחרן (ולמספר הזה, 22 שנה, עוד נשוב במכירתו של יוסף בעוד מספר שבועות) וכעת הוא חוזר ארצה על נשיו, טפו והמקנה אשר עשה בחרן ועומד לפגוש את הנמסיס שלו, אחיו התאום עשו.

גם אחרי 22 שנים, יעקב חרד מעשו ומכעסו בעקבות קבלת ברכות יצחק במרמה על ידי יעקב, מעשה שהביא לבריחתו של יעקב לחרן. יעקב בוחר ליזום מפגש בינו לבין עשו והוא שולח אליו מלאכים להודיע שהוא שב מחרן, ואלו מודיעים לו שעשו יצא בדרכו אליו עם ארבע מאות איש. יעקב חרד מהמפגש ונערך אליו.

רש"י מתאר את ההכנות כך: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". הדורון והתפילה מפורשים בכתוב, וההכנה למלחמה נלמדת מהמילים "וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה". יעקב מכין מנחה לעשו ושולח אותה עם עבדיו לפניו, ועובר עם מחנהו את היבוק.

לאחר ההכנות יעקב נפגש עם עשיו. במפגשם מגלה עשיו סימני אחווה ליעקב, מחבק ומנשק אותו ושניהם בוכים. לאחר הפצרותיו של יעקב עשיו מקבל את מנחתו ומזמינו לבקרו במקום מגוריו – ארץ הר שעיר. יעקב מסרב ועשיו פונה לדרכו.

נראה כי הפיוס אמיתי כיון שבמותו של יצחק בסוף הפרשה נאמר "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו" קברוהו יחדיו ועשו (הבכור) הוקדם שוב ליעקב.

בהמשך הפרשה, דינה בת יעקב, יוצאת לראות בבנות הארץ, נחטפת ונאנסת על ידי שכם, בנו של חמור החיוי המתואר במקרא כ'נשיא הארץ':

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי, נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

יעקב שומע על המעשה ומחריש אך כשבניו שומעים עליו הם מגיבים בעצב ובכעס רב. לאחר המעשה באים חמור ושכם בנו ומבקשים את הסכמתם לנישואי שכם עם דינה. בני יעקב מתנים את הסכמתם במילה של כל תושבי העיר, אשר ממהרים לבצע את הדרישה בעידודם של חמור ושכם. ביום השלישי יוצאים שמעון ולוי בני יעקב לעיר, הורגים את כל תושביה, מחלצים את דינה, ובוזזים את העיר. יעקב מבקר את המעשה של שמעון ולוי, וטוען שאנשי הארץ עלולים כעת להיאסף ולהרוג אותו ואת משפחתו.

בניו עונים לו: "הכזונה יעשה את אחותנו".

דאגתם לכאורה של האחים לכבודה של האחות עומד בניגוד מוחלט להיעלמותה של דינה מהמשך הסיפור של משפחת יעקב.  

המספר המקראי נע במעגלים ובסיפור שכם חוזרת שאלת הענישה קולקטיבית שהופיעה רק לפני שבועיים בסיפורה של העיר סדום, וזאת, באירוע המתרחש בסמוך לחשש ממעשה נקמה בידי אח על אירוע שהתרחש 22 שנים קודם.

כיצד מנומקת הענישה הקולקטיבית בסיפור דינה? וכפי ששואל הרמב"ן : "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי"?

הרמב"ם מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"  מי ששותק על מעשה נבלה – שותף לו.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם, וסובר ש "אין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין". לדעתו בני יעקב סברו שמותר להם להרוג את אנשי שכם משום שהיו רשעים. יעקב אמר להם שהם "עשו חמס לאנשי העיר", בגלל שהם הפרו את ההסכם שלהם שנעשה במעמדו, ואולי אנשי שכם היו שבים אל ה' "והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל".

המהר"ל – סבור כי בני יעקב היו "מותרים ליקח נקמתם מהם" כיון שעשו "מעשה נבלה".

ניתן לראות לדעתי אצל כלל המפרשים את אי הנוחות ממעשם של שמעון ולוי. גם אלו המוצאים נימוקים המצדיקים אותו נזקקים לנימוקים ע"מ לבאר מעשה שעל פניו איננו ראוי. הדבר תואם גם את גורלם של שני האבות הקיצוניים שמעון ולוי שבהמשך צאצאיהם הוחרגו מכלל ישראל – שבט שמעון נעלם כבר בשלב מוקדם של ההיסטוריה, ושבט לוי הפך לשבט של כלי קודש שאינם שותפים מלאים בקהל. גם אם התנהגותם הייתה טכנית "חוקית", דעתה של ההיסטוריה של עם ישראל איננה נוחה ממנו.

