מחבר: שרון אבולעפיה

פרשת 'ויקהל' מתחילה במילים:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (שמות לה 1), ובהמשך שוב נאמר "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור" (לה 4).
המילה כל מככבת בפרשה, ללמדנו שכל עדת בני ישראל, גברים ונשים, לוקחים חלק בבניית המשכן, כולם משתתפים בתרומה, כולם עושים במלאכה.

דברי אלה נכתבים בצהרי חג הפורים. אמש קראנו את מגילת אסתר, שגם בה מבקשת אסתר
ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן".

מצוות ההקהל והכינוס, תוך הדגשת הכל בשני המקרים, באירועים של חנוכת המשכן ובעתות צרה ומצוקה, מורים לנו על חובת האחדות והלכידות ועל הסכנה שבפירוד ובפיצול. "ויאמר המן למלך אחשוורוש, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". המן האגגי, מזרע עמלק, מציין את הפירוד כאות לכך שיוכל לגבור על מרדכי ועמו.

גם בתיאור המשכן, אוהל מועד, לאחר התיאור המפורט של כל מגוון החומרים והמוני החלקים והכלים על תיאורם ומידותיהם, חוזר הכתוב ומציין פעמיים את הלכידות והשלמות של כל חלקי
.( המשכן. "לחבר את האוהל להיות אחד" (לו 19 ). "ויהי המשכן אחד" (לו 13).

כלי המשכן עומדים בסימן איחוד הניגודים לאחד המאוחד:
ציווי מיוחד ניתן לגבי מנורת המשכן, "מקשה עשה את המנורה" (לז 17 ) "שלושה קני מנורה מצדה האחד, ושלושה קני מנורה מצדה השני" (לז 18). "ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה היו" (לז 17). "כולה מקשה אחת זהב טהור" (לז 22).

איחוד הניגודים מוצא את ביטויו גם בבגדי הכהונה, בעיקר באבנט ובאפוד. כללם שעטנז, שילוב של צמר ופשתן, בהיתר מיוחד מהתורה, בזמן עבודת המקדש.

איחוד הניגודים מאפיין גם את החושן. שתים עשרה אבנים, כל אבן וייחודה "והאבנים על שמות בני ישראל הנה, שתים עשרה על-שמותם, פיתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט" (לט 14). כל שתים עשרה האבנים המסמלות את שנים עשר השבטים, מאוחדות על גבי ריבוע החושן.
המשמעות הסמלית של איחוד הניגודים בחושן ובמטות, קני המנורה, בהקשר הלאומי, הנו ביטוי לאחדות עם ישראל על ריבוי פניו וגווניו.

"זהו עיקר שלמות השלום
להשתדל שיהיה שלום
בין שני הפכים". 
ר' נחמן מברסלב
קיצור ליקוטי מוהר"ן, פ' אות א'.

פרשת "ויקהל" פותחת בציווי הראשון, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (לה 2). לאחר ציווי ראשון זה, מעבר וחזרה למלאכת בנית המשכן, מעין הקבלה בין ששת ימי הבריאה האלוהית את היקום, ששת ימי עשיית מלאכה, ומלאכת בנית המשכן.

המילים "ויכל" ו"מלאכה" מופיעות עם סיום תהליך הבריאה האלוהית את העולם, "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב2), ועם סיום מלאכת המשכן, "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ 33 ). שתי המלאכות מסתיימות בברכה, "ויברך אותם אלוהים" (בראשית א 28 ), "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב 3). בפרשת 'הקהל', עם סיום בנית המשכן, "וירא .( משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (לט 43)
על פי חז"ל הברכה כללה תפילה מיוחדת שתשרה שכינה במעשה ידיהם ושהמשכן יהיה יציב וקבוע.

הפיזיקאי המכונן, אייזיק ניוטון, ראה בבית המקדש דגם פיזי מדויק של היקום ומערכת השמש  ההליוצנטרית. לתפישתו, מבנה בית המקדש מכיל את מידות היקום ונבנה בהשראה אלוהית.
חלקי המקדש מצפינים חוכמה קדומה לגבי מבנה הקוסמוס. מזבח העולה במרכז מייצג את השמש, והמקדש כולו משקף סדר אלוהי והרמוניה פיזיקלית, מה שניוטון כינה 'התכנית האלוהית'.
תפישה זו ישימה גם לגבי מבנה המשכן וכליו שניבנו ע"פ הנחיות 'התכנית האלוהית', "כאשר הראה אותך בהר" (שמות כז 8), הוראה אלוהית למשה רבנו לבנות את המשכן וכליו בדיוק לפי התבנית שהוצגה לו בהר סיני.

