מחבר: אסטבן

פרשות תזריע – מצורע עוסקות בדיני טומאה וטוהרה ובנגעים שונים הבאים על האדם: בביתו, בבגדיו ובעורו.

כבר בתחילת הפרשה אנו פוגשים את דיני הנידה הקשורים ללידה: ההבדל בין לידת בן ללידת בת מבחינת ימי הטומאה והטהרה וההשהיה של יחסי האישות. כשנולד בן, סופרים שבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה. כשנולדת בת, סופרים ארבע עשר ימי טומאה ועוד ששים וששה בטרם הטהרה.

דווקא ברגע של יצירת חיים חדשים, ברגע של קרבה גופנית עמוקה, מופיעה גם הפרדה. כאילו התורה מבקשת להזכיר לנו שהאינטימיות אינה רצף מובן מאליו, אלא תנועה עדינה של התקרבות והתרחקות, של געגוע וחידוש. בהקשר זה מצאתי לנכון לצרף כאן את שירו של הרב אלחנן ניר "אחרי לידה" שעוסק בגעגוע לאשה ולקיום יחסי אישות.

אחרי הלידה/ אלחנן ניר

כְּבָר חָדְשַׁיִם

וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לוֹמַר לְךָ

כִּי לְפִי הַהֲלָכָה כַּמּוּבָן, וְכוּ'.

אֲבָל רַק שֶׁתֵּדְעִי

שֶׁכְּבָר חָדְשַׁיִם.

וְכָל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת

אֲבָל לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ לְפִי הַהֲלָכָה לוֹמַר לְךָ

שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּינֹקֶת חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי

לֹא

מְחַכֶּה לְךָ וְכוּ'

לאחר מכן עוברת הפרשה אל עולם הנגעים: כתמים על קירות הבית, פגמים בבגדים, ולבסוף נגעים בעור האדם עצמו. הנגעים בבית ובבגד מטופלים לעיתים באמצעים חיצוניים: ניקוי, הסרה, ואפילו הריסה, אך כאשר הנגע מופיע בעור האדם, הוא כבר נושא משמעות עמוקה יותר.

חז"ל קישרו את הצרעת ללשון הרע; לפגיעה בקשרים שבין אדם לחברו. מי שמוציא את חברו מן המחנה באמצעות מילותיו, מוצא עצמו מורחק מן המחנה. הבידוד הופך ל"מידה כנגד מידה": האדם יושב לבדו, מחוץ למחנה, ומתבונן. אבל הבידוד הזה איננו רק ענישה. הוא גם עצירה. מרחב שבו ניתן להכיר בכך שמשהו יצא מאיזון, ולהתחיל לחשב מסלול מחדש. 

המילה "בידוד" עצמה מעוררת בי תחושה כבדה כמעט מחנק ואי אפשר שלא להיזכר בתקופת הקורונה, שבה כולנו חווינו, כל אחד בדרכו, את הריחוק הזה. במיוחד זכור לי ליל הסדר שבו נאלצנו לשבת עם עצמנו (או לקיים את הסדר בזום) ולא יכולנו להתארח או לארח. אני זוכרת את עצמי מביאה לאמי הקשישה מצרכים לחג, ומשאירה לה אותם ליד הדלת, מחשש שאני עלולה להדביק אותה בקורונה היות ונהגתי להסתובב בחוץ וגם לעבוד עם עוד אנשים במשרד. לא אשכח את הרגע בו הדלקתי נרות חג ופשוט בכיתי מהידיעה שאמי יושבת לבדה בביתה, לא חוגגת ליל סדר, למרות שיכלה כי היו לה את כל המצרכים, ונכנסת למיטה מוקדם כדי לא לחוש בהיעדרו של החג. בידוד הוא עונש קשה, לא רק פיזי, אלא נפשי, קיומי.