פרשת וישלח ממשיכה את תהליך התיקון של יעקב ממעשיו בבית אביו, תיקון המתחיל בגלות הארוכה בחרן. אם בבריחתו מעשיו, עשו אומר ויעקבני זה פעמיים ומקשר את שורש שמו של אחיו עקב למרמה, הרי שלקראת פגישתם המחודשת, קורא לו המלאך ישראל משורש ישר המתאר את תיקונו הגדול. המשך מעשיו אל מול עשו תוך צינון האיבה ביניהם, וכעסו על שמעון ולוי על כך שרימו את אנשי שכם, מייצגים את התיקון הזה. קורותיו בפרשה זו והמשך חייו מראים כמה קל להרוס, וכמה קשה לתקן.

שבת שלום

בפרשת ויצא אנו קוראים על יעקב הנמלט מאימת נקמתו של עשיו אחיו, מהבית המוגן של הוריו יצחק ורבקה  – ויוצא אל מסע רצוף קשיים ואכזבות, בדידות, אהבה ועמל  ושיוביל אותו אל חיים עצמאיים כבוגר וראש משפחה.

אתמקד בתחילת מסע ההשתנות כאשר הוא לבד חשוף לפגעי הטבע, בחושך פיזי ונפשי:

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.  (יב)  וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָייְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  (יג)  וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  

יעקב חולם את חלום הסולם המפורסם שבאמצעותו הוא חווה את ההבטחה להשגחה האלוהית. המלאכים העולים ויורדים מסמלים את העליות והירידות והתמודדויות הצפויות לו במסע. הסולם הנוגע בשמיים מסמל את האפשרות של האדם לשאוף לשפר את מצבו ואת עצמו ולהגיע מעלה, גבוה .כשהוא מתעורר הוא מבין שיש אלוהים ושהוא אינו לבד. והוא אוזר כוח ואומץ וממשיך את מסעו לעבר חרן ומשפחת אימו.

מאז ומעולם שאלתי את עצמי: מה נותן לנו כוח כאשר אנחנו מרגישים בדידות נוכח נסיבות החיים? מנין אנחנו דולים את הכוחות מתוכנו להתמודדות כאשר אנחנו ניצבים בפני מציאות שמאתגרת אותנו, ולא תמיד יש מישהו לידנו שיכול לתמוך?

תוך כדי כתיבת הדברים נזכרתי שבילדותי הייתה לי תחושה של השגחה פרטית שתגן עלי בעולם שבו המבוגרים לא יכלו לשמש מקור לסעד ותמיכה , להיפך היו מקור לחרדה תמידית והייתי צריכה למצוא את הכוח בתוכי. האמנתי אז שאלוהים שומר עלי ושיש שכר ועונש ושהרעים אלי  – יענשו והטובים כלומר אני מן הסתם יבואו על שכרם.

אמונה זו לא צמחה בריק והתבססה כמובן על סיפורים ואגדות שקראתי ושמעתי בבית הורי ועל האמונה המוחלטת של אמי באלוהים

אמונה היא הדלק שמניע אותנו לעשות מעשה ובגיל 13 יזמתי את פרשת "ויצא" הפרטית שלי.-  ומילטתי את עצמי מהגורל שחשבתי שצפוי לי אם אישאר בבית שאינו מיטיב  עמי.  ההשגחה זימנה לי מבחני מיון לפנימיית בויאר בירושלים . עברתי את המבחנים בהצלחה .ואז קיבלתי את ההחלטה הראשונה המשמעותית והגורלית בחיי בגיל 13. לצאת לפנימייה .אמי רצתה שאשאר בבית כי "ילדות טובות ושקטות לא צריכות ללכת לפנימייה" . אבל למרות הקולות שעלולים היו לרפות את ידי הייתי נחושה לעזוב מתוך תחושה של אמונה פנימית עמוקה בצדקת הבחירה בכדי להציל את עצמי.

החלטה זו זימנה לי אתגרים והתפתחות  אישית, ואני אסירת תודה לאותה ילדה שמתוך אמונה בטוב שעתיד להיות בחרה לעשות "ויצא" .

נחזור לסיפור המקראי שיאו של מסע ההשתנות מופיע בפרשה הבאה-:  כאשר יעקב נאבק עם המלאך, הוא מקבל את שמו החדש, ישראל, ועימו זהות חדשה. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט) יעקב מקבל  שם שמעיד על עמידות ויכולת הישרדות – כי שרית , נלחמת. הוא מצליח להשלים את המסע שלו וליצור משפחה והמשכיות.

גם אני מסתכלת על המסע שעברתי, על הקשיים ועל ההצלחות שהיו ועדיין יש בו ומאחלת לכולנו שגם כשאנחנו בקרקע נדע לשמור על האמונה הפנימית שלנו בעצמנו יחד עם האמונה באל ולזכור שיש שמיים . 