ההפטרה של פרשת 'הקהל' עוסקת בבניית כלי בית המקדש בהקבלה לבנית המשכן בפרשה. היא מתארת בהרחבה את בנית עמודי המקדש, עד "ותיתם מלאכת העמודים" (מלאכים א, ז 22). אלה עמודי 'יכין', העמוד הימני, ו'בועז', העמוד השמאלי. עמודי 'יכין' ו'בועז' הם 'עמודי היסוד' (pillars) של המקדש ושל קיום העם היהודי.

והיה אם נשכיל,
כל העם,
לכונן (מלשון יכין) את האחדות,
"ה' עוז (מלשון בו-עז) לעמו יתן,
ה' יברך את עמו
בשלום".
(תהילים כט 11)

יחסי האחים משה ואהרון היו שונים בתכלית מספורי האחים הדרמטיים בספר בראשית : המאופיינים ביריבות , רצח, התנשאות , מאבק על הבכורה מכירת אח , נקמה ופיוס.

משה ואהרון לא היו רק אחים. הם היו צוות. המטרה הייתה להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות. על אף שה' בחר במשה להנהיג את העם, הוא היה זקוק לאהרון שיעמוד לצדו ויעזור לו להעביר את המסר. לצורך כך, הסינרגיה ושיתוף הפעולה ביניהם חייבים היו להיות מושלמים. ובמשך שנים רבות, כך אכן היה. משה ואהרון פעלו יחד כצוות:.

ואז הגיעה נקודת השבר הדק, או השינוי שחל בצוות המגובש. בפרשת השבוע, פרשת תצווה, אנו מתחילים להבחין בהפרדה בין השניים – בעוד שאהרון ובניו מוזמנים להמשיך בעבודת ה' באמצעות הכהונה, ילדיו של משה נותרים למעשה ללא תפקיד הנהגתי ספציפי בשלב החדש הזה בחיי בני ישראל. משה עוד לא יודע זאת, אך הוא אינו צפוי להנהיג את העם בכניסתם לארץ ישראל. לעומתו, אהרון וצאצאיו ימשיכו להיות עמוד תווך רוחני בעם ישראל מהנקודה הזאת ואילך. השינוי הזה אף מקבל ביטוי בטקסט עצמו במחווה ספרותית – שמו של משה אינו מוזכר בפרשה אפילו פעם אחת.

ועם זאת, הנוכחות של משה עודנה מורגשת, גם אם באופן חדש ושונה. משה מתבקש לפקח על הכנת בגדי הכהונה המרהיבים. הדרישה אף מתחדדת כאשר ה' מצווה את משה להעלות את אחיו ואחייניו למעמדם החדש. בניגוד למשימות האחרות שאותן העביר משה לבעלי המלאכה, המעבר הזה מוצג כמצווה שה' מצווה בה את משה עצמו – "ואתה" – ושאותה הוא לבדו יכול לקיים.

כאשר ה' מצווה את משה להקריב אליו את אהרון ובניו לכהן לפניו ולהסמיך אותם לתפקידם החדש, אהרון מוזכר שוב ושוב תוך ציון המילה "אחיך", כדי להזכיר לנו שהיותם אחים ושותפים היה ה"סמל המסחרי" של היחסים ביניהם במשך שנים רבות.

חשתי צביטה בלב. מה חשב משה כשמשח את אחיו ואחייניו לכהונה? או נכון יותר מה הרגיש ?האם הוא הצליח למלא את תפקיד האח הנאמן ולשמוח בשביל אחיו, אהרון, שקיבל סוף סוף את ההכרה כמנהיג בפני עצמו? האם פילחה את לבו הקנאה, ולו לרגע, או תחושת האובדן, כשהבין שאחיו אהרון, מי שהיה עד לאותו רגע שותפו התומך, יעזוב אותו כעת וייכנס לשלב חדש של שירות בקודש, ואילו הוא לא?

אני רוצה להאמין שמשה רבנו, בחוכמתו הרבה, נרתם לשינוי, והבין שעבודתם המשותפת כצוות במשך שנים כה רבות למעשה הכינה אותם בדיוק לרגע הזה. בתור נביא, מורה ומנהיג, ודאי היה למשה ברור שהוא היה זקוק לאהרון ולתמיכתו בשנותיו הראשונות, כשנכנס לראשונה לתפקיד המנהיג, ושכעת הגיע הרגע שבו אהרון ובניו צריכים לסלול לעצמם דרך חדשה. האירוע הקצר הזה בפרשתנו מאיר את משה ואת מנהיגותו באור חדש, ומלמד אותנו שלפעמים היכולת הפשוטה לפנות לאחרים את המקום היא שמעידה על היותנו מנהיגים אמיתיים ועל עבודת הצוות שלה אנו מסוגלים.