והשאלה שמתעוררת בי אל מול פרשתנו, היא לא רק מדוע נדרש הבידוד – אלא מה קורה אחריו, איך חוזרים? איך שבים אל הקהילה, אל המגע, אל הקהילתיות, אחרי שהיינו “מחוץ למחנה”? והאם הקהילה באמת יודעת לקבל חזרה, או שהיא ממשיכה לראות באדם את הנגע שהיה בו… הייתי רוצה להציע זווית נוספת להסתכל על הבידוד. לא רק כעונש , אלא כהזדמנות להודות בחולשה, להודות בכך שחל בי משהו, שאני לא מדויק, שאני זקוק לעצירה. לקחת פסק זמן, להתבונן, לחשב מסלול מחדש.

בימים שבהם נדמה שכולנו קצת “מצורעים”, קצת פצועים, קצת לא מדויקים, נושאים איתנו עקבות של תקופה כל כך מורכבת – יש בבידוד גם קריאה שקטה לפנות פנימה. ואולי כאן מתחבר תחילת הפרשה לסופה: כמו בדיני האישות שלאחר הלידה גם שם וגם כאן, הדרך חזרה אל הקרבה אינה מיידית. היא דורשת זמן, תהליך, ולעיתים גם טקס: טבילה במים, מעבר מסומן, רגע של הכרה. הקרבה האמיתית, כך נדמה, אינה רק להיות יחד, אלא לדעת לעבור דרך המרחק ולשוב ממנו. אולי אפשר לקבל מפרשות תזריע-מצורע מסר כפול: עלינו ללמוד לעצור, להקשיב, לתת מקום למה שנסדק,  אבל לא פחות מכך, להיות קהילה שיודעת להשיב אליה אנשים ברוך. קהילה שלא רק שומרת על גבולותיה, אלא גם יודעת לרפא. אני מקוה שנצליח להיות הקהילה הזאת.

ספר ויקרא שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר מכונה גם "תורת הכוהנים". הספר עוסק בעבודת המשכן: בפעולות, במשימות ובתפקידים של הכוהנים, וגם בנושא הקדושה ובתפקידו של עם ישראל כעם קדוש.

בפרשת ויקרא בשבוע שעבר קראנו על סוגי הקורבנות שהאדם הפרטי יכול להביא; ואילו בפרשת צו אנו פוגשים את החוקים המכוונים אל עבודת הכוהנים במשכן ואל מה שהם עושים מדי יום. הבוקר במשכן נפתח עם ניקוי המזבח מכל השאריות של הקורבנות שנשרפו עליו בלילה. כהן אחד נבחר להרים את "תרומת הדשן", מעט מן השאריות השרופות — ולהניח אותן למרגלות המזבח, בצד מזרח, הפונה אל השמש העולה. לאחר מכן מנקים הכוהנים את שאר הדשן ומוציאים אותו אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור.

כבר בפעולה הראשונה של היום מתגלה תנועה כפולה: יש דשן שמרימים — ויש דשן שמוציאים. יש מן העבר שאנו בוחרים להניח קרוב, למזכרת ולתזכורת, ויש מן העבר שעלינו לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה. תרומת הדשן והוצאת הדשן מצביעות על מתח פנימי: כל יום הוא חלק משרשרת של ימים, של מסורת, של דורות; ובו בזמן הוא גם יום חדש, המבקש להיפתח "על נקי", עם כוחות ורצון מחודשים.

לאחר שהדשן טופל, נערכים העצים על המזבח, ומודלקת האש לקראת קורבן עולת השחר. על המזבח בוערת אש תמיד:

“אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ — לֹא תִכְבֶּה”. (ויקרא ו', ו') ביום חנוכת המשכן ירדה אש מן השמים ואחזה במזבח לעיני העם. מאותו רגע, האש שעל המזבח היא המשך של אותה התגלות, אך האחריות עליה עוברת אל האדם. כי גם אש שמקורה עליון זקוקה לידיים שיטפלו בה, שיזינו אותה, שישמרו שלא תכבה. לכן, תמיד בפינת המזבח נמצאות גחלים לוחשות — אש שצריכה לדלוק כל הזמן.