שבת שלום 

פרשת תולדות מציגה מציאות מורכבת שלא עונה בקנה אחד עם הנורמות שהיינו מצפים. איך זה שיעקב קונה במרמה את הבכורה מעשו ואחר כך מקבל את ברכת אביו בתחבולה? וכל זה עוד בעזרת רבקה אימנו. ובכלל, מדוע איש הצייד נחשב כשלילי ויושב האוהלים כצדיק?

קריאת הפרשה מהולנד, תוך כדי התבוננות על ישראל מרחוק, מעוררת שאלות על הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ואת האחרים. אני יודע שקל יותר לראות דברים מבחוץ, אבל אולי דווקא ההתבוננות הזו יכולה להאיר משהו. חז"ל נוטים לראות את העולם בשחור-לבן: עשו הוא הרע ויעקב הוא הטוב. אבל הטקסט המקראי עצמו מורכב הרבה יותר. 

עשיו – מכבד את אביו עמוקות. "ציד בפיו" (כה, כח) לא בהכרח אומר רמאות, אלא שהביא לו ציד כדי לשמח אותו (הפשט של רש״י לאומת הדרש המפרש למרמה). ובפרשת וישלח, אחרי כל הפחד של יעקב, עשו "רץ לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (לג, ד). איש פעולה עם קשר עמוק לטבע. אבל גם אימפולסיבי: "ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד) – מזלזל במשמעות רוחנית. וכשמגלה את המרמה: "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד" (כז, לד) – כאב אמיתי וכן.

יעקב – לומד רוחני, מסור לאהבה, עקשן שלא מוותר. מבין את החשיבות של הבכורה. אבל גם מנצל רגע של חולשה: קונה את הבכורה כש"עשו עיף" (כה, כט-לד). משקר לאביו העיוור: "אנכי עשו בכורך" (כז, יט), ואפילו משתמש בשם ה' לשקר: "כי הקרה ה' אלוהיך לפני" (כז, כ). ופועל דרך מניפולציה – דרך אמו, דרך לבן, תמיד בעקיפין.

למה זה חשוב היום?

החברה הישראלית נוטה לראות דברים בשחור-לבן. כל מחנה מתאר את האחרים באור שלילי. חרדים רואים בחילונים איום על יהדות, וחילונים רואים בחרדים כפייה דתית. הימין רואה בשמאל בוגדים, והשמאל רואה בימין פשיסטים. אלה שדוגלים בהפרדת רשויות רואים באחרים סכנה לדמוקרטיה, ואלה שמעדיפים שלטון הרוב רואים באחרים עילית מנותקת. יש שרואים בשירות בצבא ערך עליון, ויש שרואים בלימוד תורה את התרומה האמיתית. יהודים וערבים אזרחי ישראל רואים זה בזה איום במקום שותפות.

כל צד מנפח את ההתנהגויות השליליות של האחר ומתעלם מהטוב שבו. המתחים האלה יוצרים מלחמה פנימית בחברה שלנו.

אבל הפרשה מלמדת אותנו שהמציאות מורכבת יותר. הרי עשו עצמו, שיעקב פחד ממנו כל כך והיה בטוח שירצה לנקום בו, בסוף רץ לחבק אותו. אם אבותינו לא היו שחור-לבן, אולי גם "האחר" בחברה שלנו לא שחור-לבן.

החרדי שלא משרת בצבא אולי תורם בדרכים אחרות. החילוני שלא שומר שבת אולי בעל חסד גדול. הימני שדוגל בריבונות אולי באמת דואג לביטחון. השמאל שדוגל בפשרות אולי באמת רוצה שלום. כל אחד נושא עמו ערכים, וגם חששות לגיטימיים.

וכמו שיעקב ועשו למדו לחבק זה את זה למרות הכל, אולי גם אנחנו יכולים ללמוד לראות את המורכבות של האחר. לא להסכים בהכרח, אבל לראות שגם בצד השני יש אנשים עם כוונות טובות, עם חששות אמיתיים, עם תרומה לעם.

וכשאנחנו לומדים לקבל מורכבות כלפי פנים, אולי נוכל גם להרחיב את זה כלפי חוץ – גם כלפי שכנינו. להבין שגם שם, המציאות לא תמיד שחור ולבן.

הפרשה מזכירה לנו שהעולם לא שחור ולבן. שצדיקים לא מושלמים ורשעים לא חד-ממדיים. ושאולי, אם נפסיק לרגע לראות רק את הרע באחר ונתחיל לחפש גם את הטוב – אפילו אצל מי שחושב אחרת – נוכל להתקדם קצת לכיוון של שלום פנימי.

אולי אז נהפוך לחברה מאוזנת יותר, שיודעת להכיל מורכבות.