ובנימה אישית, לאחרונה ליוויתי את אחותי המבוגרת ממני ב20-  שנה אשר מאושפזת בבית חולים בשל משבר בריאותי . זה היה מצב מאתגר עבורי שעורר בי רגשות מעורבים, כיוון שבעבר היה בינינו מתח רב בעבר סביב ענין ה"בכורה" ולא ממש הצלחנו לנהל דיאלוג סביב המחלוקות .

קושי יכול להפריד וגם יכול לאחד.

משפחות רבות נהרסות ומתפרקות סביב מאבקי ירושה וצוואות ואינן מצליחות לשמור על אחדות משפחתית.

כיצד בונים חוסן משפחתי ? כיצד מחזקים במשפחה יחסים של פתיחות, כבוד הדדי ועזרה הדדית ? זה אתגר שכל משפחה מתמודדת עימו וגם מונח לפתחו של כל אחד מאיתנו, בבחירות שהוא עושה בהתאם לאמונתו, לערכיו ובעיקר להבנה שגם אם אתה משקיע לא תמיד תקבל תמורה או הוקרת תודה.

לעיתים אנחנו מגלים מנהיגות בזעיר אנפין כמו משה מכוח ערכינו: למען המטרה, למען הבניה, למען המשפחתיות ועלינו לקבל את המשמעות מתוך העשייה ללא ציפייה לתמורה.

ולסיום אני רוצה להמליץ לכם על סרט מרגש שנקרא בעברית "להזיז הרים " (באנגלית DJ Mehmet  )

שמתאר בין השאר את מערכת היחסים בין שני אחים, המתגוררים בכפר במקדוניה הצפונית שהתייתמו מאימם

וכך הם מנחמים זה את זה : "אמא אמרה שכשנעשה קשה עדיף להיות ביחד "

שבת שלום

תודות:
נעזרתי בכתיבה במאמר של הד"ר ג'ולי ליבר ממדרשת לינדנבאום, שדבריה היטיבו לקלוע ולבטא את מחשבותיי.

פרשת תרומה פותחת בציווי: "וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אלוהים מבקש מעם ישראל לבנות לו בית. לפי רש"י ומפרשים רבים, הציווי הזה הגיע כרונולוגית אחרי חטא העגל – אחרי שהלוחות נשברו, אחרי שהאמון נסדק. דווקא אז, במעמד של שבר, מגיע הציווי לבנות משהו יחד. והשאלה שמעסיקה אותי היום היא: איך בונים משהו משותף כשכל אחד רוצה "משכן" אחר? כשכל מחנה רואה "קדושה" במקום שונה?

שתי נקודות מהפרשה

הפרשה מציעה שתי נקודות מרכזיות שאולי יכולות לעזור לנו לחשוב על השאלה הזו: הנקודה הראשונה: "בְּתוֹכָם" – לא "בְּתוֹכוֹ" אלוהים לא אומר "ושכנתי בְּתוֹכוֹ" – בתוך המבנה. הוא אומר "ושכנתי בְּתוֹכָם" – בתוך האנשים. הקדושה אינה נמצאת במבנה הפיזי, במוסד, בארון הקודש עצמו. היא נמצאת בקשר בין האנשים שבונים אותו יחד. 

זו נקודה חשובה: המקדש יכול להיות מושלם בפרטיו – בזהב ובכסף, בתכלת ובארגמן – אבל אם הוא לא חי בתוך האנשים, אם הקשר ביניהם נשבר, אז הקדושה נעלמת.

הנקודה השנייה: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" המשכן נבנה רק מתרומות מרצון. לא מיסים שהוטלו, לא כפייה, לא חובה. "אשר ידבנו לבו" – מי שהלב שלו מניע אותו.

ומה מרגש: כל אחד תורם. עשיר נותן זהב, פחות עשיר נותן כסף, ומי שאין לו הרבה נותן נחושת או בדים. אין היררכיה של תרומות – כולם בונים את המשכן המשותף.