אש התמיד היא אש של פעולה. היא מבשלת, משנה, מכלה את החומר.  היא שייכת לעשייה היומיומית, לעבודה הפיזית, החזרתית: זו שעלולה לעיתים להפוך להרגל אוטומטי.
דווקא משום כך, הדלקת האש על המזבח מדי יום דורשת מן הכהן לשוב ולהיות נוכח בתוך מעשיו — לא רק לבצע, אלא גם לשים לב למה שמתרחש בהם. כאשר פעולה נעשית מתוך הרגל, מבלי לשים לב, היא אינה רק פועלת, היא גם מצטברת.

כל אש מותירה אחריה שארית; כל פעולה משאירה דשן. הדשן הזה אינו רק פסולת. תרומת הדשן מלמדת שיש מן העבר שראוי להרים ולהניח קרוב, כתזכורת. הוצאת הדשן מזכירה שלא הכול נועד להישמר; יש גם מה לפנות, כדי לאפשר התחלה חדשה.

כדי להבחין ביניהם — נדרש אור.
אל מול אש התמיד אנו נזכרים בנר התמיד, המתואר בפרשת תצוה בספר שמות.
"וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד" (שמות כ"ז, כ). כחלק מהכנת המשכן העם מצווה להביא שמן זית זך כדי "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". נר התמיד דולק בתוך אוהל מועד, פנימה. הוא הנר המערבי ביותר שבין קני המנורה. על הכהנים להקפיד שלא יכבה אף פעם, ומהנר הזה מדליקים מדי ערב את שאר נרות המנורה. מהו הקשר בין אש התמיד ונר התמיד? מדוע צריך ששניהם יבערו תמיד?

אש התמיד פועלת בעולם ומשנה אותו. היא יוצרת תהליך — אך גם משאירה אחריה שארית.
הדשן מזכיר לנו שהחיים אינם רק מה שאנו עושים, אלא גם מה שנשאר איתנו מן המעשים הללו.
ונר התמיד — האור הדולק בפנים — מאפשר לנו לשוב אל מה שנשאר, לראות בו משמעות, ולהמשיך גם כשהדרך אינה ברורה לגמרי.
אורו של נר התמיד הוא אור שאינו מכלה, אלא מלווה.

בימים שבהם המציאות עצמה בוערת, והשגרה מתפרקת שוב ושוב, נדמה שהאש נוכחת בכל מקום מסביבנו. אנו זקוקים לאור שיאיר את הבחירה: מה מן הימים האלה יישאר איתנו, ואיך נישא את מה שנשאר. אותו האור גם יוכל לאפשר לנו לראות את הטוב שבאדם, את מה שעדין מתפקד וטוב במציאות שלנו ואת האור של האמונה. חשוב לדעת שאם נר התמיד כבה, מדליקים אותו מחדש אך ורק מאש התמיד.

אולי אנו יכולים ללמוד מכך שגם האור העדין זקוק לעיתים לניצוץ שמגיע מן המעשה, מן העולם, מן המפגש עם אחרים. "אנחנו איתכם, אתם לא לבד" – איננה רק סיסמא שצעקנו לאמהות החטופים אלא היא ממשיכה להיאמר ולהיזעק בהפגנות אחרות שבהן הציבור מבקש לתמוך ולתת כוחות למיעוט למי שקולם אינו נשמע מספיק.

יהי רצון שנדע לשמור על האש: לפעול, להשתתף, להיות חלק, ושנדע לטפח גם את הנר: להאיר, לראות, להבחין ושנדע, בכל יום מחדש, מה להרים מן הדשן, ומה לשחרר ושיהיו לנו כוחות לכל זה.

שבת שלום