בלב הפרשה מתגלה לעיניינו מהלך שידוכים בעולם העתיק, דרכו אנחנו למדים על הסדרים חברתיים וכלכליים שהיו נהוגים בעת ההיא ואולי קיימים עדיין.  מיד נגיע לזה…

הפרשה נפתחת במותה של שרה, אשת אברהם, בגיל 127, בקרית ארבע היא חברון שבארץ כנען. אברהם רוכש קרקע ושרה נקברת במערת המכפלה. מיד לאחר מכן, עבד אברהם נשלח לארם נהריים כדי למצוא אישה ליצחק בנם.

עבד אברהם מקבל הוראות מפורשות ויוצא לדרך. הפרשה חוזרת על הסיפור בוואריאציות, שלוש  פעמים:

פעם ראשונה עם קבלת המשימה: אברהם משביע את עבדו: "כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק"׃

פעם שניה, הכתוב מתאר את סיפור המעשה עצמו  "וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶ֠בֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכׇל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קׇם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר"…  

ואז שוב, העבד מתאר למשפחת הנערה הנבחרת לנישואין את המשימה שקיבל:  "וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃ אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי"׃

לסיום, העבד חוזר לבעליו עם השלמת המשימה ומספר ליצחק את כל קורותיו, כמעיין תחקיר דיווח. "וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה".

מדוע נדרש למקרא התיאור החוזר? יתכן על מנת להדגיש את כוונת אברהם לבחור לבנו אשה מקרב בני עמו או כדי לתאר את עושרו של אברהם ובכך את הכדאיות בעסקה המוצעת למשפחת הנערה המיועדת לנישואין.

לי נראה כי החזרה בתיאור מהלך הדברים, מתרחשת כדי לתת תוקף לתהליכים מורכבים, ולהזכיר לנו לשוב ולבדוק מה היתה המשימה ומה קרה באמת. תעוד אירועים משמעותיים, תחקיר בעקבותיהם ומתן דין וחשבון, הם מהלכים חשובים מאוד גם בחיים הציבוריים שלנו כיום.   עלינו לדרוש זאת.

===
כמה רומנטית יכולה להיות סצנה שכלולים בה: מדבר, מעיין, נערה טובת מראה, שיירת גמלים, כד מים והרבה זהב ותכשיטים?

שירים נכתבו, ציורים, תחריטים וצילומים תיארו את הסצינה האנושית, הרומנטית ואף האירוטית הזו. אבל הדברים אינם תמימים כמו שהם נראים במבט ראשון.

עבד אברהם מגיע לארם נהריים אל עיר נחור, רואה את בנות אנשי העיר יורדות למעיין כשהן נושאות כדים.

מה ערך הנערה שהוא רואה ורץ לגשת אליה? במה היא נמדדת? מה הקריטריונים לאשה טובה וראויה?

הנערה שצדה את עינו של העבד יפת מראה היא ובתולה. היא זריזה, יודעת את משימתה, אדיבה ונדיבה, מתנדבת להשקות גם את הגמלים ובנוסף, לא פחות חשוב: היא ממשפחה מכובדת ועשירה.

וכאן מתחיל הסחר: לאחר שהעבד בוחן את תפקודה, שהיא נותנת חסד לזר, אצה ומשקה אותו ואת גמליו, הוא גומל לה בנזם ותכשיטי זהב. אחיה של רבקה, לבן, שומע על הדבר, רץ למעיין לראות במה המדובר, מברר מי אותו השליח ומזמין אותו לביתם.

לאחר שהעבד מתאר את מקורותיו, משימתו ואת השתלשלות העניינים, האח לבן ואביו בתואל נאותים לתת את רבקה הבת ליצחק. עבד אברהם מעניק תמורה " וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ"

המפנה המפתיע, כמו פמניסטי, מגיע לאחר מכן. רבקה ככל הנראה צעירה מאוד. לבן אחיה ומילכה אימה, מתלבטים האם לשלח אותה מייד או לחכות. הם מציעים לקרוא לרבקה ולשאול אותה האם תיאות לנסוע למרחקים עם השליח.   נ"ז וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.  נ"ח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׃

מי הפמניסטי כאן? בני המשפחה או רבקה עצמה?

לא ברור לגמרי כמה חופש באמת יש כאן לנערה הצעירה להחליט על גורלה. היא קיבלה נזם וצמידים, כלי כסף, זהב ובגדים וראתה שאמה ואחיה מקבלים מגדנות… אולי חשה מחוייבת, אולי אפילו התאהבה בעבד עצמו.

בכל אופן, נראה כי הצעד הזה של משפחת בתואל בן נחור לפנות ולשאול את הנערה לרצונה, מביא לכך שגם לאחר אלפי שנים, בתרבות העברית שלנו היום, יש לאשה זכות לבחור את בעלה.

וזה חברים, לא דבר פעוט כלל, אז וגם היום.