המשכן והשבת – שני צדדים של מטבע אחד

השנה אנחנו לומדים בבית תפילה על "שבת של חירות" – ניסיון לשרטט דרך ישראלית חדשה לשבת. לא שבת של כפייה חוקית, ולא שבת שהופכת לעוד יום של קניות וצריכה, אלא שבת כמרחב של חירות אמיתית – חירות לעצור, לחזור אל עצמנו, להיות עם המשפחה והקהילה. יש חיבור עמוק בין המשכן לשבת. אם השבת היא "מקדש בזמן", הרי שהמשכן הוא "מקדש במקום". שניהם דורשים את אותו דבר: בחירה חופשית. המשכן נבנה מנדבת לב – לא כי מישהו כפה על העם, אלא כי הלב "דיבר". והשבת, כפי שאנחנו מנסים לחשוב עליה מחדש, צריכה להיבנות מאותו מקום: לא כי מישהו כופה עליי, אלא כי אני רוצה להיות חלק מזה. זוהי "חירות למשהו" ולא רק "חירות ממשהו" – כפי שאנחנו לומדים בימים אלו: החירות האמיתית אינה רק החופש מהמטלות, אלא הבחירה החופשית ליצוק תוכן למרחב המשותף שלנו.

והיום – איפה אנחנו?

כשאני חושב על ישראל של היום, אני רואה חברה שמתלבטת היכן נמצאת הקדושה שלה. איפה ה"משכן" שלנו? האם הוא בכנסת? בבית המשפט העליון? בצבא? בבית הכנסת? כל מחנה מצביע על מקום אחר ואומר: "הנה הקודש שלנו״. ויש ויכוחים סוערים סביב השאלות הבסיסיות ביותר.

חוק הגיוס – מי תורם למשכן המשותף? האם כולם תורמים, או רק חלק מהעם?

הפרדת הרשויות – מה זה "קודש" ומה זה "קודש הקדשים"? מי שומר על הגבולות ביניהם?

הבחירות הקרובות – כל מחנה מציע "משכן" שונה, חזון שונה למדינה, לחברה, לעתיד. ויש משבר אמון במוסדות, בהנהגה, ולפעמים גם זה בזה.

אז מה עושים?

אני לא יודע מה התשובה. אני לא בטוח שיש תשובה פשוטה. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שתי נקודות. 

ראשית, הקדושה היא "בְּתוֹכָם" – בקשר בין האנשים, לא במוסד עצמו. אולי במקום להתמקד רק במוסדות – איזו כנסת? איזה בית משפט? איזה צבא? – צריך לשאול איפה אנחנו באמת נפגשים? איפה אנחנו מרגישים שיש משהו משותף בינינו?

לפעמים זה לא בכנסת ולא בבית המשפט. לפעמים זה בשולחן שבת, בטיול משפחתי, בקהילה קטנה, בשיחה עם חבר שחושב אחרת ממך לבא אתה עדיין יכול לדבר איתו. אולי שם, דווקא שם, שוכנת הקדושה. שנית, המשכן נבנה כשהלב "מדבר״. לא בכפייה. לא ב"אתה חייב לשרת", "אתה חייב לשמור שבת", "אתה חייב להסכים איתי". אלא בשאלה פשוטה – מה אתה רוצה לתרום? מה הלב שלך מניע אותך לתת למשכן המשותף שלנו? כי רק כשכל אחד תורם מרצון – עשיר ועני, דתי וחילוני, ימין ושמאל – רק אז נוכל לבנות משהו שבאמת משותף.

סיום

יש עוד משהו יפה בפרשה. בתוך המשכן, על הארון, יש שני כרובים. חז"ל אומרים שהכרובים פונים זה לזה כשישראל עושים רצון ה', ומסתובבים החוצה כשלא. 

יש פה לקח עמוק – גם כשיש גבול (הפרוכת שמפרידה בין קודש לקודש הקדשים), גם כשיש הבדלים, אפשר וצריך לפנות זה לזה. לא להסתובב החוצה. 

אני לא יודע איך בונים את המשכן המשותף של היום. אבל נקודת ההתחלה היא לזכור שהמקדש לא נבנה "בְּתוֹכוֹ" – בתוך מבנה מושלם אחד – אלא "בְּתוֹכָם" – בתוך הקשר שבינינו. אולי המשכן של היום הוא לא חוק ספציפי או מוסד אחד, אלא נורמות התנהגות חדשות שאנחנו בונים יחד – הקשבה, כבוד, יכולת לשמוע את האחר גם כשלא מסכימים איתו. המשכן שלנו יכול להיות המקום שבו אנחנו לוקחים אחריות זה על זה, לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה.

והשאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא לא "מה הם צריכים לתת", אלא "מה אני רוצה לתרום? מה הלב שלי מניע אותי לתת?"

המצב הוא כזה: בני ישראל עומדים למרגלות הר סיני העשן, אלוהים העביר זה מכבר את עשרת הדברות, באמצעות מפגן חזיונות מרהיב ומפחיד. העם רואים את הקולות, שומעים את השופר והם נעים בחשש, עומדים מרחוק ומבקשים את התיווך של משה.

כאן מתחילה פרשת משפטים: פותח ה' ואומר למשה: "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם" רשימה ארוכה ומגוונת של דינים ומצוות נפרשת לפנינו: דיני עבדים, אדם מזיק – נזקי גוף, שור מזיק – נזקי גוף, נזקי ממון ועוד עשרות דינים שונים. אני רואה בעיניי רוחי את הוד המעמד של בני ישראל  בעת העתיקה ויחד עם זאת מרגישה שנכנסתי לשעור בתואר ראשון למשפטים או לדיון בבית משפט.

עד כמה הדינים והמצוות,  מושגים והביטויים הללו רלוונטים לימינו? נתחיל בשפה. ביטויים כגון: גנב במחתרת, הסדרי שמיטה, שלוש רגלים, חג הקציר, חג האסיף, רצע את אזנו במרצע, לא תבשל גדי בחלב אימו וגם – עין תחת עין ושן תחת שן… ועוד ועוד. ביטויים שגורים בעברית המודרנית ואנו משתמשים בהם עד היום.

ומה לגבי הדינים עצמם? דיני העבד, שייכותו וחירותו, למשל: "כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם". (שמות כ"א ב') במחשבה ראשונה נדמה שעבדות אינה רלוונטית לימינו. אך למעשה, בארצות הברית הסתיימה העבדות רק לפני 160 שנה, השלכותיה מהדהדות עד היום וסחר בבני אדם הוא עדיין תופעה קיימת ובעייתית. בכלל, אם נרחיב את המבט מ"עבד" ל"עובד", נסכים שסוגיית היחסים בין מעסיקים בעלי עוצמה לבין עובדים חסרי כוח,  רלוונטית מאוד גם היום.  ומה בעניין הפסיקות בסוגיות שמועלות? כאן המצב יותר מורכב. נתבונן במספר דוגמאות: מה יהיה דינך אם שור שלך נוגח באדם אחר? מה האחריות שלך? "וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת…" (שמות כ"א ח'). קצת מוגזם כיום, נכון? אז בואו נתאים את המצב לימינו: מה דינך אם כלב שלך נושך אדם אחר ופוגע בו? או סוגיה נוספת: מה האשמה שלך אם הכלב שלך ידוע כתוקפני ופגע והמית אדם? על פי פרשת משפטים, עליך להזהר מאוד ולקחת אחריות …. וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃ (שמות כ"א ט'). הייתם חותמים על גזר הדין הזה?

דוגמא נוספת: מה יהיה דינך אם מישהו נפגע משום שחפרת בור ולא כיסית אותו? וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃ בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃ (שמות כ"א ל"ג- ל"ד). האם הדין הזה רלוונטי לימינו? האם לדעתך במקרה של בור במדרכה שלא טופל, העירייה אחראית לפצות אותך על הנזק, במקרה שנפגעת? אם כן, בפרשה אנחנו נחשפים לרשימה ארוכה של דינים ומשפטים שעוסקים בסוגיות של
אחריות, של אשמה, של כוונה. רבים מהרעיונות רלוונטיים גם היום ואפילו משמשים תשתית
מוסרית עבורנו.

יחד עם זאת, לאור חומרת גזרי הדין, אני מציעה לכל מי ששוקל או שוקלת לחיות לפי הכללים הללו, תחת מדינת הלכה – חישבו שוב! פסקי הדין בבתי המשפט של ימינו, גם כשהם רודפים אחר הצדק, מציעים פתרונות ומענים אנושיים והומניים יותר ממה שהוצע בעת העתיקה. לאור הפסיקות הרבות שמחייבות מיתה, בהחלט לא הייתי רוצה לחיות בחברה שפועלת לפי דיני התורה כפשוטם, במדינת הלכה. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר.

ולסיום, מה לגבי סוגיות של מוסריות וצדק חברתי שמובאות בפרשת משפטים? בדומה לאחריות של אדם כתוצאה ממחדל, גם סוגיות של מוסר וצדק חברתי רלוונטית לחיינו הפרטיים והציבוריים כיום. אני מזמינה אותך לתת מבט מיוחד בקובץ פסוקים המהווים לדעתי תשתית מוסרית של העם שלנו. תשתית מוסרית שאני מקווה שלא שכחנו, שאסור לנו לשכוח, שעלינו להלחם עליה: משפט צדק לאביון, לא לשקר, לא לקחת שוחד, לדעת נפשו של גר בארצנו. "לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃ מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃ וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (שמות כ"ג ו-ח)